שמי עקיבא קונונוביץ, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה, ב-1937. נשוי+4+3 נכדים. עליתי ארצה עם משפחתי ב1969, ישירות למדרשת שדה בוקר, שם לימדתי ספרות ולשון עברית בתיכון ובסמינר למורים עד 1977.בעל תואר מ.א. (בהצטיינות) בספרות השוואתית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.משנת 1977 עד לפרישתי לגמלאות (2003) לימדתי ספרות ולשון עברית בבתי ספר על-יסודיים ובמכללת דוד ילין.
אני תלת-לשוני: זכיתי בפרס שמערקע קאטשרגינסי מטעם הקולטור קאנגרעס בבואנוס איירס, בשנת 1955, על שירים באידיש.זכיתי בפרס "רוסאריו קאסטייאנוס",מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנת 1976,(מאמר עיוני על שירתה של המשוררת המקסיקנית הנ"ל).
כתבתי שירים בספרדית ותרגמתי. ערכתי אנתולוגיה של שירי נתן יונתן בשפה הספרדית (מקור מול תרגום) APOSTAR AL TIEMPO, בהוצאת ויזור, מדריד, 2008.אני ממשפחה של דוברי עברית. אבי ז"ל הכריח אותי ללמוד עברית מגיל 7. אני כותב שירים בעברית משנת 1961, כשערכתי את כתבי העת העבריים "צהר" ו"רימון" (אפשר לעיין בהם בספרייה הלאומית, בירושלים). כתבי עת אלה נמכרו בתחנת המטרו בבואנוס איירס. היו להם כ-2000 מנויים ומומנו גם על ידי מודעות בעברית מטעם בתי עסק של יהודים.
בארץ פרסמתי (בשנת 1974) את הספר "דקדוק ללא פיהוק" (הנחלת הדקדוק בעזרת הומור) בהוצאת סמינר שדה בוקר (בהמלצת משרד החינוך).
פורסמו שירים ומאמרים ב"על המשמר", "ידיעות אחרונות", "מאזניים","מבוע", "מקור ראשון", "במכללה", "עלון למורה לספרות" ועוד.הוצאתי לאור 2 ספרי שירה:1. "הקול והקולר", ספריית פועלים, 1992 (בעריכת נתן יונתן). זכה בפרס "פרננדו חנו", מטעם קהילת מקסיקו.2. "הקולר והקול", הוצאת כרמל, 2004.3. "האדם דיסלקטי", בשלבי הוצאה לאור.
אני נמנה עם הועד המנהל של בית הסופר בירושלים.
לפני כמה שנים, במרכז השכונתי של הצפון הנחשב-מאד של אנשי האלפיון, הייתי עד שמיעה לשיחה מדהימה בין שתי חברות והבת של אחת מהן: החברות דיברו על נסיעה קרובה לדרום-מזרח אסיה, אולי לפיליפינים. ואז הבת, בתדהמה גדולה, פנתה לאמה: מה, פיליפיני זה מוצא, לא מקצוע?
ואחרי השעשוע החברתי העגום, אני חייב לומר שאהבתי מאד את עגלת החלומות שלך.
לפני כמה שנים, במרכז השכונתי של הצפון הנחשב-מאד של אנשי האלפיון, הייתי עד שמיעה לשיחה מדהימה בין שתי חברות והבת של אחת מהן: החברות דיברו על נסיעה קרובה לדרום-מזרח אסיה, אולי לפיליפינים. ואז הבת, בתדהמה גדולה, פנתה לאמה: מה, פיליפיני זה מוצא, לא מקצוע?
ואחרי השעשוע החברתי העגום, אני חייב לומר שאהבתי מאד את עגלת החלומות שלך.
ארז, אל תשוויץ, אצלנו יש מי שחושבים שפיליפיני זה לא רק מקצוע אלא ייעוד ולכן גם לא צריך לשלם לו, אלא כדי השארתו בחיים
איזה שוויץ? המצב הרי עגום מאד: אנחנו משתמשים באנשים הנפלאים הללו ואחר-כך זורקים אותם ואת ילדיהם. מתי נלמד להתנהג?
תל אביב…
ומה דעתך על השיר?
סן פרנסיסקו,
הבנתי מתוך דבריך שהתחברת(כפי שנוהגים להגיד בימינו)אל השיר. דרך אגב, הפיליפינית של אמי ז"ל נהגה לשיר לה באופן ספונטני, וזה מאד נגע לליבי.
מקסים. הכותרת קצת בוטה.יחסית לשיר העדין.
מירי,
שם השיר הוא "לפעמים", אך לקחתי את הכותרת מאחד הטורים. שמחתי שהשיר דיבר אליך.
איזה דימוי! עבודה כפולה על מיתרי הרגש, עקיבא. יפה ונוגע
אמיר, תודה על תגובתך. מאד שימחה אותי.
הוא אשר אמרנו אם אין אני לי מי לי במיוחד בערבי החורף:)
שיר יפה וקומפקטי
מישהו צריך לדחוף את עגלת החיים העמוסה הזאת לא?
חנה, תודה על מה שכתבת, בעיקר עכשיו, שהחורף בתחומים רבים הולך ומתקרב.
יפה מאד עקיבא, מבט חברתי , רגיש ואישי על המציאוות.
אביטל, הגדרתך רגישה ומדוייקת. תודה.
עקיבא
באמת המילה "פיליפיני" יצאה מכלל מקום והפכה להיות משל.
השתמשת ברגישות במילה הזו והשיר מעלה חיוך עצוב על השפתיים
ריקי,
תודה על תגובתך המיוחדת.
עקיבא
שיר מצויין!
גם יפה הדמיון האותיו הצלילים בין 'לפעמים' ו'פיליפיני'
סבינה,
לא שמתי לב לקשר הצלילי בין "לפעמים" ובין "פיליפיני", אבל אין ספק שקיים. תגובתך שימחה אותי.
אני תמיד אומרת למתלוננים ולנזקקים הכרוניים לעזרה, שאדם צריך להיות האמא של עצמו.
אהבתי, עקיבא. קצר וקולע.
רות יקרה,
אני אוהב את תגובתך ואת הניסוח.
איזה שיר עקיבא! הברקה