ראו אור בגליון 4 של "בינתיים" כתב-עת לשירה צעירה
|
|
פּוֹאֶטִיקָה
צָמֵא מֵאַהֲבָה וּמֵעֹנֶג הַתְּשׁוּקָה
לְאַלְפֵי דְּרָכִים יָצָא, לִסְבַךְ
שְׁבִילִים אָפֵל. בָּגַד בַּעֲבָרוֹ,
בַּחֲבֵרָיו, אַךְ שִׁמֵּר, רַךְ וּבַר-לֵבָב,
רְגָשׁוֹת שְׁתוּקִים כָּאָדָם הַסָּבוּר שֶׁפַּסּוּ כָּל אוֹיְבָיו.
נְכֵה-רוּחַ, הִסְתַּפֵּק בַּפְּשׁוּטוֹת שֶׁבַּמְּלָאכוֹת,
אַפְרוּרִיּוּת פּוֹשֶׁרֶת, חֻלְשׁוֹת הָאַלְכּוֹהוֹל.
מִתְכַּרְבֵּל הָיָה הֵיטֵב בְּכָל מִטָּה סְתוּרָה
לַחֲמִימוּת בַּת-לַיִל, בַּת-חֲלוֹף.
מוֹתִיר אַחֲרָיו קִרְעֵי מַחְשָׁבוֹת, קִטְעֵי
יוֹמָן וּמִכְתָּבִים בַּעֲלֵי עִנְיָן מְפֻקְפָּק.
בֵּיתוֹ נִמְכַּר בְּהֶפְסֵד, קָשֶׁה יִהְיֶה לְמָצְאוֹ:
בְּגִנָּתוֹ הַחֲרֵבָה שׁוּב עוֹלִים שָׁמִיר וָשַׁיִת.
סִפְרִיָּתוֹ הַמְּפֹאֶרֶת, פִּסְגַּת גַּאֲוָתוֹ,
מִזֶּה שָׁנִים שֶׁנִּמְכְּרָה, נְפוֹצָה לְכָל עֵבֶר.
מֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ
שֶׁזִּכְרוֹ יַגִּיעַ כֹּה רָחוֹק.
|
POÈTICA
Assedegat d’amor i del plaer del desig
encetà mil camins que havia cregut revolts
de viaranys obscurs. Traí el seu passat
i potser alguns amics però servà, covard i pur,
els sentiments callats de qui es creu sense enemics.
Desesmat, acceptà càrrecs fàcils, la grisor
moderada, els vicis induïts pels alcohols.
S’arraulí ben de gust en qualsevol llit desfet
per la sola tebior fugissera d’una nit.
Ha deixat pensaments i fragments interromputs
d’escrits i dietaris d’interès força dubtós.
La casa, malvenuda, us costaria trobar-la:
al jardí abandonat hi creix la brossa altre cop.
El seu màxim orgull, una bona biblioteca,
fa anys fou subhastada i s’esbarrià pertot.
Mai no hauria pensat que el seu record
pugués arribar a escampar-se tant.
|
גִּלּוּחַ
מַבִּיט בַּמַּרְאָה, זָר כְּתָמִיד.
אֲפוּף קוּרֵי שֵׁנָה, מֻפְתָּע לִרְאוֹת בָּהּ אֶת דְּמוּתְךָ.
הַתְּלָמִים הַלָּלוּ, הָאַפְרוּרִיּוּת בַּצְּדָעַיִם
שֶׁכְּבָר הִסְכַּנְתָּ עִמָּם
כְּאוֹרֵחַ מְאֻשָּׁר, לֹא קָרוּא,
שֶׁאֵינְךָ זוֹכֵר מָתַי הוֹפִיעַ.
זֶה הַמְּחִיר הַמֻּפְקָע הַנִּדְרָשׁ
עֲבוּר צִנְעַת הַגּוּף הַמְּזֻיֶּפֶת.
וְעַכְשָׁו, לַתִּגְלַחַת.
הַתַּעַר, שֶׁאֵי-אָז הָיָה מָהִיר וָקַר,
אֵינוֹ מַחְלִיק, עוֹד בְּקַלּוּת,
בְּחִכּוּךְ מְעַנֵּג שֶׁל סְקִי נְעוּרִים:
יֵשׁ לִמְתֹּחַ אֶת עוֹר הַלֶּחִי הַשָּׁמוּט
בָּאֶצְבָּעוֹת. אַל יֵאוּשׁ!
אוּלַי אִם תִּמָּנַע בִּמְיֻמָּנוּת נֶה
מִסִּימַן הַחֲתָךְ הַמֵּבִישׁ, תּוּכַל לִשְׁכֹּחַ שֶׁבְּרִית הַגּוּף הַזֶּה
כְּבָר הֵחֵלָּה מִתְפּוֹרֶרֶת.
|
AFEITAT
Contempla’t al mirall, desconegut i igual,
ensopit pel son, sorprès de veure’t.
aquests solcs o aquesta grisor a les temples
ja els has anat acceptant de grat
– hoste feliç, quasi imprevist,
que no recordes quin dia va aparèixer.
És el preu descarat que et cal pagar
per la fictícia intimitat del cos.
I, ara, comença a afeitar-te.
La fulla abans ràpida i freda,
ja no llisca, tensa, per la pell
amb frec plaent d’esquí jovenívol:
has de tibar la galta flàccida
amb els dits. No desesperits.
Potser si evites, astut per força,
la marca vergonyant d’un tall
podràs oblidar que l’aliànça amb el cos
ja ha començat a dissoldre’s.
|
מקטלאנית: איתי רון
פרנסס פַּרְסֶרִיסָס (Francesc Parcerisas) יליד 1944. משורר, מתרגם ומבקר ספרות. מרצה בחוג לתרגום באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה ושימש גם כראש החוג. מהיוצרים החשובים והמשפיעים של דור שנות ה-70 בספרות הקטלאנית, פרסם בין היתר את ספרי השירה "גברים מתרחצים" (1966), "תור הזהב" (1984), "אבוקות באוקטובר" (1992), ו"טבע דומם עם ילדים" (2000). כמו כן זכה בפרסים רבים, כגון: פרס "קרלס ריבה" לשנת 1966, פרס "ביקורת השירה הקטלאנית" ופרס "הספרות הקטלאנית של הג'נרליטאט של קטלוניה" לשנת 1983.
הביקורת ראתה "בתור הזהב" (ממנו נלקחו שירים אלה) את אחד מספרי השירה שהיטיב להשפיע יותר מכול על רוח תקופתו: "בתור הזהב מצליח פרנסס פרסריסס לנסח בכישרון יוצא דופן, מה שדולוס אוייר מכנה "שירת חווית היומיום". כלל שיריו שנכתבו בין 1965 ל-1983 כונסו באסופה בשם "נצחון ההווה" (1991), שזיכתה אותו בפרס "אות הזהב" לשנת 1992.
שירים לא קלים
אבל איזה יופי
גם התרגום – משובח
שני שירים שונים ודומים ונפלאים. איתי, עד כמה שידוע לי נכון יותר – זה שנים, שורה שלישית מלמטה שיר ראשון… לשיקולך כמובן. יום נעים
שירים פוצעים כתער
אוהבת את התרגום
רְגָשׁוֹת שְׁתוּקִים
אני נרגשת למקרא השירים המופלאים, בחיים לא נתקלתי ביופי כזה.