בננות - בלוגים / / התעלסות
כולנו דיסלקטים מול טקסט החיים
  • עקיבא קונונוביץ

    שמי עקיבא קונונוביץ, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה, ב-1937. נשוי+4+3 נכדים. עליתי ארצה עם משפחתי ב1969, ישירות למדרשת שדה בוקר, שם לימדתי ספרות ולשון עברית בתיכון ובסמינר למורים עד 1977. בעל תואר מ.א. (בהצטיינות) בספרות השוואתית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. משנת 1977 עד לפרישתי לגמלאות (2003) לימדתי ספרות ולשון עברית בבתי ספר על-יסודיים ובמכללת דוד ילין. אני תלת-לשוני:  זכיתי בפרס שמערקע קאטשרגינסי מטעם הקולטור קאנגרעס בבואנוס איירס, בשנת 1955, על שירים באידיש.  זכיתי בפרס "רוסאריו קאסטייאנוס",מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנת 1976,(מאמר עיוני על שירתה של המשוררת המקסיקנית הנ"ל). כתבתי שירים בספרדית ותרגמתי. ערכתי אנתולוגיה של שירי נתן יונתן בשפה הספרדית (מקור מול תרגום)  APOSTAR AL TIEMPO, בהוצאת ויזור, מדריד, 2008.  אני ממשפחה של דוברי עברית. אבי ז"ל הכריח אותי ללמוד עברית מגיל 7. אני כותב שירים בעברית משנת 1961, כשערכתי את כתבי העת העבריים "צהר" ו"רימון" (אפשר לעיין בהם בספרייה הלאומית, בירושלים). כתבי עת אלה נמכרו בתחנת המטרו בבואנוס איירס. היו להם כ-2000 מנויים ומומנו  גם על ידי מודעות בעברית מטעם בתי עסק של יהודים. בארץ פרסמתי (בשנת 1974) את הספר "דקדוק ללא פיהוק" (הנחלת הדקדוק בעזרת הומור) בהוצאת סמינר שדה בוקר (בהמלצת משרד החינוך). פורסמו שירים ומאמרים ב"על המשמר", "ידיעות אחרונות", "מאזניים","מבוע", "מקור ראשון", "במכללה", "עלון למורה לספרות" ועוד. הוצאתי לאור 2 ספרי שירה: 1.      "הקול והקולר", ספריית פועלים, 1992 (בעריכת נתן יונתן). זכה בפרס "פרננדו חנו", מטעם קהילת מקסיקו. 2.      "הקולר והקול", הוצאת כרמל, 2004. 3.   "האדם דיסלקטי", בשלבי הוצאה לאור. אני נמנה עם הועד המנהל של בית הסופר בירושלים.      

התעלסות

 מתוך 'משפחת וכו' ,מבחר ושירים חדשים, שיראה אור השנה.

          
א.                                                                   
גּוּפֵינוּ חַמִּים
זֶה עַל יָד זֶה. רַגְלֵינו קְשׁוּרוֹת
זוֹ לְזוֹ, זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, מֻתַּשׁוֹת
מִן הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן. יָדִי
מְחַפֶּשֶׂת אֶת יָדֵךְ
הַחַמָּה בַּעֲרֵמַת אֵיבָרֵינו. מֵרָחוֹק
מִבַּעַד לְסוֹרְגֵי הַחֲלוֹם
אֲנִי שׁוֹמֵעַ
אֶת נְשִׁימוֹתֵינוּ
זוֹ עַל זוֹ, זוֹ
עַל יָד זוֹ, לִפְעָמִים
בְּיַחַד, מַחֲלִיפוֹת כֹּחַ
עַד לַקְּרָב הַבָּא.
 
ב.
 
כְּשֶׁאָמוּת
תִּתְגַּעְגְעִי
לִשְׁתֵּי יָדַי הַשְּׂמָאלִיּוֹת
וְאַף לְאָזְנַי הַגְּדוֹלוֹת
וְלִשְׁמִיעָתָן הַסֶּלֶקְטִיבִית.
כְּשֶׁתָּמוּתִי
אֶתְגַּעְגֵּעַ לְקוֹלֵךְ
הַצּוֹדֵק תָּמִיד
מוּל תְּרִיסִים מוּגָפִים
בַּלֵּילוֹת.
 
סוֹף סוֹף יִתְעַלְּסוּ
גַּעְגּוּעֵינוּ.
 
עקיבא קונונוביץ
           

 

33 תגובות

  1. מירי פליישר

    יפה
    אוהבת במיוחד את השיר השני

  2. חנה טואג

    "סוף סוף יתעלסו געגועינו"
    שורה יפה ,עקיבא ,רק חבל שהתובנה והחסר הזה באים לפעמים רק בסוף ובאמצע קרב
    מישהו פעם אמר שצריך לחיות את החיים מהסוף להתחלה

  3. לי עברון-ועקנין

    מאוד מרגש השיר השני.
    והלוואי שקרבות החיים היו מותירים יותר זמן ומקום לקרבות ההתעלסות…

    • לי, ניסחת נהדר מה שכולנו רוצים. אני אוהב גם את השיר הראשון, למרות פשטותו, אבל אין ספק שהשני הוא יותר חזק ומדבר אל הלב ואל המוח.

      • לי עברון-ועקנין

        בהחלט גם אני אוהבת את השיר הראשון!
        סיומו של השני כל כך נכנס ללב שהראשון יוצא מקופח כאן…

  4. אמיר אור

    שובב, עקיבא, קרבות נאים אתה מנהל שם איתה ועל הדף. בהצלחה עם הספר.

    • תודה, אמיר על איחוליך. באשר לקרבות, השיר נכתב בתשמ"ה, ואני מאחל לכולנו ששובבות וקרבות מסוג זה יימשכו עד הסוף.

  5. רונית בר-לביא

    אנחנו גזורים זה לזו,
    הן מלשון גזירה והן מלשון גזירה 🙂

    אנחנו זה הוא והיא או לפעמים הוא והוא או היא והיא.

    שירך יפה ומענין בעיני.
    לא צריך לחכות לסוף בכדי לחוות,
    כדאי עכשיו.

    אבל מישהו מצליח לעשות זאת ?
    עם יד על לב, או לב על שד, וואטבר 🙂

    • רונית, תודה על תגובתך הכנה. חינכו אותנו שזה טוב להצליח. אולי זה נעים, אבל לפעמים גם לא להצליח זה טוב. אגב, גם אני ירושלמי, ואין כמוה.

  6. איריס קובליו

    אהבתי. בהצלחה לספר שבדרך

  7. אהוד פדרמן

    אהבתי את השני .

    יש בו אמירה רעננה לגבי החיים שלאחר המוות.

    ומהמוות אל הלידה : ברכות לרך הנולד גם אם כריכתו קשה

    • אהוד, תודה על תגובתך ועל איחוליך. השני חזק וחריף, ואני אוהב גם את הראשון בגלל פשטותו.

      • אהוד פדרמן

        עקיבא, אמירתך לגבי חוזקו וחריפותו של השיר השני ובדבר אהבתך לראשון מביאה אותי למחשבה שאם נמשיל שירים לצאצאים – דרך הטבע היא לאהוב דוקא את החלשים ולנסות לגונן עליהם.

        בכל מקרה, שניהם ראויים לחיים ועל אהבה כמו על טעם וריח, אין להתווכח..

        • אהוד פדרמן

          ובקריאה שניה מצאתי את השורות החזקות גם בשיר הראשון :

          יָדִי
          מְחַפֶּשֶׂת אֶת יָדֵךְ
          הַחַמָּה בַּעֲרֵמַת אֵיבָרֵינו

          במיוחד צמד המילים האחרונות שיש בהן ערימה ועירום ויותר מרמז לתחושת המוות שלאחר הפורקן

          • אהוד, אין ספק שהטעם הוא סובייקטיבי. מה שזה אובייקטיבי זה מה שגילית לגבי הקשר בין ערמה וערומה, והקשר בין לידה ומוות.השכלתי.

  8. גיורא פישר

    אני אוהב את שני השירים. בהצלחה עם הספר

    • גיורה, סוף סוף מישהו שאוהב גם את השיר הראשון. תודה על איחוליך.

  9. יפות בעיניי השורות על הגעגועים לקול הצודק מול התריסים המוגפים – ואני מניחה שהתריסים האלה גם קשורים איכשהו לשמיעה הסלקטיבית.

    • עדה, הפירוש שלך של השורה הזאת שימח אותי. למדתי משהו.
      מסקרן אותי לדעת אם אהבת גם את השיר(ים).

      • אני חושבת שאהבתי את השיר הראשון יותר מן השני תודות לחיוך העצוב שיש בו, במיוחד בשורות על הגעגועים. מה שאהבתי בשיר הראשון הוא תיאור הנשימות הנשמעות מבעד לסורגי החלום. ובכלל יפים בעיניי דימויי החלונות והתריסים.

  10. מרגש

  11. יעל ישראל

    יפים השירים, עקיבא. וכבר ספר חדש, איזה יופי!

    • יעל, תודה על דבריך. כן, אני מכריח את עצמי לא לדחות יותר. כשהייתי בן 20 הכינוי הספרותי שבחרתי היה "מחר-מחרתיים". אם הייתי צריך לבחור בכינוי היום הייתי בוחר ב"עתכשיו".

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לעקיבא קונונוביץ