כולנו דיסלקטים מול טקסט החיים משורר, עורך, מתרגם
וִדּוּי
אֲנִי
לֹא מְדַבֵּר בַּסֶּלוּלָרִי.
תְּנוּךְ אָזְנִי
אֵינוֹ חַם.
אֲנִי
מְדַבֵּר בַּטֶּלֶפוֹן הַצִּבּוּרִי
הַנִּכְלָם.
(מתוך: "האדם דיסלקטי", גוונים, 2009)
אֲנִי
לֹא מְדַבֵּר בַּסֶּלוּלָרִי.
תְּנוּךְ אָזְנִי
אֵינוֹ חַם.
אֲנִי
מְדַבֵּר בַּטֶּלֶפוֹן הַצִּבּוּרִי
הַנִּכְלָם.
(מתוך: "האדם דיסלקטי", גוונים, 2009)
יפה ומשעשע. אני מצידי הייתי כותבת משהו דומה על הטלוויזיה… אבל אין לי חרוז ממש מוצלח לזה.
איריס, הטלויזיה למראית עין מקשרת אותנו אל הציבור, אבל היא ממשפחתו של הסלולרי: שניהם סוגרים אותנו בתוך ד' אמותינו ומרחיקים אותנו מן הציבור. בשיר שלי ייחסתי חשיבות רבה למלה "ציבורי". אשמח אם תשתפי אותי בהרהוריך. מבחינה זאת הבלוג "בננות" מאפשר לנו דיאלוג מעשיר.
אני מודה לך מראש
עקיבא
לגמרי, עקיבא יקר. ההירהור שלי על הטלוויזיה נבע מאותו מיאוס שאני חשה כלפיה וכלפי הטלפונים הסלולאריים.
אני אישית ממעטת לדבר בסלולארי, אלא אם אני מוכרחה להזעיק את בעלי לתקן פנצ'ר… וטלוויזיה אני לא רואה בכלל. ולא בגלל שאין בה גם דברים טובים, אלא בעיקר בגלל שהקונספט עצמו, מרגיז אותי מאד.וגם לה יש את אותו אפקט החממה. אתה יודע. ששורף את המוח. לאט. לאט. ואתה לא זז ממנה עד שמריח משהו שרוף…
איריס, אני צופה בחדשות וביום שישי בשעה 19 בתוכנית המצויינת של דב אלבוים "מקבלים שבת". אין ספק שהטלויזיה והסלולרי מאפיינים את הסכנות שבגלובליזציה. אגב, היום פרסמתי שיר הדן באותו נושא.
עקיבא
נחמד שאינך חלק מהמעגל המטורף הזה
מירי, אצלי זו השקפת עולם. מלת המפתח בשיר היא שם התואר "ציבורי". אשמח אם נשוחח בבלוג על נושא חשוב לכולנו.
אני מודה לך מראש
עקיבא
עקיבא היקר, זה מתכון לאריכות ימים שכן בכל פעם שאני מדבר בסלולרי יש לי הרגשה לא רק שאוזני חמה אלא גם שמוחי מתבשל בקרינה וסופו להתאדות.
לבד מכך, הידיעה שמצפים ממני להיות זמין ויכולים לעקוב אחרי לכל מקום מעקרת ממשמעות את מושגי החירות והחופש
וידו של הסלולרי מדור 4..5..6 נטויה להפוך את כולנו לנתיניו של 'האח הגדול'
עקיבאיקר, יש לי סלולרי שמספרו אינו זכור לי והוא אינו טעון. המשפחה דורשת, אז יש.
רות יקרה, אני רואה את תשובתך כמטפורה טעונה. טוב שאת "לא שמה" לסלולרי וגם לדרישת המשפחה ("הציבור"). לדעתי, עלינו להשקיע כדי שיהיה קשר חי ובריא אל "אנחנו" ואפילו אל "אתם-הם". מה דעתך?
עקיבא
אהוד היקר, יש בינינו הסכמה מלאה. חשוב לי גם לשוחח אתך על הנושא שבעיניי הוא קריטי לא פחות: הקשר בין "אני" ו"אנחנו" שרציתי שיבוא לידי ביטוי מטפורי בשיר.
מודה לך מראש
עקיבא
מוכן לשיחה וירטואלית – האם תוכל להרחיב לגבי הנושא ?
אהוד יקר,
"אני ואנחנו" מעסיק אותי היום יותר מאשר "אני ואתה" (בובר). אני חרד למדינה. אנחנו כבולים יותר מדי בכבלי ה"אני" או בכבלי ה"אנחנו". לעומת זאת אויבינו כבולים, לפי תרבותם, בכבלי ה"אנחנו". חולשתנו הנ"ל היא מצד אחד נחלת תרבותנו ומצד שני, נחלת תרבות המערב, וזה מדאיג אותי. הגלובליזציה המערבית שואפת להפוך את ה"אני" ל"אני קונה". המצאתי ביטוי מצחיק על הנושא: "קנה קנה איש הדמים" (על פי הפסוק "צא צא איש הדמים"), כלומר, אתה איש הכסף, אז קנה ותפסיק להיות אני, וגם אתה וגם אנחנו. פשוט תיהפך למוצר קונה מוצר.
אשמח לקרוא מה דעתך על הנושא.
עקיבא
קלעת. נכון מאד לומר על ביתן הטלפון הציבורי בימינו — נכלם.
סבינה,
כל עוד אני נכלם יש עדיין תקווה. הבעייה היא שלאט לאט "הביתן הציבורי" אינו נכלם, כלומר אינו מודע למציאות.
אני שמח על הדיאלוג הוירטואלי בינינו.
עקיבא