בננות - בלוגים / / אדמכלב (תגובה לתגובה)
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

אדמכלב (תגובה לתגובה)

 

את הסיפור הבא כתבתי כתגובה לתגובה שקיבלתי באינטרנט. זה אפילו לא היה בבלוג שלי, אלא בבלוג של מישהו אחר, שקיבל תגובה הומופובית שהפחידה אותי. חשבתי לעצמי –  נאמר שנער צעיר שמזהה בעצמו נטיות הומוסקסואליות יקרא את התגובה הזאת – איך הוא ירגיש? כתבתי תגובה חריפה לאותו מגיב, וחטפתי בחזרה מנת העלבות שהממה אותי. לא הייתי רגילה לתגובות כאלה ונפגעתי מאוד. בעקבות הסערה שחשתי כתבתי את הסיפור שאני מצרפת בהמשך. כשבוע לאחר מכן ארע הרצח בברנוער. חשבתי לעצמי שהתגובה באינטרנט היתה פעמון אזעקה שאיש לא התעורר ממנו. אני מאמינה שהאינטרנט הוא ראי של העולם. מה שקורה  באינטרנט – קורה  גם מחוץ לו. התגובות האלימות באינטרנט הן ראי לאלימות שקיימת בחברה. לאלימות הזאת יש סיבות. נשאלת השאלה איך מגיבים  ואיך מטפלים. סגירת הדלת הפרטית מגינה על היושבים בתוך הבית, אבל לא מעלימה את האלימות, אלא רק מותירה אותה בחוץ. ולפעמים יש אלימות גם בתוך הבית.

                                                          

                                                                 אדמכלב

בהתחלה הוא עוד דמה לבנאדם ורק הניבים שחשף בזמן שדיבר הזכירו לי כלב. אפילו לא דיבר אליי, אלא סתם ככה, לחלל העולם: "אני שונא אותם" נבח "מה תעשו לי? שונא אותם סתם ככה, בלי סיבה, רק מפני שהם מה שהם, אסור לי?"
כיוון שאיש מהעוברים ושבים לא ענה לו, בטחונו גבר והוא המשיך ואמר: "אני רוצה גם לנדות אותם, להעיף אותם לכל הרוחות, שייעלמו משדה הראייה שלי, הם פשוט מגעילים אותי וזהו".

בשלב הזה גופו כבר היה מלא שערות, והבחנתי באדם שעומד במדרכה מולו ונושא בידו שלט מחאה. האדמכלב כיוון אליו את הנביחות, אבל נושא השלט שתק כאילו הנביחות אינן מכוונות אליו.
לרגע חשבתי שהוא חרש, אבל אז עברה מכונית שצפרה והוא הפנה את מבטו לעברה. חשבתי שאולי כנושא שלט מהסוג הזה הוא כבר רגיל לנביחות כאלה, ומי יודע, אולי הוא אפילו מרוצה מכך שמישהו סוף סוף עוצר מולו ומתייחס אליו. שאר האנשים קראו את השלט תוך כדי הליכה והמשיכו בדרכם. בינתיים האמדכלב צימח זנב, והמשיך לנבוח על נושא השלט בלי לזוז מהמקום.
גם אני קראתי את השלט תוך כדי הליכה, כי רציתי להספיק להגיע לדואר לפני שעת הסגירה. היה לי קובץ שירים שרציתי להוציא לאור. התלבטתי הרבה זמן אם בכלל כדאי לי. הוצאות לאור דורשות תשלום מהמשוררים, לא מסייעות ביחסי ציבור, וחנויות הספרים בקושי מחזיקות את הספרים על המדפים, כך שלמשוררת לא ידועה וחסרת קשרים אין כמעט סיכוי שישמעו עליה ועל שיריה. למרות זאת החלטתי בסוף לשלוח. בעיקר מפני שהיו לי כבר המון שירים ורציתי לשחרר אותם לעולם.
האדמכלב נטש את עמדתו מול נושא השלט, והתחיל ללכת אחריי. חשבתי שאולי הוא מריח את הריח של הכלבה שלי, שליטפתי לפני שיצאתי מהבית. ליטפתי אותה כי היא נראתה לי מדוכדכת ועצובה. בזמן האחרון הייתי עסוקה מידי בשירים שלי עד ששכחתי אותה. הליטופים, אכן, שימחו אותה, אבל את האדמכלב לא היה לי שום חשק ללטף. הכלבה שלי היתה נעימה ונוחה ושוחרת טוב, ואילו הוא נראה שוחר ריב ומדון, ומחפש טרף.
הייתי כבר די קרובה לדואר, כך שיכולתי לראות מבחוץ את השעון הגדול שהיה תלוי בפנים. שעת הסגירה התקרבה והגברתי את צעדיי. נותרו לי רק עוד כמה צעדים כדי להגיע לדלת הזכוכית, אבל דווקא אז נעצרתי פתאום – עצירה שהפתיעה אפילו אותי – ופניתי לאחור והיבטתי היישר לתוך עיניו ואמרתי לו: "אני מתביישת בך. מתביישת בהתנהגות מלאת השנאה שלך." כיוון שהתרגשתי קולי השתנה והפך צווחני. זאת לא הייתי אני הרגילה, בקושי היכרתי את עצמי.   
לרגע נדמה היה לי שנבהל, שאולי הוא לא רגיל שעונים לו, אבל הוא התאושש מהר ואמר בלעג: "כותבת שירים, הא?" השקית שבה הינחתי את קובץ השירים היתה שקופה, ושיערתי שהצליח לראות בעדה. ידעתי גם שחושיו של כלב חדים מחושיו של אדם. למרות שמוחי המשיך לפעול לא הצלחתי למצוא תשובה שתשתיק אותו, והוא המשיך ואמר: "ואת בטח חושבת שהשירים שאת כותבת מעניינים מישהו".  
מרוב בהלה השקית נשמטה מידי והדפים התפזרו על המדרכה. הרי חששות כאלה עלו בי ממילא. לא הייתי זקוקה לו בשביל זה. הוא ניגש ורחרח את הדפים כאילו ביקש לאכול אותם. משהדבר לא התאפשר רק עיווה את פניו ואמר: "הם לא מעניינים אף אחד".
נפגעתי ופניי התאדמו. כדי שלא ייראה זאת,  מראה שבטח היה מסב לו הנאה, התכופפתי ואספתי את הדפים מהמדרכה, והוא נזכר פתאום במה שהטחתי בו קודם ואמר: "ולמי בכלל אכפת שאת מתביישת" והמשיך: "את יכולה להתבייש לך כמה שאת רוצה, לאף אחד לא אכפת".
נשאתי את עיניי אל נושא השלט. לא הייתי מאוד רחוקה ממנו, וחשבתי שאולי הצליח לשמוע את השיחה הלא נעימה, ויירצה לעזור לי, אבל הוא לא נע ולא זע. או שלא שמע, או ששמע ומסיבותיו שלו לא רצה להגיב.  לא רצה להתערב. הצטערתי בעצמי על שהתערבתי. אילו שתקתי לא הייתי חשה עכשיו אי נעימות. המשכתי לאסוף את הדפים בדממה. חיפשתי מה להגיד, איך לענות, אבל לא מצאתי. יכולתי להגיד לו:"לאף אחד גם לא אכפת ממך" אבל לפחות מבחינתי זה לא היה נכון. בסוף, כשהדפים היו שוב בתוך השקית, הזדקפתי ועניתי לו: "כשהעלבונות האלה יוצאים מהפה שלך הם נשמעים כמו מחמאה". זאת היתה תשובה לא רעה. הייתי די מרוצה מעצמי. היא אמנם לא היתה אופיינית לי, אבל גרמה לי להרגשה טובה. הגיע לו שיענו לו. שמחתי על שלא שתקתי. הוא נראה קצת מופתע, כאילו לא ציפה ממני לתשובה כזאת, וחיפש העלבה נוספת, אבל לא חיכיתי עד שימצא אותה.
פתאום הבנתי שאם אפנה לו עורף לא אראה אותו יותר, וזה בדיוק מה שעשיתי – הסתובבתי, עשיתי עוד צעד אחד או שניים, פתחתי את דלת הדואר וסגרתי אותה מאחוריי. בתוך הדואר פעל מיזוג אויר ולכן בכל מקרה היה צורך להקפיד על הסגירה.
הוא לא הבין שיש בינינו עכשיו מחיצה. כיוון שהמשיך לראות אותי חשב שיוכל גם לגשת אליי, וחשף את ניביו והתקרב, אבל נתקל בזכוכית.
הוא המשיך לעמוד עוד כמה שניות מחוץ לדלת, ומשהבין שלא יצליח להיכנס פנה והלך. תוך כדי הליכה שב והפך לבנאדם. מאחור נראה כמו אדם רגיל, ובמהרה לא הצלחתי לשוב ולהבחין בינו לבין האחרים. 
בדרך חזרה ראיתי שוב את נושא השלט.
מישהו בדיוק הגיע כדי להחליף אותו.  נושא השלט אמר לו: "סוף סוף. חשבתי כבר שלא תבוא", והמחליף התנצל על האיחור ושאל איך עברה המשמרת. נושא השלט אמר שלא היו אירועים מיוחדים, ולא הזכיר כלל את האדמכלב.
בשלב הזה כבר הייתי די רחוקה מהם. היה ערב יפה של אמצע החודש. הירח בדיוק זרח ונראה צהוב ועגול כמו שמש. בשמיים נראו כמה כוכבים, וציפורים צפצפו את צפצופיהן האחרונים לפני בוא החושך.   

 

19 תגובות

  1. הי חנה, כל כך נכון מה שכתבת: "התגובות האלימות באינטרנט הן ראי לאלימות שקיימת בחברה. לאלימות הזאת יש סיבות. נשאלת השאלה איך מגיבים ואיך מטפלים. סגירת הדלת הפרטית מגינה על היושבים בתוך הבית, אבל לא מעלימה את האלימות, אלא רק מותירה אותה בחוץ. ולפעמים יש אלימות גם בתוך הבית".
    דרך היצירה המלאה במשלים וסיפורים חכמים ויפים כמו שמפרסמים כאן חברי הבלוגיה כמו גם סיפור האדמכלב שלך, הם אחד הפתרונות הטובים שיש לדעתי. הצבת מראה ותמרורים לחברה שכל מי שקורא יודע לזהות את עצמו בין אם הוא נושא השלט, האדמכלב או המשוררת, שרואה הכל, לא מוותרת וכותבת.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, סיגל, על תגובתך היפה. בהזדמנות הזאת גם ברכות על הזכייה בתחרות – אהבתי את שני השירים שלך שפורסמו. אשמח לקרוא עוד.

  2. חני, ייתכן שההימנעות והאדישות הם נגע ופגע רעים יותר מתופעות כלביות.ניכר מאד העלבון והכעס המובאים בסיפור. יחד עם זאת ייתכן ולפעמים רצוי להתעלם. זו המכה האנושה ביותר למי שמפעיל אלימות טוקבקיסטית כדי לקבל תשומת לב. אבל אני מעריך מאד את הדרך בה בחרת לשתף ולהאיר על התופעה.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, מוישל'ה. זה בדיוק מה שכל כך הכעיס אותי – ההימנעות והאדישות. התגובה ההומופובית פורסמה ואף אחד לא התייחס אליה. האם זה נכון? מה שאני חושבת זה שאם אדם מחליט לפרסם תגובה כזאת (הרי תמיד יש אפשרות למחוק) מן הראוי להתייחס אליה. זה מה שאני עשיתי – התייחסתי. מה שקורה במקרה שמפרסמים ולא מגיבים, זה שבעצם משתמשים בתגובות האלה כדי לעורר עניין ואחר כך משמיצים את המגיבים. זאת נראית לי צביעות עם כל הכבוד. מי שמתנגד לתגובות שנראות לו פוגעניות – שלא יפרסם אותן. לפרסם ולא להתייחס נראה לי ממש ממש לא הגון ולא נכון.

      • בכל אופן יש כל מיני דרכים להגיב לאנשים אלימים, ראי מה שקורה כאן בבננות למשל, אחרי שיחה ביני לבין גיורא פישר אצל אמיר אור חידדנו את העניין שלאנשים עויינים וחולים אסור לתת במה ואסור להתייחס אליהם. התחלתי להקפיץ למגיבים כאלה את חלון התגובות בכל פעם שכתבו משהו וכך אף אחד לא הספיק לקרוא את מה שהם כתבו והם נלכדו בבידוד ונהיו מיותרים.
        מה שקרה בהמשך היה מדהים. אנשים אחרים קלטו את הקטע והמשיכו את הדרך כך גם כשלא הייתי כאן המשיכו להשתיק אותו בהקפצת חלון ריק ובלי שום יחס למעט השתקה בעלת הברה אחת שששש:)))
        בהמשך אף שיתפתי את ילדיי במשחק שכן הם נמצאים רוב היום ליד המחשב ובקשתי מהם שמידי פעם יכנסו לבלוגיה ויבדקו אם כותבים דברים רעים ואם כן אז שיקפיצו את חלון התגובות. "למה אמא?" שאלה בתי שכל היום מתקשקשת בפייסבוק, "בשביל השירה בישראל ונצחון הטוב על הרע", עניתי לה ןהיא נרתמה לעניין.
        אז זאת הוכחה שאפשר לנצח, ומרגש איך שבלי תאום מראש אנשים הצטרפו למאבק השקט, ומאמינה שאם נמשיך בכך בכוחות מאוחדי,ם תוכלי לכתוב סיפור חדש, הרבה יותר אופטימי:)

        • חני שטרנברג

          סיגל, יש לי הסתייגות מסויימת. ראשית עד כמה שאני זוכרת אמיר אור פרסם שיר של ליאור עזיז. הלא כן? בכך הוא נתן לו במה. לא יודעת מה היו השיקולים שלו. אני חשבתי דווקא שזה נחמד – תיעול האנרגיות לכיוונים חיוביים, אבל אחר כך חל היפוך בגישה. למה? ולמה כ ו ל ם צריכים להתיישר לפי גישה אחת מסויימת? למה אי אפשר שכל בלוגר יחליט לעצמו מה מתאים לו? אנחנו בני אדם חופשיים – לא? מובן שאין חופש לפגוע בבני אדם אבל לצערי קראתי כאן ב"בננות" בלי סוף תגובות פוגעניות שאף אחד לא חשב למחוק, להיפך, ענו להן עוד ועוד. הנושא מורכב מאוד, סיגל. אני באופן עקרוני מתנגדת לחרמות – לא אוהבת את העדריות הזאת שבה מנדים אנשים. אני מאמינה שניתן לנהל דיאלוג עם כל אדם, או לפחות לנסות, ואם הדיאלוג לא עולה יפה – מפסיקים.
          ובכולנו יש טוב ורע – אני לא אוהבת את הדיכוטומיות הזאת שבה מסמנים באופן קטגורי מי רע ומי טוב. לא מדובר כאן במערבון אמריקאי אלא בבני אדם.

          • חני אני מבינה את ההסתייגות שלך. נכון שאחת הדרכים להתמודד עם ילד אובד היא לנסות לחזק את מקומות החוזק שלו, לתת לו במה ליצירה, להושיט לו יד ולעזור לו למצוא את דרכו לתוך המעגל החברתי, אבל כל זה עובד אם זה נמצא בתוך אישיות פגועה אך בעלת איזשהו סכוי להצלה. במקרה של שורש, כמו שראית ניסו לעזור לו, ניסו לשוחח איתו, ניסו לחבק אותו, ובלי להיות פסיכולוגים, לאט לאט קלטו האנשים שמדובר בחולה נפש שאנחנו לא יכולים לרפא ולא רוצים סביבנו. בינתיים האיש הולך ומנזק, הולך ומנזק וכולם ננעלים בבתים מחכים שהוא ילך. מה שאנחנו עושות כאן עכשיו, גורם לו להשאר כי אנחנו מדברות עליו. מה שענת לויט עושה גורם לו להשאר כי היא מדברת אליו ואנחנו מדברות איתה עליו. אנחנו שוב שמים אותו במרכז ונסיון הבלוגיה מוכיח שאיתו זו אינה הדרך. אני מאמינה שסיפורים כמו שלך וכמו אלה שפורסמו בבלוגיה לאחרונה הם כלים נפלאים לשיקום הבלוגיה. אני מאמינה שאם העניין במזיק הזה יפוג הוא ישתעמם וילך. אבל ההתעלמות צריכה להיות גורפת והיצירה צריכה להיות שופעת, וחברי הבלוגיה צריכים להתגייס למאמץ לשרש אותו מכאן ולכן הם צריכים לכתוב ולכתוב ולכתוב, לבקר אצל החברים האחרים בבלוגיה, לנהל דיונים ערים על היצירה, לצחוק, להנות, להיות כאן יותר לאות תמיכה וחיזוק וביחד רק ביחד תנצחו.
            זו דעתי ויש לי נסיון בוירטואליה והמון הצלחות ממקום ניהולי שדעתי הייתה סוחפת ומוכיחה את נכונותה ואילו כאן אני יכולה רק להציע ואם את חושבת שצריך לחמול ולתת הזדמנויות לשורש אז הרי זכותך המלאה לעשות כן, ואם הבלוגיה תיפול, לא תוכלו לומר שורש אשם, האחריות היא גם שלכם כחברים, אם תתנהלו באופן מפולג בעצם תהיו אלה שנתנו לכך יד. (ואני מרגישה קצת כמו נביאת חורבן או אולי שנשמעת שיודעת הכל אבל בחיי שאין לי כוונה כזו, כוונתי היא טובה ובאמת שאני מנסה לשתף מתוך נסיוני, אבל יתכן שכל אדם זכאי לרכוש את נסיונו מהחוויות האישיות שלו ולכן יתכן שדבריי אלו מיותרים, נו טוב, החיים במסלול המציאות נמשכים והחיים הוירטואלים לרגע לא משעממים כאן 🙂

          • חני שטרנברג

            היי סיגל,

            עכשיו אני מבינה יותר את כוונתך. עדיין קשה לי עם תיוג רפואי כזה או אחר של אדם אפילו הוא וירטואלי. אני חושבת ששיח פתוח על נושא התגובות באינטרנט בכלל ובבלוגייה הזאת בפרט לא יכול להזיק, להיפך, אולי אפילו להועיל. לכל כותב יש נקודת המבט שלו – למה שהיא לא תבוא לידי ביטוי? לכתוב מכתב פרידה למגיב (כמו שענת עשתה) לא נראה לי בכלל נורא, להיפך. מנסיוני תהליכי החיים והיצירה כרוכים זה בזה. החיים באים לידי ביטוי ביצירה ולהיפך היצירה משפיעה על החיים. התעלמות אינה דרכי, ולכן התייחסתי באופן שהתייחסתי. דווקא התייחסות רבגונית מעידה על חיות. אני חושבת שבכל משבר טמון סיכון ושינוי. יש משבר ואני מקווה שהשינוי יגבר על הסיכון.

  3. יפה, ונשמע רלבנטי מתמיד, חני.

  4. חני שטרנברג

    תודה על התגובה האחרונה, סיגל. תודה על כל מה שסיפרת, בהחלט חומר למחשבה. אני לא מעלה אותה, כי החלטתי לחתום את הדיון בנושא הזה, ואם הייתי מעלה אותה הייתי מרגישה צורך שוב להתייחס ולענות. שיהייה המשך יום טוב לכולנו!

  5. אגב, איזה סיפור חני תכתבי על אדם שכותב דברים כאלה:

    "מי זאת הסיגל שמטיפה איך אנשים גלויים צריכים להתנהג ברשת, מאחורי חסותה האנונימית אין לי מושג. היא יכולה להיות כל אחד.
    אני כן חושבת שרק במקום שיש אנשים מאוד תמימים,
    עונים לעצות מיצור וירטואלי, בכזאת רצינות תהומית.
    ובהצלחה בגירוש השדים, הטרולים ושאר מרעי בישין.

    ותוספת מאוחרת לאחר שקבלתי כמה מיילים מנאצים אנונימים בתגובה.
    אני מאמינה ל'סיגל', שהיא אכן הציפה בבננות. כפי שהיא הודתה. (אני אצרף את תגובתה כלשונה למטה). אני ממש לא מאמינה שסיגל שכנעה את ילדיה הרכים להציף בבננות "בשביל השירה בישראל".. מעניין מה היה המניע האמיתי של מר, או גברת 'סיגל' לאותה הצפה, שיצא לי לחזות בה באותו לילה בהשתאות רבה. יש לי מסקנות משלי. אני אשאיר לכם להסיק את המסקנות שלכם.
    כך או כך, זה שהגברת אדון סיגל, שיחקה כאן כאחד הטרולים המציפים האובססיביים, צריך להדליק אצל כל בר דעת נורה אדומה".
    (יודית שחר)
    מעניינת אותי תגובתך כי יש לך עט ביד ואת יודעת להבדיל בין אדמכלב לבין אדם כשאת מתבוננת מקרוב.

    • חני שטרנברג

      סיגל,

      את תגובתי שלחתי ליודית שחר במייל פרטי. ביקשתי ממנה לא לעשות שימוש בתגובות שנתקבלו בבלוג שלי ללא רשותי. יודית אפילו לא טרחה לציין את שמי, ואני חושבת שזה לא מקרי. היא גם טרחה לכנות אותי תמימה ולא באופן חיובי. ובכן, אני כנראה לא תמימה עד כדי כך, כי אני רואה בעיניים נכוחות את השימוש הלא מכבד שיודית עושה כאן בחומרים שמצאה בבלוג שלי. בדיוק לדברים כאלה התכוונתי כשדיברתי על אתיקה מקצועית, ועל כך שלמי שעזב אין שום ייתרון על מי שלא עזב. הנה ההוכחה, ואני עדיין מחכה שהתגובה שנלקחה מהבלוג שלי ללא רשותי תוסר לאלתר. כזכור: כל הזכויות על החומרים שמתפרסמים כאן שייכים לי.
      חשבתי להעלות פוסט נוסף הנוגע לאתיקה מקצועית, אבל חסכת לי את הצורך הזה. לזה בדיוק התכוונתי: לשימוש שאנשים עושים כאן באנשים אחרים לקידום מטרותיהם האישיות ללא כל התחשבות ברגשותיהם של אחרים.
      גם אני תוהה, סיגל, לגבי זהותך, אבל אני משאירה את התהיות האלה בשלב הזה ביני לבין עצמי, וכן את שאר התהיות שהן מעלות בי.
      אני מאוד מקווה שלא אדרש יותר לנושא הזה, ושהציטוט יוסר, כי באמת יש לי דברים אחרים שאני צריכה לעשות היום.

      • רונית בר-לביא

        חני,
        אני גם לא מסכימה עם יודית,
        וכתבתי בפוסט שלה,
        אני מקווה שהיא תעלה את זה.

        חותמת על כל מילה שכתבת בתגובה הזו.

        טוב, יש לי עוד כמה דברים לעשות חוץ מהבלוגייה, מצטערת …

  6. היי חני
    חכמתך רבה
    והעתעקשות שלך לחפש איך לעשות פה טוב.
    להתראות טובה

    • חני שטרנברג

      תודה לך, טובה, לצערי אני מרגישה מאוד פגועה מכל ההתנהלות כאן. כמעט כמו שהרגשתי כשנתקלתי בתגובה שבעקבותיה כתבתי את הסיפור.

  7. רונית בר-לביא

    חני,

    את מאד מיוחדת ועכשיו אחרי שקראתי גם את הסיפור ובכלל את הפוסט הזה,
    אני חותמת גם על כל מילה בו.

    יש לך מצפן נדיר של מוסריות וגם מין סוג של ידע נשמתי מאד מתקדם בעיני.

    • חני שטרנברג

      תודה לך, רונית. כנראה מצפן נדיר של מוסריות הוא מכשיר לא כל כך שימושי בעולם הוירטואלי בכלל ובבלוגייה הזאת בפרט.

השאר תגובה ל חני שטרנברג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג