חלום מבשר

מעין בלדה לזכר חותני, מאיר אריה בר בנציון הכהן

עכשיו הכל ברור, פרט מצטרף לפרט ואין יד המקרה שלטת, אבל אז, יממה לפני שנאטמו שריריך בלב הנגריה, פרפר ליבי ליד ההגה: השמשה הקדמית מתנפצת (לי זה לא יקרה, חשבתי, קמ"ש כהלכה, חגורת בטיחות, מגן ראש באוטוסטרדה מאושרת: לא אבן, אף לא גרגר, אולי הקור שהתגנב אף הוא לנמל התעופה, להקביל פני שבים ממסע, או ללוות את ההולכים).

גם אז, בנמל העיר הזרה, הקביל הקור את פניך החדים על אדמת הברון הירש, עלם בן 23, אץ זקוף למלון המהגרים האפור, מאהיל בכף ידך על עיניך כדי להציץ, כמוני, חמישים שנה אחריך, מבעד לערפל השמשה המנופצת בטרם תצנח אשכולות אשכולות על הרצפה.

למחרת, בביתך, התגנב קור אחר ללחייך, מיטתך אמנם חמה, נכדיך יורדים ועולים אליך בסולם שבנגריה, וגם הקול שעלה מאישון הלילה היה חם ואימהי: "ליאון, ליאון…" ואתה קמת, מזמר ניגון מאותם ימי ערפל בנמל, נפשך יוצאת לאותו עלם מוצק הנוטש סוף סוף את חדר המהגרים הקר – לאט לאט משרך דרכך בין כסאות, מזרנים, מיטה וארון לעבר שולחן הנגרים הערוך לקריאה. מטעם היום: מזמור מ"ב (כמניין שנותי). אלי, אלי, צמאה נפשי.

ובלילות מתגברים החיפושים. כחודש לפני שקראו לך בחלום, התחילה בתך לרוץ לקראתך, מתנשמת, פוסחת על גופי המכורבל על ידה לעבר זרועותיך השקופות, ליבה דופק בכף ידי. בחדר הסמוך מיתמר חלום הנכדים, אשכולות אשכולות מנשקים את ראשך ואת עיניך. גם אני משתבץ בחיפושים, מאהיל בכף ידי מבעד לשמשה השותתת עדיין, עוצם עיני בכוח כדי לאתר אותך בערפל הנמל או בקור החד של הנגריה.

אבל פרט אחד חורג, כאילו התגנב סורר, זדוני, לנפץ את ה"שבעה" לרסיסים ולהשתל בחלומי כשמשה חדשה, בהירה, זוהרת, שזה עתה הותקנה מחלומו של אחר במסגרת לא לה. הקור והגשם מסגירים אותה, חודרים מן הצד להכעיס, נקוים מתחת לשטיח, מקום מסתור של רסיסים אחרונים על הרצפה, שלוליות עכורות במלון המהגרים, סמטאות צרות בחוץ, אני מגמגם את שמך במבטא זר מפתח חדרך, נוגע-לא-נוגע בידית הדלת, צמאה נפשי לעיניך המחייכות – ונתקל במבטה, עיניים בטוחות של ילידת העיר הזרה, בת מואב בהירה, זוהרת, קריצה קרה לבתך, המתנשמת עדיין לעבר זרועותיך וקריצה שחורה לעברי מקיפולי שמלתה וריח ים קרוב ובידיה אחזתני כשבץ, ואני נגרר אל חומה לחדרי חדריו של החלום, מסוחרר ומלוח, שחור, סומק בלחיי ובפי חיוך רחב…

בואנוס איירס, אלול, תש"מ