נוף מולדתי הוא הכרמל. נולדתי בחיפה על מורדותיו הצפוניים על שפת ואדי. עכשיו אני מתגוררת בזכרון יעקב על מורדותיו הדרומיים גם על שפת ואדי. כשהיגעתי בפעם הראשונה לבית שבו אני מתגוררת הוא היה רק שלד. אפילו לא נכנסתי אליו. עמדתי על שפת הואדי וידעתי: היגעתי הבייתה, כי שוב עמדתי על מורדות הכרמל על שפת ואדי.
4,000,000 עצים נשרפו עד עתה באסון השריפה בכרמל. אני רוצה לספר על עץ אחד – עץ הברוש שלי. כשעברנו לגור בזכרון רצינו שהגינה שלנו תהייה פתוחה לנוף של הואדי שבקצהו רואים את הים, לנוף של השמורה. החברה שפיתחה את האיזור נטעה עצים למרגלות המגרשים ולמרגלות המגרש שלנו ניטע עץ ברוש. הוא היה עדיין צעיר מאוד – שתיל רך. אישי תהה אם לא כדאי לעקור אותו כדי שלא יסתיר לנו את הנוף, ואני התנגדתי באופן נחרץ. היה לי ברור שלא עוקרים עץ מהאדמה שבה כבר היכה שורש, בטח לא מסיבה כזאת, כי לעץ, משניטע, חיים משלו וזכות להישאר במקומו. אישי קיבל את דעתי והעץ נשאר, ומאז נפשי נקשרה בנפשו של הברוש, ואני רוחשת לו אהבה מיוחדת. הבוקר, למחרת פרוץ השריפה בכרמל, יצאתי למרפסת והסתכלתי עליו. הוא היה במקומו – גבוה וירוק וחזק. על צמרתו עמדה ציפור. הסתכלתי גם בשמורה – גם היא היתה במקומה – ירוקה, מין ירוק חום כזה – ירוק של שנה שחונה. ניסיתי לדמיין איך הייתי מרגישה אילו עלו פתאום באש לנגד עיניי – העץ, השמורה. אילו הירוק היה הופך לשחור. הצמחים הם אלמים. אין להם פה לצעוק "הצילו" או להאשים בפשעים או במחדלים. הם נשרפים בשקט כפי שחיו, ודווקא בגלל אלמותם אני כל כך אוהבת אותם.
*
"ערפו את ראשו, ערפו את ראשה" צעקה מלכת הלבבות בעליסה בארץ הפלאות בכל פעם שמישהו או מישהי עשו משהו שלא מצא חן בעיניה. גם בארץ הפלאות שלנו מרובות הקריאות האלה בעיקר כשמתרחשים אסונות. איך אמרה לי הבת שלי הבוקר? לא מדובר בראש זה או אחר שצריך לערוף – מדובר בהתנהלות מערכתית כושלת, אותה התנהלות שבגללה מחסני הצבא היו ריקים במלחמת לבנון השנייה – התנהלות כוחנית אגואיסטית – מופרטת – שאינה רואה את טובתם של האדמה החי הצומח ובני האדם, אלא את טובתם של בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי.
לראשונה בתולדותיה מדינת ישראל הרואה את עצמה כמאצ'ו השכונתי הודתה בחולשתה, בחוסר האונים שלה, וביקשה עזרה מאומות העולם, גם מאלה שבדרך כלל אינן נחשבות בעיניה, שהיא רואה עצמה טובה וחזקה מהן. בחנוכה ההיסטורית קרה לנו נס: פך אחד של שמן הספיק לשמונה ימים וניצחנו את היוונים – בחנוכה תשע"א שריפה שניתן אולי היה לכבות ביום אחד עלולה להימשך שמונה ימים והיוונים באו לסייע לנו לכבות אותה.
איך אמר לי היום אישי? הבעייה של העם הזה היא שהוא מצפה לנסים – אני לא רוצה נסים, אני רק רוצה שאנשים יעשו את העבודה שלהם כמו שצריך.
*
אתמול, ביום שבו פרצה השריפה בכרמל, חגגנו בבית הספר שבו אני מלמדת – בית הספר המשותף חוף כרמל – את חנוכה. התמזל מזלי ללמד בבית הספר הזה. אני חברה בו בצוות מיוחד – צוות המורות לערבית. בשנים האחרונות קלטנו שתי מורות ערביות. אתמול, כשחגגנו את חנוכה – התקיימה בבית הספר תחרות כשרונות צעירים. תלמידים הופיעו בשירה נגינה וריקוד. חבריהם בקהל הריעו להם בתשואות ממושכות. חברי מועצת התלמידים ברכו. ייחדו לכל נר ברכה – ברכה לאהבה, להתגשמות חלומות, ועוד. על ידי ישבה חברתי לצוות – המורה הערבייה. לפני שהתחרות התחילה היתה נרגשת, כי היתה זאת הפעם הראשונה, שבה, כך סיפרה לי, היא עומדת לצפות בהדלקת נרות. כשיצאנו סיפרתי לה איך נעשית הדלקת הנרות בבתים – היא לא ידעה. גם אני לא ידעתי שעיד אלאדח'ה – חג הקורבן של המוסלמים מבוסס אמנם על סיפור עקידת יצחק, אלא שעל פי הקוראן איבראהים לא עקד באמת את יצחק, אלא רק חלם חלום שבו אללה ציווה עליו לשחוט את בנו ולבסוף המיר את הבן בכבש – הכבש אותו שוחטים בחג. מה יש להגיד, מיתולוגייה לא פשוטה בכלל יש לנו ולבני דודינו. דיברנו על ריבוי החגים היהודיים לעומת מיעוט החגים של המוסלמים – רק שניים – עיד אלאדח'ה ועיד אלפטר – החג הנחגג בתום צום הרמאדאן. אמרתי לה שאנחנו יכולים להלוות להם כמה, והיא צחקה, ואחר כך סיפרתי לה על הרצון שלי שקיים כבר הרבה זמן לפעול למען קירוב לבבות. חשבנו שאולי נוכל לעשות משהו שתינו, יחד. כשיצאנו מהתחרות שהתקיימה באולם הספורט השריפה כבר התחילה, אבל עדיין לא התייחסנו אליה. היתה עוד שעה נוספת שבה החלפתי מקום של מחנכת – ערכתי לתלמידים חידון על חנוכה וחילקתי סופגניות, וכשיצאנו היה כבר ענן עשן ענק בשמיים, והתברר שההסעות מאחרות ושהתלמידים מבית אורן לא חוזרים הבייתה אלא מפונים למרכז מירב שבכרם מהר"ל. לא יודעת איך החלק האחרון של הפוסט מתקשר לשני החלקים הראשונים. אולי מכיוון האור, האש, לא זאת הניצתת מתוך זדון או מתוך רשלנות ושאין די מטוסים וחומרי כיבוי כדי לכבותה, אלא זאת הקיימת בתוך כל אדם וחיה ובבטן האדמה המצמיחה עצים ופרחים – האדמה הטובה.
ככה אני בדיוק מרגישה, מזדהה עם כל מילה ומילה שלך, חני יקרה. הפלאת לכתוב. הכאב גדול ובלתי נתפס. ובאשר יגורנו בא לנו.
תודה רבה, איריס. עצוב מאוד, יש הרגשה שלא ברור מה קורה, שהאחראים מנסים להסתיר פשלות – מתכוננים כבר לועדת החקירה.
צודקת,האחראים צריכים לשלם על ההזנחה. מצד שני איך הפרחנו את המדינה הזו מול אויבים . מה היה לנו בכלל ? איך ניצחנו בעבר, עם איזה נשק עלוב מלבד רוח נכונה וסיעתא דשמיא. ולמה נסתלקה מכאן השכינה ואנו מוזנחים לגורלנו. הרבה שאלות שאיש אל איש יענה לעצמו. וזה אולי יוביל אותנו למקום טוב יותר.
ברגע שהשם מסתיר פניו הדברים מתרחשים. מחר גם יכולים לזרוק עלינו שתי פצצות אטום ולחסל עניין. הרי אנחנו חיים כאן בחסד עליון ואנחנו מזלזלים.
זה מה שיש לי לומר.
אנחנו צריכים לפשפש םפנימה ולהתחיל לתקן. ואף אחד לא נקי מזה. כי אנו חוליה בשרשרת.
שום אגו מנופח לא יסתיר את זה. אין כוחנו ועוצם ידנו. יש כוחו או התעלמותו. זו האמת. מעבר לאחריות האישית ותרבות הסמוך הארורה שחיבת להעלם.
אך יש גם פקטור אחר לצערי.
וגם אם היה כאן אחראי או אחראים להצתה מכוונת הם חיביים להענש. כי גם כח הרתעה כבר אין לנו.. כלום . גפרור קטן ואנו פיח.
ורק רחמי שמים יעזרו.
חג- שמח.
תודה רבה אביטל על התגובה. אני מסכימה איתך לגבי הצורך לתקן – גם באופן אישי וגם באופן מדיני – נראה לי שזאת במידה רבה מהותה של היהדות. ראיתי תוכנית מאוד מעניינת שעסקה בניסים -אחד הדוברים אמר שניסים קיימים, אבל לא צריך לסמוך עליהם ובטח לא להתנהל על פיהם. אנשים צריכים לקחת אחריות על חייהם, ולהודות על הנס כשהוא מתרחש.גם אני חושבת כך.
וכמובן חג שמח אביטל עד כמה שאפשר 🙂
אני אוהבת את מה שכתבת ,חני יקרה ,על עץ הברוש מול ביתך שבו המית היער כולו על צפוריו, על תחרות הכשרונות בבית הספר שבו את מלמדת ,על השיחה הרגישה עם המורה הערביה על ההסטוריה הדוויה ששני העמים חולקים.
מקווה שנפיק לקחים ממחדל השריפה ולא נאשים שוב את הש.ג המסכן
ונשכיל להפיק מתוכנו שמן טהור למאור, זה המצמיח שפע מהאדמה הטובה
אמן ואמן
תודה רבה, חנה יקרה, על תגובתך המאירה.
הדבר הכי חשוב הוא שהמחדלים יתוקנו הכי מהר שאפשר, ושיטפלו במחדלים הבאים העומדים לפתחנו כמו בעיית המים למשל. זה מה שצריך לעניין אותנו – האזרחים – בראש וראשונה.
נשאלת גם השאלה האם לבעלי תפקידים במדינה הזאת יש איזושהי אחריות ואם כן מהי ואיך היא באה לידי ביטוי. מה שקורה זה שכל אחד מגלגל את האחריות על האחר ומנסה למלט את עצמו מלשאת בה.
אני מנסה לדמיין מנהל בי"ס שמארגן טיול בלי לקחת מישהו שישמור על התלמידים או יטפל בהם במקרה שמישהו נפצע. את יכולה לתאר לעצמך מצב כזה? ומה יקרה לו אם משהו יקרה לתלמידים?
אבל זה הרי בדיוק גם מה שקרה במלחמת לבנון השנייה, כשחיילים מצאו את עצמם בלי ציוד מינימלי, ובלי אוכל! והעורף ננטש, כי ככה זה כשאין שלטון אחראי. אנחנו שוכחים הכל מהר, רוצים לעבור הלאה, ועל זה הם סומכים – על השכחה.