5
Tot s'ha aclarit, però
plou més que abans, i l'aigua
ens evoca el til·ler
que tots dos hem mirat
a recer d'un vell burg
i després dels arpegis
perduts entre la boira.
No hi ha res més tenaç
que aquests acords fugaços
quan tot just comencem
el joc de la memòria.
Entre tots dos, és fácil
incorporar l'indret
llunyà que hem compartit
a aquest temps tan dubtós
i ple d'interrogants.
Tu seràs violins
que vénen de molt lluny
quan un cant repetit
començava a entristir-me.
Prepara'm la ironia
que ja vinc. No te'm perdis.
|
5
הַכֹּל הִתְבַּהֵר, אֲבָל
יוֹרֵד יוֹתֵר גֶּשֶׁם מִקֹּדֶם, וְהַמַּיִם
מַזְכִּירִים לָנוּ אֶת עֵץ הַטִּילְיָה
שֶׁהִבַּטְנוּ בּוֹ שְׁנֵינוּ
בְּחָסוּת מִבְצָר עַתִּיק
וּלְאַחַר הַצְּלִילִים
שֶׁנָּמוֹגוּ בָּעֲרָפֶל.
אֵין דָּבָר עִקֵּשׁ יוֹתֵר
מִן הָאָקוֹרְדִים הַחֲמַקְמַקִּים הַלָּלוּ
כְּשֶׁאָנוּ רַק מַתְחִילִים
אֶת מִשְׂחַק הַזִּכָּרוֹן.
בֵּינֵינוּ, זֶה קַל
לְגַיֵּס אֶת הַמָּקוֹם
הַמְּרֻחָק שֶׁחָלַקְנוּ
בַּשָּׁעָה הַמְּפֻקְפֶּקֶת
עֲתִירַת סִימָנֵי שְׁאֵלָה.
אַתְּ תִּהְיִי כִּנּוֹרוֹת
הָעוֹלִים מִמֶּרְחָק רַב
כְּשֶׁשִּׁיר הַשָּׁב וּמִתְנַגֵּן
הֵחֵל לְהַשְׁרוֹת בִּי עֶצֶב.
הָכִינִי לִי אֶת הָאִירוֹנְיָה
אֲנִי כְּבָר בָּא. אַל תְּאַבְּדִי אוֹתִי.
|
9
Molta verdor cobreix
la finestra més baixa de la casa bastida al pendís de la vall. Quatre joguines tristes en un racó boirós i una flor de paper dins un vas de cristall lila. Repressió. Dona desconeguda que s’emmiralla al riu. Se’ns prepara el contacte i el combat en el buit. Damunt la taula coixa, els poemes de Trakl. |
9
שֶׁפַע יָרֹק מְכַסֶּה
אֶת הַחַלּוֹן הַנָּמוּךְ
בַּבַּיִת הַנָּטוּי
עַל מִדְרוֹן הַגַּיְא.
אַרְבָּעָה צַעֲצוּעִים עֲצוּבִים
בְּפִנָּה אֲפוּפַת עֲרָפֶל
וּפֶרַח נְיָר
בְּכוֹס בְּדֹלַח
לִילָכִי. תְּעוּקָה.
אִשָּׁה זָרָה
הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת בַּנָּהָר.
מִתְהַוֶּה בֵּינֵינוּ הַמַּגָּע
וְהַמַּאֲבָק בָּרִיק.
עַל הַשֻּׁלְחָן הָרָעוּעַ,
שִׁירָיו שֶׁל טְרָאקְל.
|
Llibre de les meditacions, 1978
|
מתוך: ספר ההרהורים, 1978
|
Aigua de violins malalts de vida,
aigua torrencial del descobrir,
aigua del llac que no seràla mort
sinó allò que hi havia de promesa
dins el corrent. Aigua de l'esperança,
joncs que degoten, canyissars que es gronxen
i allò que ara ens contorba i ens resum
les incerteses, solituds i esperes,
tot amagant finalitats al mot
i sentint, doncs, el misteri de l'aigua
que cau del cingle a pocs passos del mar:
la cascada que ens sap espectadors.
Aquí, de matinada, l'aigua parla
de naixences, d'oblits, de llunyanies
que subratllen els crits de les gavines.
A frec de l'aigua passa la tendresa
com si es mesclés amb llàgrimes que cauen
d'un aire que es va omplint de claredat.
La buscarem en closos que ens atrauen.
La buscarem amb l'anhel que ens amara.
|
מֵי כִּנּוֹרוֹת חוֹלֵי חַיִּים,
מַיִם שׁוֹצְפִים שֶׁל הִתְחַוְּרוּת,
מֵי אֲגַם שֶׁלֹּא יִהְיוּ מָוֶת
אֶלָּא הַבְטָחָה
בַּזֶּרֶם. מֵי תִּקְוָה,
קְנֵי-סוּף נוֹטְפִים, חֻרְשׁוֹת סוּף מִתְנוֹעֵעַ
וְהַדָּבָר שֶׁמֵּצִיק לָנוּ מְזַקֵּק בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ
אֶת אִי-הַוַּדָּאוּת, הַבְּדִידוּת וְהַהַמְתָּנָה,
צוֹפֵן כַּוָּנָה בַּמִּלָּה
וְחָשׁ בְּתַעֲלוּמַת הַמַּיִם
הַנִּתָּכִים מִצּוּק צְעָדִים סְפוּרִים מִן הַיָּם:
הַמַּפָּל הַמּוּדָע לְמַבָּטֵינוּ.
כָּאן, לִפְנוֹת בֹּקֶר, הַמַּיִם דּוֹבְרִים
לֵדוֹת, נִשְׁכָּחוֹת, מֶרְחַקִּים
הַמַּטְעִימִים אֶת צִוְחוֹת הַשְּׁחָפִים.
בְּמֶרְחַק נְגִיעָה מִן הַמַּיִם חוֹלֶפֶת הָרַכּוּת
כְּמִתְמַזֶּגֶת בִּדְמָעוֹת זוֹלְגוֹת
בָּאֲוִיר הַנִּמְלָא בְּהִירוֹת.
נְבַקֵּשׁ אַחֲרֶיהָ בַּחֲצֵרוֹת חֲתוּמוֹת הַקּוֹרְצוֹת לָנוּ.
נְחַפֵּשׂ אַחֲרֶיהָ בַּתְּשׁוּקָה הַמַּרְוָה אוֹתָנוּ.
|
*
I recobro la veu enmig dels cossos
que l'atzar interposa entre nosaltres,
entre uns signes que ens portaran als actes;
una fonda carícia se'ns grava
per sempre, perquè el temps sigui per sempre
reconquerit, guanyat contra el temor
de perdre'l, i el temor va fent-se enrere.
Ho sabem perquè encara ens pot sorprendre
a traició: aquest temor de perdre.
És per aixo que l'atzar ens completa
i així se suma tot: versos, besades,
amb la constància implacable que té
allò que amor i atzar volen sumar
i no poden restar l'oblit ni el tedi.
I comença a girar al nostre voltant
la roda dels amors que fan l'amor.
I comença a imposar-se enllà del temps,
contra la por, el somriure de l'atzar.
|
*
וַאֲנִי מֵשִׁיב לְעַצְמִי אֶת הַקּוֹל שֶׁבֵּין הַגּוּפִים
שֶׁהַגּוֹרָל מַצִּיב בֵּינֵינוּ,
בֵּין סִימָנִים שֶׁיָּבִיאוּ אוֹתָנוּ לְמַעֲשִׂים;
לִטּוּף עָמֹק נֶחְרָט בָּנוּ
לָעַד, לְמַעַן יָשׁוּב הַזְּמַן לְהִכָּבֵשׁ
תָּמִיד, הַזְּמַן בּוֹ זָכִינוּ נֹכַח הַחֲשָׁשׁ
לְאַבְּדוֹ, וְהַחֲשָׁשׁ נָסוֹג אָחוֹר.
אָנוּ יוֹדְעִים זֹאת כֵּיוָן שֶׁעוֹד יוּכַל לְהַפְתִּיעֵנוּ
לְלֹא הֲכָנָה: הַחֲשָׁשׁ הַזֶּה לְאַבֵּד.
כָּךְ שֶׁהַגּוֹרָל מוֹסִיף לָנוּ
וּבְכָךְ נְסַכֵּם הַכֹּל: שִׁירִים, נְשִׁיקוֹת,
בַּיַּצִּיבוּת הַסּוֹרֶרֶת הַמְּצוּיָה
בְּמַה שֶּׁאַהֲבָה וְגוֹרַל מְבַקְּשִׁים לְחַבֵּר
וְאֵין בְּיָדָם לְחַסֵּר לֹא אֶת הַשִּׁכְחָה וְלֹא אֶת הַשִּׁעֲמוּם.
וְגַלְגַּל הָאֲהָבוֹת הָעוֹשׂוֹת אַהֲבָה
מַתְחִיל לָסֹב סְבִיבֵנוּ.
וְחִיּוּךְ הַגּוֹרָל מַתְחִיל לִשְׂרֹר
מֵעֵבֶר לַזְּמַן, נֶגֶד הַפַּחַד.
|
Semblança, 1986
|
מתוך: הידמות, 1986
|
פליו פורמוזה (Feliu Formosa) (סבדיי, 1934) משורר, מתרגם, מחזאי, מסאי, שחקן ובמאי תיאטרון. תרגם ועיבד יצירות רבות מגרמנית לקטלאנית פרי עטם של יוצרים כגון: ברטולד ברכט, גיאורג טראקל, היינריך היינה, תומס מאן, יוזף רוט, פרידריך דירנמאט ופרנק ודקינד.
הקריירה הפואטית שלו החלה עם "Albes breus a les mans" (בקרים קצרים בידיים, 1973) ו"Llibre de les meditacions" (ספר ההרהורים, 1973) על שירתו, תרגומיו ומחזותיו זכה בפרסים רבים כגון: פרס התרגום הלאומי המוענק מטעם משרד התרבות (1994), פרס התרבות הלאומי לתיאטרון (2002), ולאחרונה Premi d’Honor de les lletres catalanes (אות הכבוד של הספרות הקטלאנית, 2005). כמסאי פרסם יומנים שכונסו בקובץ El present vulnerable. Diaris (ההווה הפגיע. יומנים, 1973-1978), וקבצי מאמרים שראו אור בשם Contratemps (תקלה, 2005) ו- El somriure de l’atzar (חיוך האקראי, 2005).
איזו מתנה על הבוקר!! תודה, איתי. לא היכרתי את פליו פורמוזה וזכיתי, הודות לך, בתענוג גדול… משהו בכתיבתו הזכיר לי את ז'ואן מרגריט שאני מאד אוהבה. האם אכן כך?
אשמח לקרוא עוד…
נורית
יפים השירים, איתי וכן התרגום. אהבתי את התמונה המצוירת במילים בשיר השני (ממוספר כ-9). גם השיר הראשון יפה מאוד ("את תהיי כינורות…" – מקסים). אבל משום מה את סוף השיר הראשון ערכתי לי בראש, שיחקתי עם עוד אפשרויות (מקווה שמותר?:):
את תהיי כינורות
מהדהדים ממרחק
כשיר השב ומתנגן
ומשרה בי עצב.
(נכון שלקחתי לי חירות לשנות זמנים וכו', אבל איכשהו זה מה שחשתי – ואני בנאדם של תחושות). יישר כוח איתי, יופי של תרגומים אתה עושה.
היי תלמה,
לא רק מותר אלא אפילו רצוי להציע או לתרגם מחדש, זה מעניק רעיונות ומפרה. עניין הזמנים, בשום תרגום הוא לא סופי, כי הרי תוי איך זה מתקבל בשפת היעד.
תודה