בננות - בלוגים / / מֶרסֶה רוֹדוּרֶדָה / ראי שבור
איתי רון
  • איתי רון

    מתרגם מקטלאנית יליד קיבוץ, 1961. בילדותי כתבתי שירים עניין שהלך וצבר חשיבות רבה אף יותר בגיל הנעורים והבחרות. מאוחר יותר זנחתי פרקטיקה זו. שליטה בסיסית בספרדית רכשתי עוד בתיכון. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, דרכי במגמת משחק הסתיימה כעבור סמסטר אחד, והמשכתי את לימודי בחוג במסלול התיאורטי. לאחר מכן עסקתי גם בעיתונאות, בכתיבת ביקורות ספרות ובעבודת רדיו "בקול ישראל".  בשנת 1993 סיימתי לימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן. עבדתי כספרן במקומות שונים לרבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי, הספרייה המרכזית לביטוח ועוד. מתגורר בברצלונה משנת 1999. הספרדית שבפי לוטשה והושבחה מאוד וכעבור שנה התחלתי ללמוד קטלאנית, שפה אותה אני דובר כיום ברהיטות. עוסק בתרגום סיפורת ושירה בעיקר מקטלאנית לעברית (אבל גם מספרדית) וכן בהדרכת תיירים בעברית. נשוי + חתול.  בין הספרים שתרגמתי ניתן למנות את: מאנגלית: פישר, דיוויד, "שיחות  עם החתול שלי". פואטיקה / טובי סופר מוציא לאור, 1998. גרימזלי, ג'ים, "נער חלום". 'שופרא לספרות יפה, 1999. מספרדית: פס, סנל, "תותים ושוקולד". כרמל, 2004. מיאס,חואן חוסה, "אל תציץ מתחת למיטה". כרמל, 2007. לפורט, כרמן, "NADA". רימונים, 2007. מייאס, חואן חוסה, "זו הייתה הבדידות". רימונים, 2007. קראנסה, אנדראו  ומרטין, אסטבן, "מפתח גאודי". פן וידיעות אחרונות, 2008.  מקטלאנית: רוג', מונסראט, "שירת הנעורים". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2004. סנצ'ס פיניול, אלברט, "העור הקר". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2005. ריירה, כרמה, "בתוככי הכחול האחרון". במבוק, 2007. אלסמורה, סבסטיא, "העור והנסיכה". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. בַּאוּלֵנָאס, לואיס-אנטון, "בעבור שק עצמות". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. רודורדה, מרסה, "ראי שבור". כרמל, 2010 כתיבה מקורית: רון, איתי, "בוחן את ארג המכנס", שירים. שופרא לספרות יפה, 1999. (זוכה מלגת סיוע של קרן עמו"ס שליד בית הנשיא).

מֶרסֶה רוֹדוּרֶדָה / ראי שבור

 

בשעה טובה התבשרתי השבוע, שהספר "ראי שבור" שתרגמתי עבור הוצאת כרמל יצא סוף-סוף לאור. מרסה רודורדה שספרה הקודם "כיכר היהלום" ראה אור בהוצאת כרמל לפני כשלוש שנים, היא מן הבולטות והמוערכות שבסופרי קטלוניה, אם לא המוערכת שבהם. סגנון כתיבתה של מרסה רודורדה הושווה, לא אחת, לזה של וירג'יניה וולף, סופרת שרודורדה העריצה. סגנונה הספרותי האישי כל-כך, הותיר את רישומו בכתיבתם של סופרים רבים שבאו בעקבותיה.
 

"ראי שבור", שראה אור בשנת 1974, הוא רומן רחב יריעה, יצירה רב-קולית המגוללת את קורותיהם של בני משפחת ואיידאורה-פַארְיוֹלְס ופורשת בפני הקורא את ברצלונה, של טרום מלחמת האזרחים. אף שהמחברת היא בת המאה ה-20 ניחנת כתיבתה בקווים רומנטיים: סגנונו של הרומן, ממש כשמו, הוא כראי שבור המשקף את מציאות הרגע של הדמויות מבעד לשברי החיים הקטנים המתוארים בו. סגנון זה שונה מאוד מיצירות אחרות של המחברת, כגון: "כיכר היהלום" או "אלומה", שהדוברת בהן היא דמות נשית המביאה את הדברים בגוף ראשון.
 
החלק הראשון מהווה מעין אקספוזיציה, הן של הדמויות והן של רצף האירועים, דבר המאפשר למחברת להבליט את סיפור העובדות ומהלך האירועים. תרזה גודאי וסלבדור ואיידאורה, הורי המשפחה הבאים מעולם משכילי ובעל אמצעים, מוצגים לעיני הקורא אחד אחד. החלק השני עובר מן העובדות החיצוניות לתיאור פנימיותן של הדמויות. גרעינו של חלק זה, הוא עולם הילדות, הניכר בנוכחותו הטרגית של המוות: ז'אומה, הבן הקטן, טובע למוות ומריה, מתאבדת. החלק האחרון מתרכז בתיאור ההתפוררות המשפחתית והלאומית: תרזה, הגיבורה, שרועה על ערש דווי ומלווה בזכרונותיה האהובים ביותר, ולבסוף פינוי הבית שננטש על-ידי בעליו ושימש כמטֶה כוחות הכיבוש הפשיסטי במלחמת האזרחים.
 
בית האחוזה היפהפה בה מתגוררות הדמויות משמש כגוף חי ונושם. הנושא העיקרי ביצירה הוא המוות המסמל גם את חיסולה הספרותי והמיתי של תקופה מלאת חיים ובוהקת בקטלוניה, המתנפצת בשל מלחמת האזרחים. הזמן איננו קווי, אלא מקוטע על-ידי בבואות רבות הסובבות כל העת סביב העיתים החולפות. הסגנון הישיר והעקיף משתרגים זה בזה והקול השולט הוא קולו של הגוף השלישי.
 
לצורך יצירת החללים ברומן, עושה רודורדה שימוש בסמלים נוספים המעצבים את הממד המיתי שמעניקה להם המחברת לעיתים: ראי המשקף את חלוף העתים, המסתיר סודות ומסנוור לכאורה. המים, סמל הטבע המתחדש וההרס, שניתן להטביע בהם את מה שאינו נאמר, תכשיטים המבטאים יופי, עושר ואהבה. ולבסוף, החולדה, ביטוי לריקבון ולהרס של המציאות הסיפורית. 
 
ניתן לזהות את השתקפות עולם ילדותה בחברת סבהּ (עליו הרבתה לדבר לא אחת) ואת גן המשפחה. הזכרונות של החווילות הגדולות ושל הסדר המשפחתי הקבוע מהווים בסיס איתן ל"ראי שבור", שנכתב על-פי מודל של רומנים בהמשכים מן המחצית השנייה של המאה ה-19. אהבתה של מרסה רודורדה לגנים הביאה אותה לצייר תפאורה טבעית הקשורה במהודק לתפאורת החווילה של משפחת ואיידאורה בחלקה הגבוה של ברצלונה. בגן יש תערובת של גנים המוכרים לסופרת. מחדגיסא, גניה שלה בברצלונה ומאידך, הגן שיצרה בשנת 1972 יחד עם חברתה כרמה מנרוביה בבית בו התגוררו ברומנייא דֶה לָה סֶלְבָה. חוקרת יצירתה של מרסה רודורדה, מריאנז'ל וילאיונגה, הגדירה בבירור את מרכיבי הגן של רודורדה ברומנייא המופיעים ברומן (נמצא קשר כה הדוק בין השניים עד שהחוקרת שאלה את עצמה אם משחזר הגן את מה שרודורדה כתבה אותו רגע או שמא מתאר הרומן את הגן שיצרו אחר-כך רודורדה ומנרוביה.

 

 
הדמויות הנשיות הן בולטות במורכבותן וברלוונטיות שלהן. הן משמרות שני מצבים קבועים: בדידות ותפיסה מפוכחת של הקיום האנושי. העיקריות שבהן, תרזה גודאי דה ואיידאורה, ראש המשפחה, מתוארת כאישה מלאת תשוקה. מי שנולדה כנערה ענייה חיפשה תמיד חיים שיבטיחו לה שפע חומרי. סופייה ואידאורה, בתה, משורטטת כדמות נשית קרירה ונעדרת חושניות, תכונה שכל-כך אפיינה את אמה. קשיות ויובש אלה מוצגים בכוח ברגעי המצוקה שמגוללת היצירה. מריה פַארְיוֹלְס, נכדתה, היא דמות פואטית למדי שמתחים שונים מתמזגים בה: מיניות, יחסים נשיים, קשרי אהבה אסורה עם אחיה, חיים ומוות.
 
סגנון כתיבתה של מרסה רודורדה הושווה, לא אחת, לזה של וירג'יניה וולף, סופרת שרודורדה העריצה. גיבורות הרומנים שלה הן נשים שבריריות בעלות חוסן פנימי רב. שתי דוגמאות מובהקות הן נטליה ב"כיכר היהלום" וססיליה ב"רחוב הקמליות", ואכן, כמה מן המאפיינים הקבועים ביצירתה של רודורדה מצביעים על כתיבה נשית למהדרין, סגנון נרטיבי, עמוס סימבוליזם ולעיתים קרובות אישה בדמות הגיבורה.
 
וכך זה נפתח:
 
 
(תכשיט בעל ערך)
 
 
ויסֶנס עזר למר ניקולאו לעלות לכרכרה "כן, אדוני, רק תגיד", אמר. אחר-כך עלתה הגברת תרזה. תמיד נהגו כך, תחילה הוא, אחר-כך היא, שכן בירידה היה על שניהם לאחוז בו יחדיו. הירידה הייתה תרגיל קשה ועל מר ניקולאו היה להיזהר מאוד. הם נסעו ברחוב פוּנְטָאנֵייָה, ובפּוּרְטָל דֶה לַ'אנְזֵ'ל פנו ימינה. הסוסים טפפו לאיטם וגלגלי המרכבה שחורים-אדומים, שזה עתה נמשחו בלכּה, סבבו קלות, במעלה שדירת גרסיה. מר ניקולאו סיפר לכולם שוויסנס שווה זהב ושאילוליי היה עומד לשירותו היה עליו למכור את הברלין, כיוון שאינו סומך על שום רַכָּב אחר. כיוון שמר ניקולאו היה רחב לב, הפיק ממנו ויסנס תועלת מרובה. היום היה סגרירי ומדי פעם הבליחה מבין העננים קרן שמש עמומה שנעלמה מיד. הכול ידעו, כלומר, המשרתים וידידים אחדים, שיש בדעתו של מר ניקולאו להעניק לגברת תרזה שי, כיוון שכשציינו מלֹאת חצי שנה לנישואיהם העניק לה במתנה שידה יפנית מצופה לכּה שחורה ומשובצת צדף וזהב. השידה הייתה יפהפיה, אך לא הלהיבה את תרזה. ניקולאו חש אכזבה.
"אני כבר רואה", אמר, שלא קלעתי וזה עלה הון, אבל מכיוון שבעיניי היא מוצאת חן אשאיר אותה אצלי ולך אתן משהו שימצא חן בעיניך מאוד."
מול חנות התכשיטים בֶּגוּ, עצר ויסנס את הסוסים, ירד במדרגה, ובהניחו את מגבעתו על המושב, ראה את הגברת תרזה פותחת את הדלת ומזנקת למטה כצבייה. בכוחות משותפים הוציאו את מר ניקולאו מן המרכבה. "מן הארון שלי", כפי שנהג לומר. הוא ניצב ללא נוע על המדרכה, כיוון שברידתו מן המרכבה התקשה להזדקף. הוא הביט לצדדים פעמיים שלוש, בלי להניע את ראשו, וכמי שאינו יודע מה עליו לעשות. לבסוף נטל את זרועה של אשתו ואט-אט נכנסו שניהם לחנות התכשיטים.
כיוון שביקשו לראות את האדון בֶּגוּ אישית, ליווה אותם אחד העובדים למשרד. מר בֶּגוּ היה גבר בנוי כהלכה, עורו ורדרד, שיערו קצוץ וגבותיו עבותות.
"איזו רוח טובה מביאה אתכם אלינו?" קרא, בקומו ממקומו לקראתם.
זה זמן רב לא ראה אותם ומצא שמר רובירה הזדקן מאוד ואפשר שלא עלה בידו להתגבר על ההתרגשות מטקס החתונה.
"הייתי רוצה שתראה לנו תכשיט." אמר מר רובירה ניגש ישר לעניין. הוא התיישב בכורסה זקופת משענת, השעין עליה את גבו, וחשב שעליו לקנות לו זוג כורסאות כאלה בדיוק. תרזה הביטה בציפורניו הגזוזות ללא דופי והמבהיקות של בעלי החנות והעיפה בו מבט מזווית עיינה. הוא היה כבן חמישים, אבל נראה כמי שאך זה מלאו לו ארבעים, זקוף קומה, לבוש חליפה אלגנטית כהה מפוספסת, שפנינה אפורה נעוצה במרכז עניבתה.
"איזה מין תכשיט אתם רוצים?" שאל כשהוא אוחז עיפרון בשני קצותיו ומביט בהם בחיוך. מר ניקולאו הביט בתרזה.
"אולי סיכה", אמרה.
עגילים וטבעת כבר יש לה, וצמידים אינה אוהבת. מר בֶּגוּ משך בחוט המצילה וביקש להביא לו את תיבות הפריפות, את כולן. עיניו הופנו אל תרזה, אחר-כך אל מר ניקולאו כמפריד אותו מבת זוגו. הוא הכיר את הסיפור: בערוב ימיו נשא לו מר רובירה, בחורה ממעמד נמוך מאוד, ולך תדע מה מסתתר מאחורי העיניים התמימות הללו ומאחורי היופי הרב הזה. "נישואין כאלה מצליחים לעיתים" חשב, "אבל מוטב לא לנסות." הוא לא ידע מה לומר. מר ניקולאו השתעל פעמים אחדות כעומד למות. המסכן סובל, ודאי, מדלקת סמפונות הגונה, חשב בלבו, יותר מדי סיגריות ויותר מדי אלכוהול. כשראה את העובד שנכנס לחדר חש כמו אבן כבדה נגולה מעל לבו. בתיבה הראשונה שפתח היו סיכות פשוטות למראה, ומר ניקולאו, אמר לו לסגור אותה כמעט בלי להביט בהן, הוא רצה תכשיט בעל ערך. בחיוך של שביעות רצון פתח מר בֶּגוּ את התיבות האחרות והביט נחרצות בניקולאו ובאשתו. תרזה שכל אותה עת ניצבה ללא אומר, גחנה לפתע לפנים כשהיא נוטלת סיכה עגולה משובצת אבני אודם ושני כדורי יהלומים. הייתה זו סיכה יפהפיה, אך בעלה לקח אותה מבין אצבעותיה במחוות זלזול והניחה על השולחן. אז ניגש מר בגו לכספת והוציא ממנה נרתיק קטיפה שחורה.
זהו התכשיט הטוב ביותר שלנו", אמר, לוטף בידו זר פרחי יהלומים גדולים ככף יד.
נשימתה של תרזה נעתקה מפיה והיא הנידה ראשה מצד לצד כמי שמביט במראֶה שאינו אלא חלום, ומבקש להקיץ ממנו. מר ניקולאו שלף את הסיכה מנרתיקה והיה כשוקל אותה בכף ידו.
"זה לא יותר מדי, אתה רוצה להגיד?", נאנקה תרזה, נחנקת מאושר. הוא לא ענה, ובקול ניחר ביקש מבעלי החנות שיואיל בטובו לענוד את הסיכה על דש שמלתה של אשתו. אחר-כך, כשבחנה תרזה את דמותה בראי ארון התצוגה, החל מר ניקולאו לספור בשלווה צרור שטרות מסודרים להפליא שהניח על השולחן. "הוא ודאי הרוויח את זה בבורסה!", הרהר האדון בֶּגוּ בלוותו אותם אל הדלת. בטרם הושיט את ידו, שאל ניקולאו את בעלי החנות, היכן קנה את הכורסה זקופת המשענת. "בחנות עתיקות, ברחוב לה פָּאייָה." מר ניקולאו הודה לו והוא איחל להם אריכות ימים. בטפסה אל הכרכרה הרהרה תרזה וראתה בתכשיט את ישועתה.
 
            כעבור שבועיים או שלושה, יצאה תרזה בוקר אחד, מוקדם למדי מן הבית. מזה ימים אחדים שבעלה לקה בצננת קשה. היא אמרה לו שעליה ללכת לתופרת ושלא תיקח את הכרכרה, כיוון שמתחשק לה לצעוד ולשאוף אוויר. יומיים הייתה סגורה בבית, מוקפת חיידקים ואֶתֶר אקליפטוס. אוכל לענוד את הסיכה? היא רצתה שהתופרת תישאר פעורת פה. בסיכה זו, אמר מר בֶּגוּ, כל אחד ייראה טוב. "יביטו בי ולא יחשבו איזו גברת! יחשבו איזה אדון!" ניקולאו צחק ממיטתו כמי שכפאו שד. תרזה הייתה פנינה. הוא הכיר אותה כשראה אותה חולפת שלובת זרוע עם חברה, כשלגם משקה בשולחנות בית-הקפה של בית-האופרה "לִיסֶאו". לאמה של תרזה היה דוכן דגים בשוק הבּוֹקֶרִיָה. היא סיפרה לו זאת מיד, יום אחד כשהלכה לבדה שאל אותה אחרי שפסע זמן מה בעקבותיה, אם יוכל ללוותה. הם הוסיפו להתראות ואותו חורף נפטרה אמה של תרזה. לא חלף חודש מיום הקבורה וניקולאו שאל את תרזה אם היא מוכנה להינשא לו. כל מה שיכול היה להציע לה היה הונו, הוא ידע היטב שבזקן כמוהו שום נערה לא תתאהב. תרזה השיבה לו שתחשוב על כך. הייתה לה בעיה: ילד בן אחד-עשר חודש. הַחְלָקָה הגונה! שמו של האב היה מיקל מַסְדֵאוּ, הוא היה נשוי והתפרנס, בין השאר, מהדלקה וכיבוי של פנסי רחוב, אך יופיו היה שובה לבבות, כך שכשביקש ממנה ניקולאו להינשא לו, הסתירה תרזה את התינוק בבית אחת מדודותיה וכעבור ימים אחדים אמרה שכן. "… ודוכן הדגים, שילך לכל הרוחות!" חשבה בלבה. דומה שמאז חלף זמן רב, אף שלמעשה לא התרחשו הדברים הללו מזמן. היום היה חמים והשמש שפעה אהבה על הכול. תרזה פסעה כמצמחת כנפיים. רגע אחר-כך, נכנסה למבוא אחד הבתים, הסירה את הסיכה מדש בִּגדה והניחה אותה בארנקה. היא הייתה מוטרדת, חצתה לאיטה את כיכר קטלוניה, אם לא יעלה בידה להרגיע את עצביה לא תצליח בדבר מכל מה שעמדה לעשות, והיא חייבת לעשות זאת בכל מחיר. בעלה, שיכול להוציא הון כדי לגרום לה להיראות זוהרת, קצב לה מכספו טיפין טיפין. ביום מן הימים ישים לב באיזו מהירות אוזל ממונו. אבל מה שהדאיג אותה יותר מכול היה שהדודה אדלה הולכת ומזדקנת, היא עלולה למות כל יום ואז מה? בשדרת גרסיה נראו מעט מאוד אנשים. באחד מחלונות הראווה של חנות התכשיטים נח לו ענק פנינים אפורות, כמו זו שעיטרה את עניבתו של מר בֶּגוּ, ולו שלושה חלקים. תרזה דחפה את הדלת ונכנסה.
אפלולית שררה ברחבי החנות. אפשר שהשעה הייתה מוקדמת מדי. הבחור מהתיבות, שהכיר אותה, חייך אליה.
"יש לך מזל, גברת רובירה, מר בֶּגוּ הגיע ממש עכשיו."
מר בֶּגוּ שהבחין בה, מן הסתם, מבעד לווילונות, יצא מייד.
"איזה כבוד, מרת רובירה! התואיל גברתי להיכנס?"
תרזה הביטה בו בתערובת של סקרנות וחשש ונכנסה למשרד. על השולחן דלקה מנורה בעלת אהיל ירוק שהותירה אותו מוצל. עדיף כך, להיות מוגנת. היא פתחה מבראשית. הוציאה את זר היהלומים מארנקה והניחה אותו ליד המנורה. "בטח יחשוב שאחד היהלומים נפל ושאני באה להתלונן", חשבה. כיוון שתרזה שתקה, שאל אותה מר בגו אם משהו לא בסדר.
"האם קֶרֶס התכשיט התקלקל?"
"לא, באתי כדי שתקנה אותו ממני."
מר בֶּגוּ קם ממקומו, ניגש לארון התצוגה, סבב מחצית הסיבוב ושב להתיישב. הנושא נראה לו עדין. הוא לא ידע כיצד להתחיל.
"הייתי רוצה לשאול את גברתי שאלה, אך אינני מעז… אין לי כל כוונה לפגוע בה." הוא שב וקם ממקומו, העביר את ידו על שיערו ולבסוף החליט:
"בעלך יודע על זה?" שאל.
"לא." השיבה תרזה מיד. "בעלי לא יודע ואסור שידע לעולם", אמרה והביטה בו בעיניים מלאות עצב. היא רצתה שמר בֶּגוּ, יקנה את הסיכה, בפחות ממה שעלתה, כמובן. הוא העביר את ידו על לחיו והביט בה זמן מה, כמי שאינו עומד על דבריה. תרזה אמרה שהיא זקוקה לכסף.
"נעשה הסכם," אמרה, "עליך להבטיח לי שלא תציג את התכשיט ולא תמכור אותו עד, נניח, חודשיים שלושה מהיום, ולפני שתמכור אותו, אם תמכור אותו, תכין לי ממנו ציור." מר בֶּגוּ חייך בערמומיות.
"אם תאות לקנות אותו ממני תמורת שני שליש ממה שבעלי שילם עבורו," הוסיפה תרזה, "אינני יכולה לערוב לכך, אבל סביר למדי שנחזור ונקנה אותו."
מר בֶּגוּ חדל לחייך ולקח את פנקס ההמחאות.
"לא, לא צ'ק." עצרה אותו תרזה במחוות יד.
מר בֶּגוּ נתן בה מבט של השתתפות.
"אם אתמול הייתי מספיק להגיע לבנק היה עליי לבקש ממך לבוא שוב." הוא פתח את הקופה והוציא מתוכה צרור שטרות. "את רוצה לספור אותם?" שאל.
"אין צורך, תגיד אתה כמה אתה מוכן לתת."
מר בֶּגוּ, חיכך את קצות אצבעותיה ברכות, והניח את התכשיט במגירת השולחן בהושיטו לה את השטרות. תרזה קמה ממקומה והוא נטל את זרועה בעדינות.
"נחזור להתראות?" שאל בחצותם את החנות,
"כמעט בטוח". השיבה לו בקול טבעי לחלוטין. 
כשהיא אוחזת באבזם ארנקה צעדה אל תחנת הכרכרות. בהגיעה לבית דודתה אדלה, אמרה לה השכנה, שטיאטאה את המפלס בין גרמי המדרגות, שאין איש, אבל גברת אדלה אמורה לחזור כל רגע, אם היא רוצה להמתין לה. כעבור זמן מה הופיעה דודה אדלה והתייצבה תשושה, סל בידה האחת והתינוק הישן על צווארה. הן השכיבו את הילד במיטתו והלכו לחדר האוכל. תרזה הורתה לה בכמה מילים מה עליה לעשות: להודיע למיקל ולמסור לו את הכסף. היא הוציאה את צרור השטרות מארנקה והושיטה לה את מחציתו. "מיקל יאמץ את הילד, כבר דיברנו על כך, אשתו מסכימה." היא לא ידעה, כמובן, שזהו בנו. מיקל סיפר לה סיפור עצוב ומסובך מאוד, וכיוון שלא יכלו להביא ילדים לעולם, שיכנע אותה. את מחצית השטרות השנייה היא עתידה לתת לו בְּהַטְבָלַת הילד.
"אני אהיה הסנדקית שלו, כך שכשיהיה גדול הוא יבוא לבקר אותי ואני אוכל לעזור לו. אני לא רוצה בן אובד."
הבעת פניה של הדודה אדלה הביעה בלבול, אך בסופו של דבר אמרה כן.
"עם הכסף הזה יוכלו מיקל ואשתו לנשום לרווחה." ברור שמיקל לא התנהג כיאות, כשהחל לחזר אחריה הוא לא אמר לה שהוא נשוי, והיא לא נטרה לו טינה כי הייתה מאוהבת בו. הדודה אדלה אמרה לה שלא תדאג, שתעשה כל שלאל ידה.
"את רוצה לראות איך הוא ישן?" שאלה.
הילד ישן כמלאך. הוא לא ממש מצא חן בעיני תרזה, נדמה היה לה שאפו סולד מדי, כמו שלה, אך כשם שחוטמה שלה הצחיק אותה, מצאה שזה של הילד – מכוער. היא כיסתה אותו היטב.
"אני הולכת, דודה, אני חייבת לרוץ." על סף הדלת נתנה לה כסף: "זה בשבילך" אמרה לה, ושלא תדאג, לעולם לא יחסר לה כלום.
היה עליה למצוא בית-מרקחת לא הרחק מבית-התופרת, כיוון שקודם לכן תלך למדוד. בפינה היה אחד. היא נכנסה לסלון התפירה והורתה לבנות להזדרז כיוון שהיא אינה מרגישה טוב. כעבור מחצית השעה, כשירדה במדרגות, נתנה את לבה שידיה רועדות. "עם קצת מזל הכול ילך בסדר", הרהרה בינה לבינה כשנעצרה על המדרכה והניחה לגופה להישמט ארצה כשהיא נשענת קמעה על הקיר. מיד הקיפוה אנשים אחדים וגבר אחד עזר לה לקום על רגליה. בבית-המרקחת נתנו לה להריח בקבוקון, והיא אמרה שראשה סחרחר עליה, שנישאה לא מזמן. הרוקח חייך והכין לה תרופה
"קחי מזה רבע כפית עם מים כל שעתיים." אמר.
הגבר שסייע לה פנה לחפש כרכרה.
"אם לא אכפת לגברתי, אלווה אותה."
"אתה תעשה לי טובה גדולה." הודתה לו.
השוערת ראתה אותם בבואם וזה מה שתרזה רצתה. היא עזרה לה לעלות במדרגות ופליסיה פתחה לה את הדלת.
"אם האדון ישאל עליי, תגידי לו שהגעתי עייפה, ושאני לא מרגישה טוב." אמרה ומיהרה להיכנס למיטתה.
בערב הביאה לה פליסיה כוס חלב וסחה לה שהאדון מודאג מאוד, אך משנודע לו שנכנסה למיטה, שלח לקרוא לרופא. תרזה נבהלה אבל לא היה עליה לחפש תירוצים: הדופק שלה היה מהיר וחומה עלה בכמה עשיריות המעלה.
 
הבכי בא לה מאוחר למדי. פליסיה כבר כמעט נרדמה, כששמעה את צלצול הפעמון מחדרה של הגברת. היא לבשה חלוק וכשפתחה את הדלת, מצאה את גברתה עומדת בשיער סתור מול שולחן האיפור, עיניה אדומות ושאלה אותה אם כשקיפלה את שמלתה הסירה סיכה מן הדש. "איזו סיכה?" שאלה פליסיה שמעולם לא איבדה את שלוות רוחה. "איזו סיכה את רוצה שתהייה? זאת עם היהלומים." פליסיה אמרה שלא ראתה אותה, שהחזיקה את השמלה, הברישה אותה בזהירות וכיוון שנותרו עליה כתמי בוץ לקחה אותה לניקוי. הגברת יכולה להיות בטוחה שעל הדש לא היה דבר. תרזה כיסתה את עיניה במטפחת ופרצה בבכי. למחרת בבוקר, הלכה פליסיה לשאול אם מצאו סיכה על דש שמלתה של הגברת רובירה. הנערה במכבסה אמרה לה שלא, שלפני שמנקים את הבגדים היא תמיד בודקת אותם כדי לוודא שלא נותר עליהם דבר.
"כנראה שלקחו לי אותה כשנפלתי" אמרה תרזה ביאוש. "הייתי מעדיפה למות."
פליסיה אמרה את הדברים לוויסנס, ויסנס לשוערת, השוערת לחנווני והטבחית כשבאה לדרוש את שכר השבוע ממר ניקולאו, סיפרה לו שהגברת איבדה את סיכת היהלומים כשיצאה מביתה של התופרת ושהיא כמעט משתגעת מצער. מר ניקולאו שהחלים כבר מן הצננת, ניגש לראות את תרזה ומצא אותה חיוורת כמת כיוון שלא עצמה עין כל הלילה. מרוב שאמרה כי היא חולה החלה לחוש רע באמת והייתה משוכנעת שאיבדה את הסיכה. מר ניקולאו, ישב למראשות המיטה ושאל אותה מדוע לא בטחה בו ולא סיפרה לו את הדבר מיד. תרזה, חסרת קול כמעט, אמרה שכנראה גנבו לה אותה כשהתעלפה ושהוא לא יכול לתאר לעצמו את העצב שחשה, כמו הכניסו אותה לגיהינום, לא בגלל ערך התכשיט, למרות שהוא בעל ערך רב, אלא משום שזו מתנה ממנו, אות לאהבתו. ופרצה בבכי כשפניה על הכרית. מר רובירה נטל את ידה ואמר לה שהוא מצטער, כמובן, אבל הוא לא רוצה לראות אותה עצובה ושיטפל בזה מיד.
מששבה לאיתנה והצבע שב ללחייה, כיוון שסבלה באמת, לקחו בוקר אחד את הכרכרה. ראשית עלה מר ניקולאו, כשהוא נעזר בוויסנס, כיוון שהיה זקן ופרקיו נוקשים וכואבים והוא התקשה מאוד לעלות ולרדת "מן הארון". אחר-כך עלתה הגברת תרזה. בראותו אותם, נאלץ מר בֶּגוּ, לכבוש את צחוקו. תרזה סיפרה לו באריכות את קורות הסיכה ומר ניקולאו, כשהוא אינו מתיר לה לסיים את דבריה, שאל אותו עם יש לו סיכה נוספת זהה. "לא, זהה אין לי, כי זהו עדי יחיד במינו, אבל יש לי ציור שלו ואם אתם רוצים, אני יכול לעשות אותו שוב. הכי קשה יהיה למצוא יהלומים מושלמים כמו שהיו בלב הפרחים, אבל אני אעשה את הבלתי אפשרי, הסירו דאגה מלבכם." כעבור חודשיים שבו לחנות התכשיטים. מר בֶּגוּ הוציא מן הכספת נרתיק סגול, עטוף סאטן לבן, והשאיר אותו פתוח על השולחן. מר רובירה הושיט לבעלי החנות צרור שטרות, שנעץ בסיפוק את קרס התכשיט בדש שמלתה של הגברת רובירה.
"אף אחד לא יוכל לומר שאין זה אותו הדבר." אמר כשהוא מישיר מבטו בעיניה.
 
            באביב אותה שנה שימשה תרזה גודוי דה רובירה, סנדקית לפעוט מסכן ויתום, שאמו מתה בלידתה אותו בבית-החולים. היא סיפרה לבעלה שמיקל מַסְדֵאוּ, פועל, שהכירה בילדותה הוא דודן של האם, שכשלה והתעברה. הילד נשאר לבדו ומסדאו, החליט להביאו לביתו, כיוון שעם אשתו אין להם ילדים. אנדרלמוסיה שלמה.
"איזה אנשים טובים!" אמר מר רובירה, שלא היה לו חשק ללוות את תרזה לטקס ההטבלה. בפינת חדר כלי הקודש, הושיט מיקל מסדאו, בעיניים דומעות, את ידו לתרזה.
"תודה, תהיי מאושרת ושאלוהים יהיה בעזרך." אמר כשהוא מביט מסונוור, בשלהבות הנרות שהשתקפו לוהטות, בזר אבני חן שענדה תרזה, הנשואה לזקן עם כסף, על דש שמאל שלה.                  
 

 

על המחברת
מֶרְסֶה רוֹדוּרֶדָה (1908-1983) נולדה בשכונת סַנְט גֶ'רבָאזִי בברצלונה, כבת יחידה להורים אוהבי ספרות. ימי ילדותה חלפו בצל דמותו של סבה מצד אמה, פֶרָה גוּרְגִי, שנטע בה רגש פטריוטי עמוק, העתיד ללוותה עד סוף ימיה. בשנת 1928, בהיותה רק בת עשרים, נישאה לדודה, ז'ואן גורגי, שהיה מבוגר ממנה בארבע-עשרה שנה; ממנו נולד לה בנה היחיד, ג'ורדי, בשנת 1929.
 
נישואיה לא האריכו ימים והיא נפרדה מבעלה בשנת 1937. רודורדה חיפשה פתח מילוט שיאפשר לה לנוס מן החיים החד-גוניים הללו, דבר שנמצא לה בספרות. היא החלה מפרסמת בבמות ספרותיות שונות, כגון: "קול קטלוניה", "ההסברה" ו"תצפית". בתוך כך כתבה גם ארבעה רומנים, ששנים לאחר מכן התכחשה להם, כיוון שהחשיבה אותם לפירות בוסר, שמקורם בחוסר נסיונה. מרומנים אלה ניצל רק "אָלוֹמָה" (1937) ששבה וכתבה אותו מחדש בשנת 1969 והפכה אותו ליצירה שונה לחלוטין.
 
בשנת 1939 יצאה לגלות בצרפת שלא האמינה כי תארך זמן רב והותירה, על-כן, את בנה בברצלונה, בהשגחת אמה. היא השתקעה בפרברי פריז, משם היה עליה להימלט עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר נדודים ארוכים בצרפת השתקעה בז'נבה שבשוויץ יחד עם שותפה לחיים, מבקר הספרות, ז'ואן פראט.
 
בז'נבה כתבה את יצירתה המפורסמת ביותר, "כיכר היהלום" (La plaça del diamant, 1962) הנחשב לרומן החשוב ביותר בספרות הקטלאנית שלאחר מלחמת האזרחים (ראה אור בהוצאת כרמל, בשנת 2007). רומן שעלילתו מתרחשת בשכונת גרסיה בברצלונה ומגולל את סיפורה של קוּלוּמֶטָה, אישה שהמלחמה הרסה את חייה וניפצה את תקוותיה. בעת ישיבתה בשוויץ כתבה גם את הרומן "רחוב הקמליות" (El carrer de les camèlles, 1966) ואת אוסף סיפוריה "כריסטינה שלי וסיפורים אחרים" (La meva Cristina i altres contes, 1967).
 
בשנת 1972 לאחר מות בן-זוגה בווינה, שבה לקטלוניה. היא השתקעה בחווילת מנרוביה ברומנייא דה לה סלבה שם סיימה לכתוב את הרומן שלפנינו, הנחשב ליצירתה השאפתנית ביותר. בשנת 1983 נפטרה מרסה רודורדה ממחלת הסרטן.
 

 

8 תגובות

  1. דפנה שחורי

    איתי

    כיכר היהלום הוא אחד הספרים הנדירים והיפהפיים שקראתי וגם כתבתי עליו ביקורת נלהבת. אז יופי! מבורך החדש

    • דפנה,

      אני מבטיח לך שראי שבור הוא יצירה הרבה יותר מהודקת מכיכר היהלום.
      לא בגלל שאני תרגמתי, אלא מפני שהיא הרבה יותר מאוחרת ובוגרת.

      איתי

  2. איזה יופי כיכר היהלום היה ספר נפלא, גם אותו תרגמת? עכשיו אני הולכתלישון אבל מחר אקרא את הפרק, ובטח גם אקנה את הספר

    • הי חני,

      את כיכר היהלום תרגם רמי סערי. אני מקווה שתיהני גם מראי שבור כי הוא באמת יצירת מופת.

  3. הפתעה נעימה. הוא עומד אצלי על המדף בשפת המקור ועוד לא הספקתי לקרוא אותו. עכשיו תהיה לי התחבטות אם לקרוא קודם את המקור או התרגום.

    הערה טכנית: בכותרת הרשומה יש חולם ושורוק ובצילום הכריכה יש שני שורוקים 🙂

  4. תַּלְמה פרויד

    ברכות על התרגום, איתי. 'כיכר היהלום' המרתק שקראתי עושה חשק לקרוא עוד משל מרסה רודורדה.
    הערונת, לגבי 'ראי שבור', אם מותר: המשפט "הילד נשאר לבדו ומסדאו החליט להביאו לביתו, כיוון שעם אשתו אין להם ילדים" – ראוי לליטוש, לדעתי.
    ככה זה כשמדובר ביהלומים (כמו 'כיכר היהלום')או ראי. מלטשים עוד ועוד…

    • תלמה ברוכה הבאה,

      טוב לראות אותך פה. אני מסכים במאה אחוז עם ההערה, ורק מבקש להוסיף שהספר עבר שלוש עריכות לפחות. יש לי רק שבחים להרעיף על עבודתם של יורם מלצר ושל הצוות בכרמל.
      ועדיין, עכשיו כשאני קורא בפעם המי יודע כמה את הספר הזה, אני מוצא משפטים שאולי הייתי מנסח אחרת. ככה זה כשצריך לעמוד בדֶדלַיִין (לא רק אני כמתרגם, אלא גם ובעיקר ההוצאה מול בעלי הזכויות).

      על אף האמור לעיל, הספר הוא מדהים אפילו בלבושו העברי, שחוטא אך מעט לרוח המקור הקטלאני.

      איתי

  5. נהדר, עכשיו אני חייבת לקנות את הספר כדי להמשיך לקרוא. פתתני ואפת, אבל איזה תענוג לקרוא אותך. יפהפה…

השאר תגובה ל איתי רון ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיתי רון