לפני כמה ימים יצא לי לראות את אהוד ברק בטלויזייה נשאל מה דעתו על המדינה הפלסטינית העומדת לקום בספטמבר, ומתפייט בתשובתו ומסביר שאסור לנו לקפוא על מקומנו כמו ארנב שקופא מפחד מול פנסי מכונית מסנוורת הדוהרת לעברו. הוא הסביר שעלינו לפעול, לנקוט יוזמה, ומה שעלינו לעשות, זה להציע יזמת שלום שתוכיח לעולם שהפלסטינים הם שלא מעוניינים בשלום ולא מדינת ישראל. כיוון שבני הצעיר עומד להתגייס לצבא באוגוסט הקרוב אני עצמי קפאתי לרגע במקומי כמו ארנבת, שכן הבנתי שמי שיושב ליד הגה המכונית המסנוורת אותי הוא שר הביטחון שלי, שאין לו שום כוונה אמיתית להגיע להסדר שלום, כי אם היתה לו כוונה כזאת היה מעוניין להציע הצעה שהפלסטינים כן יוכלו לקבל, ולכך בדיוק אני מצפה ממנו.
*
ואם אני כבר מתייחסת לענייני היום ברצוני לחזק את ידיהם של דביר בר וחבריו שדרשו את פיטוריו של מנחם בן מכלי התקשורת שבהם הוא פועל בשל אמירותיו ההומופוביות המסיתות כנגד ההומוסקסואליות. זכותו ואפילו חובתו של מי שחש שמסיתים נגדו ומבקשים לפגוע בלגיטימאציה של נטייתו המינית לפעול כנגד מי שעושה זאת וכנגד מתן האפשרות שההסתה תימשך. ברצוני גם להסתייג מהתומכים בבן שאינם מסכימים לדעותיו, אך מעלים על נס את זכותו להיות פרובוקאטור ולא "פוליטיקלי קורקט" (כדוגמת רועי צ'יקי ארד). אלה מציגים תפישת עולם מעוותת לפיה הפרובוקאציה והמיוחדות שלא לדבר על הרייטינג חשובים מזכותם של בני אדם לחיות בכבוד על פי דרכם בהתאם לנטייתם המינית. דביר בר הסביר שהוא מתגונן מפני "אדם הקורא לשלילת נטייתו המינית של אדם אחר, הקורא להוצאתה מחוץ לחוק, ואומר בראיונות ("הארץ", ו"ערב טוב עם גיא פינס") שיש לאסור ברים להומואים, לבטל את המצעד, ולהקצות תקציבים להמרת הומואים לסטרייטים". ובכן אלה אכן אמירות גזעניות שמן הצורך להתנגד להן, ואין זה משנה כלל מה הסיבות הגורמות לאדם להתבטא כך. ומי שתומך בזכותו של אדם להמשיך ולהתבטא באופן כזה באופן פומבי – לא משנה מאיזו סיבה – תומך בגזענות.
אלא שנשאלת גם שאלה לגבי כלי התקשורת עצמם שקודם נתנו במה לדעותיו החשוכות של בן ועתה ממהרים להתנער ממנו – איפה האחריות שלהם לגבי המועסק שלהם ולגבי הפרסומים שלהם? ושאלה גם לעצמי: מי בכלל מצפה לאחריות כזאת? כנראה רק תמימים כמוני.
הוספתי פסקה נוספת – אחרונה – הנוגעת לאחריותם של כלי התקשורת לחומרים שהם עצמם מפרסמים, אחרי הכל הדברים לא היו מתפרסמים אלמלא ניתנה להם במה, אבל למה אני בכלל מצפה? וממי?
מדינה פלסטינאית אינה סוף פסוק, הערבים אינם מקשה אחת גם הם מוסתים על ידי פונדמנטליסטים שגבולות הארץ המובטחת שלהם אינם בדיוק גבולות 67 הם רוצים את גבולות טרום 48
אני מאמינה באמירה הבאה:הרוצה שלום יתכונן למלחמה אסור לנו להמר על בטחוננו ,השלום הזה צריך להיות זהיר זהיר מאוד
כדברי תהילים: אני שלום אדבר והמה מלחמה
שבת יפה חני יקרה
האלוקים ישמור על בנך היקר
רק הוא
חנה יקרה,
השאלה היא לא אם מדינה פלסטינית היא סוף פסוק או לא, השאלה היא מה
אהוד ברק עושה כדי להגיע להסדר, ולצערי אני לא רואה שום עשייה אמיתית, שום נכונות, אלא רק רצון להראות שהצד השני לא רוצה הסדר. ואני מדברת על הסדר עם סידורי ביטחון שיענה על צרכי שני הצדדים. הבעייה היא שאהוד ברק סימן את המטרה מראש – אין הסדר – ועכשיו הוא רק צריך לבנות איזו טקטיקה כדי להגיע למטרה. זה אומר שיהיו עוד ועוד מלחמות,
וזה פשוט מייאש. אני רוצה שהוא יגיד לי איזה הסדר כן אפשרי לדעתו, אבל זה כנראה משהו שבכלל לא בכיוון שלו.
היי חוה,
קראתי את התגובה האחרונה שלך לפוסט הזה,
והחלטתי למחוק כדי לשמור על רוח עניינית. תודה בכל מקרה ושבוע טוב.