איתי רון מתרגם מקטלאנית
השבוע רואה אור בהוצאת רימונים ספר חדש בתרגומי. תמונה דבלינאית מאת אנריקה וילה-מטאס. ולמי שמאוד רוצה לדעת במה הוא עוסק, הנה התוכן בקיצור נמרץ:
מזה שנתיים שסמואל ריבה, גיבור הרומן שלפנינו, סגר את הוצאת הספרים שלו, רגע לפני שהגיעה לפשיטת רגל. הסיבות לקריסה הן היעדר כישורי שיווק והתעקשותו להוציא לאור אך ורק יצירות איכות משובחות תוך אי-נכונות להתפשר על רבי-מכר נחותים. באותן שנתיים הצליח גם להיגמל מן הטיפה המרה, התמכרות שפגעה בבריאותו והרסה את נישואיו. כעת, סגור בדירתו בברצלונה, הוא מנסה למלא את החלל שהותירה בו נטישת חיי העבודה והחברה כשהוא פוסע מן המחשב לחלון הגדול, ממנו הוא צופה בנעשה ברחוב למטה, או כדבריו "במה שקורה כשלא קורה כלום", ושוב למחשב; שגרה המופרת רק בביקוריו מדי יום רביעי בבית הוריו הקשישים, המאוכלס ברוחות רפאים של בני משפחה משכילים. למעשה, הוא עצמו הופך אט-אט לרוח רפאים.
סמואל ריבה רואה עצמו כאחרון המו"לים הספרותיים ומשוכנע שאנו מצויים בקצו של עידן, עידן גוטנברג, יום אחד בבדידות חדרו במלון בליון, לשם הוזמן לשאת דברים בנושא, עולה בידו "להגשים את אחד מחלומותיו הכמוסים, כשעוד עבד כמו"ל ולא היה לו זמן לכלום: לנסח תיאוריה כללית של הרומן", שעיקריה הם: "אינטר טקסטואליות; שימוש בלשון גבוהה כמעט שירית; מודעות לנוף מוסרי חָרֵב; עליונות קלה של הסגנון על-פני העלילה; מהות הכתיבה כשעון מתקתק".
בינו לבינו מבכה ריבה את תום תקופת הדפוס, הנדרסת תחת גלגלי העידן הדיגיטלי. בניסיון נואש להיחלץ מן הביצה, מחליט ריבה לערוך בחברת שלושה מידידיו הסופרים "לוויה לא רק לעולם מו"לות הספרות שחרב, אלא גם לעולם הסופרים האמיתיים והקוראים המוכשרים", שתיערך בדבלין בבלומסדיי (יומו של בלום המתקיים מדי שנה ב-16 ביוני) כמפורט בפרק השישי של יוליסס של ג'יימס ג'וייס.
"תמונה דבלינאית" הוא מעין רומן מטא-ספרותי, המציית לעקרונות התיאוריה שניסח גיבורו. רוצה לומר, הוא מרבה להתייחס, לאזכר ולהתכתב עם יצירות ספרות אחרות. הוא סובב סביב עצם היצירה הספרותית, עוסק בשקיעתה של הספרות המשובחת, ומנסה להתחקות אחר פאר יצירתו של ג'וייס: יוליסס. ריבוי הרימוזים לספרים אחרים עלול אמנם להרתיע, בעיקר ההקבלה הברורה "ליוליסס", אבל בסופו של דבר זהו מסע ספרותי יפהפה שכל ציטוט, כל ייחוס, משתבץ בו במלוא הטבעיות, מעצים ומעשיר את הקריאה.
הטריק הוא ההומור, יכולתו של המחבר לצחוק מעצמו, לא לקחת את מה שהוא כותב יותר מדי ברצינות. כמו למשל, הבחירה בתאריך הפולחן וההילולה הג'ויסיאני (בלומסדיי) כדי לקבור את הספרות, עלולה להיראות כפרדוקס. אלא שזהו בדיוק העניין כאן, פרודיה. וילה-מטאס הוא סופר המאמין בקורא שלו, אדם המבין את הספרות לא כייצור המוני של ספרים, אלא כקשר, כדיאלוג בין הכותב לקוראיו; לכן הוא לא מנסה להרשים אותם.
הודות להומור הופך המסע הזה מגוטנברג לגוגל, בשביל המוליך מג'ויס לבקט, דרך לורנס סטרן, וו.ב. ייטס, ז'וליאן גראק, פול אוסטר, חיימה חיל דה ביידמה, פטריק אובריאן, או בורחס, להנאה צרופה, טיול מענג שאינו מחייב לבלות כל החיים בספרייה; האזכורים והציטוטים ארוגים בטקסט באופן מהודק ואינם מהווים מכשול למי שלא קרא את היצירות הללו, אלא להיפך, מעשירים את הקריאה. הרי בסופו של דבר, הגיבור הוא מו"ל הלהוט אחר הספרות.
"תמונה דבלינאית" הוא, אפוא, הזמנה למסע בנבכי הספרות והחיים. טקס הלוויה שעורך הגיבור, המהווה את החוט המקשר בסיפור איננו טקס אפוקליפטי, אלא דווקא חגיגה, התחלה. מאחוריו נרקם סיפור על קללת ההזדקנות וההזדמנות להיוולד מחדש. קורא רגיש יצליח לאתר ללא קושי את חוש ההומור, את העצב, את הפנטזיה, את המוזיקה שזורֶה ווילה-מטאס בין דפיו.
וזהו השיר המעניק לספר כולו את שמו:
וזהו השיר המעניק לספר כולו את שמו:
|
תמונה דבלינאית
|
Dublinesque
|
|
פיליפ לרקין
|
Philip Larkin
|
|
בְּסִמְטָאוֹת שֶׁל חֲזִיתוֹת מְסֻתָּתוֹת
כְּשֶׁאוֹר הַפְּלִיז
וְעַרְפִלֵּי הָעֶרֶב
מַעֲלִים אוֹרוֹת בַּחֲנֻיּוֹת
עַל מְסִלּוֹת סוּסִים וְסִפְרֵי תְּפִלָּה,
עוֹבֶרֶת לְוָיָה.
הַכִּרְכָּרָה נוֹסַעַת לְפָנִים,
אַךְ אַחֲרֶיהָ בָּא
גְּדוּד יַצְאָנִיּוֹת
בְּכוֹבָעִים פִּרְחוֹנִיִּים רְחָבִים,
שַׁרְווּלִים תְּפוּחִים,
וּשְׂמָלוֹת אֲרֻכּוֹת.
יֵשׁ תְּחוּשָׁה שֶׁל יְדִידוּת אַמִּיצָה,
כְּמוֹ חָלְקוּ כָּבוֹד
לְמִישֶׁהִי שֶׁאָהֲבוּ מְאוֹד;
אֲחָדוֹת יוֹצְאוֹת בְּצַעֲדֵי מָחוֹל,
חֲצָאִיּוֹת אֲחֻזּוֹת בְּיָד מְאֻמֶּנֶת
(מִישֶׁהִי אֶת הַקֶּצֶב מְסַמֶּנֶת),
וְגַם שֶׁל עֶצֶב רַב.
בְּהִסְתַּלְּקָן עוֹלֶה
קוֹל זֶמֶר שָׁר בְּלִי דֹּפִי
עַל קִיטִי אוֹ עַל קֶטִי,
כְּמוֹ אֵי-אָז הַשֵּׁם בִּטֵּא
אֶת כָּל הָרֹךְ אֶת כָּל הַיֹּפִי.
|
Down stucco sidestreets,
Where light is pewter
And afternoon mist
Brings lights on in shops
Above race-guides and rosaries,
A funeral passes.
The hearse is ahead,
But after there follows
A troop of streetwalkers
In wide flowered hats,
Leg-of-mutton sleeves,
And ankle-length dresses.
There is an air of great friendliness,
As if they were honouring
One they were fond of;
Some caper a few steps,
Skirts held skilfully
(Someone claps time),
And of great sadness also.
As they wend away
A voice is heard singing
Of Kitty, or Katy,
As if the name meant once
All love, all beauty.
|
תחיית הספרות היפה דרך יצירת ספרות שהיא כבבואה ועוד מתוארת באופן כה מפתה – ארכוש ואקרא. באיזו הוצאה? ומזל טוב איתי.
מזל טוב!
נשמע מרתק ומושך את הלב
אחפש את הספר…