בננות - בלוגים / / המִדְבָּר – סיפור מאת: פֶּרֶה קַלְדֵס
איתי רון
  • איתי רון

    מתרגם מקטלאנית יליד קיבוץ, 1961. בילדותי כתבתי שירים עניין שהלך וצבר חשיבות רבה אף יותר בגיל הנעורים והבחרות. מאוחר יותר זנחתי פרקטיקה זו. שליטה בסיסית בספרדית רכשתי עוד בתיכון. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, דרכי במגמת משחק הסתיימה כעבור סמסטר אחד, והמשכתי את לימודי בחוג במסלול התיאורטי. לאחר מכן עסקתי גם בעיתונאות, בכתיבת ביקורות ספרות ובעבודת רדיו "בקול ישראל".  בשנת 1993 סיימתי לימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן. עבדתי כספרן במקומות שונים לרבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי, הספרייה המרכזית לביטוח ועוד. מתגורר בברצלונה משנת 1999. הספרדית שבפי לוטשה והושבחה מאוד וכעבור שנה התחלתי ללמוד קטלאנית, שפה אותה אני דובר כיום ברהיטות. עוסק בתרגום סיפורת ושירה בעיקר מקטלאנית לעברית (אבל גם מספרדית) וכן בהדרכת תיירים בעברית. נשוי + חתול.  בין הספרים שתרגמתי ניתן למנות את: מאנגלית: פישר, דיוויד, "שיחות  עם החתול שלי". פואטיקה / טובי סופר מוציא לאור, 1998. גרימזלי, ג'ים, "נער חלום". 'שופרא לספרות יפה, 1999. מספרדית: פס, סנל, "תותים ושוקולד". כרמל, 2004. מיאס,חואן חוסה, "אל תציץ מתחת למיטה". כרמל, 2007. לפורט, כרמן, "NADA". רימונים, 2007. מייאס, חואן חוסה, "זו הייתה הבדידות". רימונים, 2007. קראנסה, אנדראו  ומרטין, אסטבן, "מפתח גאודי". פן וידיעות אחרונות, 2008.  מקטלאנית: רוג', מונסראט, "שירת הנעורים". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2004. סנצ'ס פיניול, אלברט, "העור הקר". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2005. ריירה, כרמה, "בתוככי הכחול האחרון". במבוק, 2007. אלסמורה, סבסטיא, "העור והנסיכה". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. בַּאוּלֵנָאס, לואיס-אנטון, "בעבור שק עצמות". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. רודורדה, מרסה, "ראי שבור". כרמל, 2010 כתיבה מקורית: רון, איתי, "בוחן את ארג המכנס", שירים. שופרא לספרות יפה, 1999. (זוכה מלגת סיוע של קרן עמו"ס שליד בית הנשיא).

המִדְבָּר – סיפור מאת: פֶּרֶה קַלְדֵס

 

 

 

בשלהי חודש יוני נעים, הופיע אֶסְפּוֹל כשכף ידו הימינית חבושה ואגרופו הקמוץ בולט תחת התחבושת. חזותו יוצאת הדופן, עוררה תחושה כלשהי, אולם איש לא יכול היה לשער את עוצמת המכה שניחתה עליו.
            מבע פניו, שמעולם לא היה בו כדי למשוך תשומת לב, עטה כעת ארשת ניצחון עגומה, אופיינית כל-כך למלחמות המודרניות.
            היום בו ארע בחייו השינוי לא התייחד משום יום אחר. הוא הקיץ במצב רוח רע כתמיד והתהלך מחדר-האמבטיה לחדר-האוכל ומחדר-האוכל למטבח, מבקש לוודא שההליכה תעזור לו להתעורר. הוא חש כאב בצד ימין וקוצר נשימה קל. לראשונה בחייו, הופיעו אצלו שתי התופעות המציקות הללו יחד ואלה הלכו והתעצמו במהירות כה רבה עד שהחרדה העירה אותו כליל. כשהוא גורר את רגליו ונשען על הרהיטים שנקרו בדרכו, חזר לחדר השינה והתיישב על שפת המיטה כדי להתחיל בחבלי גסיסתו.
            הפחד חלחל בכל גופו. אט אט החלה בריאותו מסתננת דרך מערכת העצבים כמבקשת לחמוק דרך פיו. מדי פעם, כשנעורה בו התנגדות לפת בחזקה חפץ זה או אחר וקמץ את האגרוף בכוח, לכלוא בתוכו את החיים. הכאב בצד פסק והנשימה שבה לקדמותה; במחוות הקלה, העביר אספול את כף-יד שמאל על מצחו, כיוון שהימנית כבר נכונה למשימה חדשה.
            מטעמי זהירות העדיף שלא להמר על אפשרויות רבות מדי. למן הרגע הראשון היה בטוח, ששום הון שבעולם אינו מצדיק את פתיחת האגרוף, שכן בתוכו היטלטלו חייו כדגיג זעיר או ככדור כספית.
            כדי למנוע נזק העלול להיגרם לו מהיסח דעת רגעי, טרח לחבוש את כף-היד, ובתחושת הקלה, החל רוקם תכנית זמנית לאמצעי זהירות ראשוניים. ראשית, יקבע פגישה עם מנהל החברה בה הוא מועסק, אחר-כך יפנה לרופא המשפחה, יתייעץ עם חברים וישתדל להביא את העניין לתודעתם של אנשים רבים ככל האפשר.
            כך הייתה, אפוא, הופעתו החדשה של אספול. בפנים מעוותים (קהות חושים טבעית לחלוטין לא משה עוד מפניו) צעד ברחוב במבט מהורהר. העוברים והשבים, על אף היותם מורגלים בתופעות שונות ומשונות, לא יכלו שלא להבחין בתחבושת המוזרה והגניבו אליה מדי פעם מבט חטוף.
            בעיצומו של אותו בוקר, מקשיב המנהל לסיפור בעניין רב. אספול הודיע לו שיאלץ לעזוב את העבודה, שכן לעולם לא יוכל עוד לכתוב ביד ימין.
"אני לא רואה שום סיבה להיחפז כל-כך. דבר זה נעלם לעיתים, באותה צורה בא הוא מופיע…" השיב המנהל.
"זה סופי" השיב אספול. "ביום בו אפתח את האגרוף כדי לקחת את העט, יימלטו ממנו חיי.
"נוכל להעביר אותך למחלקת הרכש."
"לא בא בחשבון."
המנהל, שמזה קרוב לחמש שנים ממתין להזדמנות להעיף את אספול, מסרב כעת להיכנע. תחילה הוא מנסה להיראות כמי שחותר להגיע לפשרה, אחר-כך רומז על אפשרות להעלאת שכר (מבלי להתחייב יתר על המידה) אך לבסוף מוותר. "נוכל לסכם על הארכת החופשה ולהקדימה."
"אין על מה לדבר."
"וממה תחייה?"
"חיי נמצאים כאן, כעת" אמר אספול והצביע על אגרוף ימין. "זאת הפעם הראשונה שאני יודע איפה הם נמצאים ואני צריך למצוא את הדרך להפיק מהם תועלת."
בעוד הוא יוצא מן המשרד, מגיע אליו קולו של המנהל המבקש ממנו, מבין ואוהד, שלא ישכח לעדכן אותו על החלטתו.
            שעה לאחר מכן, מאזין רופא המשפחה לסיפור בתשומת לב אדישה. הוא כבר עייף, שבע מסיפורי מחלות ומהנהן בראשו, מנסח מדי-פעם שאלות משאלות שונות סתם כך: "אתה משתעל בלילות?", "הייתה לך פעם דיפטריה?", ועוד כהנה וכהנה שאלות אפופות מסתורין. לבסוף, הוא טוען שזהו סוג של אלרגיה, ורושם לו תכנית תזונה. הוא נותן לאספול פניצילין בריכוז של 500,000 יחידות. עם סיום הביקור, הוא מוסיף משהו על מרכז רפואי בשוויץ המיועד ללוקים במוגבלויות חלקיות, בו מלמדים לכתוב ביד שמאל תוך שישה חודשים פחות או יותר.
            בלכתו ברחוב, שוב חש אספול קסם של חשיבות חדשה האופפת אותו. הוא פונה לביתה של ארוסתו ומספר לה הכול. הנערה נתקפת שטף של רגש אימהי, ומתעקשת להניח רטיות חמות על-גבי היד המאוגרפת. נוכח סירובו של אספול, היא אומרת שהתחבושת הזאת פשוט מזעזעת ושעדיף שהיא תסרוג לו כפפה לאגרוף הקמוץ. הרעיון מעורר בנערה התלהבות וכבר היא קוראת לאמה ומתעלמת מנוכחותו.
"תראי מה קרה, החיים של אנריק ברחו לו" היא מדווחת לה, "הוא הצליח לתפוס אותם ביד ועכשיו הוא צריך להחזיק אותה כל הזמן קמוצה כדי שהם לא יברחו לו לגמרי."
"אה!"
"אני הצעתי שנסרוג לו כיסוי, בצבעים רכים, כדי שהוא לא יצטרך לשים את התחבושת הזאת."
האֵם מגלה עניין חשאי.
"כן," היא מביעה דעתה, "כמו זה שסרגנו לוויוֹלה כששברה את הרגל."
האם והבת פותחות בשיחת נשים: "סריגת אורז? לא. עיין שמוטה… כמה עיניים ושמיטה, כמה עיניים ושמיטה…" הד מילותיהן מגיע לאוזניו של אספול, שנעזב לנפשו, הוא הולך לדרכו והמלמול המרוחק מלווה אותו עד הדלת.
            מוכנית, כפוסע על חול בלתי נראה, פונה אספול לבית ידידו הטוב ומספר לו על האירוע הייחודי. והידיד מתקנא בו (לא ברור מדוע) ומשיב לו בשל כך דברים שונים לחלוטין: "כלום, פשוט אל תחשוב על זה. לי קרה גם כן – במאי זה יהיה שנתיים – מקרה ממש מוזר. ביום ב' אחד…" תוך כדי דיבור, הוא מחשב את התועלת שהייתה צומחת לו ממצב כזה, והדכדוך מקדיר את קולו.
            משתררת שתיקה, הנקרעת רק על-ידי אוושת הרוח הקלילה המערסלת את הדיונות. ידידו מניח לו להבין שהשעמום משרה עליו נמנום ואפילו לא מקשיב לאורחו. "אלה החיים, אתה יודע" הוא אומר בקומו ללכת, הנה כאן, תראה" הוא מושיט את אגרופו ומרים אותו לגובה העיניים. "עכשיו ממש אני מרגיש אותם, כמו צרצר. כשאני סוגר את האצבעות בכוח, שוב מתחיל הקוצר נשימה."
            הוא יוצא, שכן עליו לנשום אוויר צח. העיר גדולה, והוא פוסע מזרחה. תוך כדי הליכה הוא חולף על-פני חנות ספרים השייכת לאחד ממכריו. בעל החנות אינו אדם קל-דעת ושוקל את המצב בכובד ראש, הוא מהרהר, ומהרהר… אחר-כך ניגש לאספול ונוגע באגרופו באצבע מושטת.
            "כואב?"
            "לא."
            האיש נתקף לפתע חיוניות עולצת. הוא נוטל את אספול בזרועו. "כל אחד עושה מה שנראה לו. אבל אני, במקומך, הייתי עולה על הגג, הייתי מסיר את התחבושת וככה כשיחלוף המעוף הראשון של היונים הייתי פותח את היד." הוא אומר במאור פנים.
            בשובו לרחוב, מעמעמת הבדידות דחוסת האדם את לבו. יעד נסיעה המהבהב על-גבי אוטובוס מזכיר לו כתובת של קרובי משפחה, והוא רץ לתפוס אותו. אחת מאחיותיה של אמו מתגוררת בבית סמוך לפארק המזרח. זו קשישה הנהנית לחיות בין רהיטים משובצי צדף וקירות מחופי קטיפה אדומה. היא ממלאה את שעותיה בפיסול פירות ודמויות קדושים משעווה, אותם היא סוגרת בפעמוני זכוכית שתחתיתם עשויה עץ מהגוני.
            אספול מברך את דודתו נושק לידה וניגש ישר לעניין ללא אקדמות. תחילה, נוקטת הגברת גישה שמרנית, היא מציעה להניח לשטויות, להסיר את התחבושת ולפתוח מיד את היד.
            "רק מלחשוב על זה אני מרגיש שאני עומד להתעלף…"
            "גולם! גבר צריך להיות גבר ודי. מה? אתה רוצה להסתובב ככה תמיד? את החיים צריך לאוורר, ואם אתה סוחב אותם כל הזמן כלואים ביד שלך אתה תיכבה כמו פתיל, בלי שאף אחד ישים לב." והיא מחייכת בארשת רצינית, מותחת את כפפותיה.
            "תוריד את התחבושת, נו כבר תוריד…" שטף אור יוצר בבואה מוזרה בעיני האישה ואספול מזהה את חזיון התעתועים הראשון. לאט לאט הוא מתיר את הרטייה, אבל כשכף ידו כבר גלויה הוא נחרד לשמע רעש מנועי מטוס ופותח במנוסה.
            ללא הגנת התחבושת הפחד הרדום מתעצם בו. הוא מהדק את אצבעותיו וליתר ביטחון מניח את אגרופו בכיס.
            הרוח, שדומה כי שככה לכל הבריות מלבדו, נושאת חול, ואספול מתגונן מפניו עוצם מעט את עיניו. הוא חולף על-פני קרחת דקלים מימינו, חוצה את הפארק עד שהצמא מתחיל להציק לו. הוא צועד וצועד רגליו מבוססות בחול, ושומע את אוושת עור פניו היבש. בישימון הצחיח של מחשבתו, נדלקים פה ושם אורות קטנים וכבים מיד; הוא חש געגועים לימים בהם נשא את חייו מבלי משים, והחום מתחיל להציק לו.
הוא נושא את ראשו למשמע הד מנגינה מרוחקת ורואה צללית של שיירת אנשים וגמלים קרבה והולכת. הוא חש מישהו מושך במקטורנו, וכשהוא פונה להביט, הוא מבחין במבטה המשתאה של ילדה קטנה המקבצת נדבות. בפרץ ייאוש, רוכן אליה אספול ומספר לילדונת הכול, מבקש ממנה להשיא לו עצה.
"אני" היא אומרת, "הייתי שמה את האגרוף בתוך כד מים ומחכה לחלום שאין בו בכלל זמן."
השתברות צללים עלומה אופפת אותם, ואספול יוצא שוב לדרכו בנוף השומם השייך רק לו, מערבלת רוח המדבר את העצמים והמחשבות סביבו. הגמלים קרבים לאטם, והוא מתיישב להביט בהתקדמותם. צליל תוף קורע את הערפל היורד על החול, ואותיות אדומות משרטטות על אישוניו של אספול: "קרקס דונאמאטי. שלוש במות, שלוש. הופעת הבכורה הבאה."
הוא כבר כמעט ניכנע לנמנום, עוקב אחר המצעד במנוד ראש קל. נערת טרפז בלונדינית, רכובה על סוס, מנופפת לו בידה לשלום, בחן רב, ומבלי משים הוא משיב לה בהושטת זרוע ימין ופותח את אגרופו.
קורטוב צבע ענברי פורח, והוא נחרד, מנסה לתפוס אותו, אך לשווא. הוא משתוחח לאט, בחרדה שאין לתארה במילים כמי ששכח לסגור ברז עצום של גז.    
                   
1952
מקטלאנית: איתי רון


על המחבר:
פֶרֶה קַאלְדֵס (Pere Calders, ברצלונה 1912-1994), סופר ועיתונאי קטלאני שיצירתו הייחודית מתאפיינת בשימוש מטא-ספרותי של העל-טבעי על שלל צורותיו. כמו כן ניכרים בכתיבתו אירוניה, אבסורד ותעלומה כשהסתום והמפתיע משתלבים ביצירתו. כישרונו הספרותי הבלתי צפוי, התגלה עוד בנעוריו וכבר בגיל 14 כתב את סיפורו "המוקיון הראשון" (El primer arlequí) שעתיד לראות אור רק שנים רבות לאחר מכן.
בנוסף לספרות עסק גם בציור ותקופה כלשהי הועסק כעוזרו של הצייר הצ'כי Karel Cerny. בהיותו בן 17 בשנת 1929, נרשם לבית הספר הגבוה לאמנויות יפות בברצלונה.
בגיל 20 החל לעבוד במערכת העיתון Diari Mercantil. לאחר כמה סיפורים קצרים שראו אור בבמות ספרותיות בעיתונות הכתובה, ראתה אור בשנת 1936 אסופת סיפוריו "המוקיון הראשון" (El primer arlequí). בקובץ זה כבר ניכר המאפיין הייחודי כל-כך בכתיבתו: הסיפור הקצר בו מופרך העולם המוכר והמציאות מטופלת באמצעים מיתולוגיים ובסמלים. הממשות נבחשת, אפוא, במיומנות עד שהיא משתקפת כפנטזיה.
בשנת 1937 גויס לשורות הרפובליקנים כשרטט במחלקת המיפוי. אותה שנה הופיע הרומן פרי עטו "תהילתו של ד"ר לארן" (La glòria del doctor Larén), בשנת 1938 זכה במקום הראשון בתחרות פרס נרסיס אולייר עם אסופת סיפוריו "שנת החסד שלי" (L'any de la meva gràcia), וכן בפרס קרשייס על ספרו "גאלי ואיש האלוהים" (Gaeli i l'home déu). התפתחות האירועים מנעה משתי יצירות אלה לראות אור, אך ספר אחר פרי עטו, "יחידות מהלומה" (Unitats de xoc), המביא את חוויותיו מן החזית זכה להתפרסם.
עם תום מלחמת האזרחים, ולאחר תקופת כלא במחנות ריכוז שונים בידי הכוחות הפשיסטים, יצא לגלות במכסיקו. ההתאקלמות במדינה שבמרכז אמריקה לא הייתה קלה לקטלאני השורשי כל-כך, אך מאידך גיסא חש תודה עמוקה לנדיבות הלב של מקום מקלטו. עבודתו של קאלדס, עם אינטלקטואלים קטלאנים אחרים הייתה חיונית להתפתחות המודעות והתרבות הקטלאניות. בשנת 1955 ראתה אור אסופה נוספת של סיפורים פרי עטו "כרוניקות האמת החבויה" (Cròniques de la veritat oculta) שבעקבותיו ראו אור עוד שני קובצי סיפורים: "אנשי מעלה הגיא" (Gent de l'alta vall) (1957) ו"מחר בשלוש לפנות בוקר" (Demà a las tres de la matinada) (1959).
בדצמבר 1962 שבה משפחת קאלדס לברצלונה ובשנה שלאחר מכן זכה הסופר בפרס סנט ג'ורדי על הרומן "צל האגבה" (L'ombra de l'atzavara), הפרס החשוב ביותר בספרות הקטלאנית. זוהי יצירה החורגת מקו הכתיבה הרגיל שלו. בשנת 1964 פרסם ביוגרפיה של המשורר ז'וזפ קארנר, שאת יצירתו חקר וערך בשנות גלותו במכסיקו. ספרו "פטרול ימי בערפל" (Ronda naval sota la boira) שראה אור בשנת 1966 מהווה שיבה לסגנון כתיבת הסיפורים הקצרים המוכר שלו. בשנת 1967 פרסם רומן קצר המתרחש במכסיקו בשם "פה נקבר נבארס" (Aquí descansa Nevares).
אולם הפריצה הגדולה באה לו בערוב ימיו, עם העלאתה על הבמה של היצירה "מבית סבתא רבה" (Antaviana) המבוססת על סיפוריו, על-ידי קבוצת התיאטרון דגויי דגום (Dagoll Dagom) בליווי מוזיקה של ז'אומה סיסה, בשנת 1978. זו הביאה אותו לתודעת הקהל הרחב, וסיפקה לו את המוניטין להם היה ראוי.
הוא נפטר ביולי 1994 לאחר מחלה ממושכת.
 

 

 

 

11 תגובות

  1. איתי, "החיים של אנריק ברחו לו", אבל אתה הצלחת לתפוס אותם ביד המתרגמת בכשרון מרשים, ועכשיו אני מחזיק אותם קמוצים בקפסולת זכרון במוחי.

    התרגום נפלא. לא שאני יכול להשוות למקור, אבל שאבתי הנאה גדולה מהקריאה הקולחת והמהפנטת. מקסים איך בסיפורו הקצר של קלדס העולם המוכר מופרך, והמציאות מתווכת דרך ממשות פנטסטית.

    והסיפור משובץ יהלומים, שהנשימה נעתקת כשהיא שואפת אותם לקרבה. למשל:
    "חזר לחדר השינה והתיישב על שפת המיטה כדי להתחיל בחבלי גסיסתו".

    "אט אט החלה בריאותו מסתננת דרך מערכת העצבים כמבקשת לחמוק דרך פיו".

    "מדי פעם, כשנעורה בו התנגדות לפת בחזקה חפץ זה או אחר וקמץ את האגרוף בכוח, לכלוא בתוכו את החיים".

    "למן הרגע הראשון היה בטוח, ששום הון שבעולם אינו מצדיק את פתיחת האגרוף, שכן בתוכו היטלטלו חייו כדגיג זעיר או ככדור כספית".

    שוב אני מרחיב את אופקיי בזכותך, ומתוודע ליופי הקטלאני. תודה. בשנת 2006 נסעתי לקטלוניה זמן קצר אחרי שקראתי את ספרו המופלא של הסופר הקטלאני אנריקה וילה מאטאס, "המסע האנכי". מכיר? התיאבון נפתח, אבל הנגישות שלי לספרות קטלאנית מוגבלת מטבע הדברים. אז תביא עוד, איתי.

    יש לך עוד פֶּרֶה מהעדר?
    🙂

    • שחרמריו,

      בטח מכיר את וילה מאטאס… סופר בעל שיעור קומה. חבל רק שהוא הלך קצת לאיבוד בתרגום האנמי במקצת לעברית.

      ואגב, הפרה ממתינה לך… מממוווו!

  2. איזה ספור מקורי ומענין הבאת!עם הומור ואמירה על האנושי, לא מכירה את הספרות הזו ,תודה

  3. סיפור מעולה, כותב כשרוני ומבריק. התרגום מלטף כמו חמאה רכה. מישהו התעורר מזיע מחלום בלהה.

  4. סיפור נפלא ,איתי, ותרגומך קולח וטבעי כאילו נכתב במקור. האגרוף הקפוץ הוא מפגעי הזמן המודרני ותחלואיו , הוא מסמל אלימות פחד וחרדת קיום מכווצת במקום שאין בו חסד ויש בו זמן מצמית ומכלה.כמה צדקה הילדה בסיפור שאמרה ,שהאגרוף יפתח רק בחלום במקום שאין לזמן דריסת רגל.
    גם יהודה עמיחי כתב בשירו ,שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות.
    תודה שהבאת

    • איזה כיף לקבל תגובה ממך, חנה, כל-כך אינטיליגנטית ומנוסחת ברהיטות. מצאה חן בעיני ההקבלה שערכת בין השיר של עמיחי לבין האגרוף בסיפור, כי אני בהחלט מוצא הקבלה מסוימת בין תחושת האזרח כיום בארץ לבין תחושתם של רבים בקטלוניה בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20, למרות שאין שום אפשרות להשוות את אופי המשטרים.

  5. יפה ביותר הסיפור. תביא עוד סיפןרים, לא רק שירה.

    אגב, לגבי "הבדידות דחוסת האדם", נשמע קצת מסורבל ולא הכי ברור, לפחות בעברית. אם זו בדידות, איך היא דחוסה באדם. נשמע כמו דימוי שיכתבו בשירה, פחות בפרוזה.

    • הי יעל,
      קצת הטרידה אותי ההערה לגבי הביטוי שנשמע מסורבל והלכתי לבדוק במקור לראות עד כמה סטיתי ממנו. ובכן, הביטוי המקורי הוא "הבדידות המאוכלסת" כך שנראה לי ש"הבדידות דחוסת האדם" זה פתרון בהחלט מניח את הדעת, אם כי הצדק עמך: הוא באמת מתאים יותר לשירה מאשר לפרוזה. בד בבד גם נזכרתי בשועל מתוך "הנסיך הקטן" שאומר: "אפשר לחוש בדידות גם בקרב בני-האדם" וגם, איך לא, בשיר המקסים "אנשים" מאת שחרמריו מרדכי שפורסם בבלוגו כאן.

      ויהיו עוד סיפורים, מבטיח.

      איתי

      • שלומית כנען

        בעיניי זה דווקא היה אחד הביטויים הקולעים ביותר בסיפור. משינה אמרו על זה משהו ב"רכבת לילה לקהיר"… (-:

        תודה שאתה כולל אותי ברשימת המכותבים, איתי!

השאר תגובה ל חני ליבנה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיתי רון