חני שטרנברג כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית
היכרתי את גיורא לשם ב"בננות" וחיבבתי אותו מאוד.
מצאתי בו מיזוג מיוחד של ידע רב, חוכמת הלב ופשטות הליכות.
אהבתי את התנהלותו האמיתית והלא מתנשאת.
התכתבנו במייל על נושאים רבים ופעם אחת נפגשנו בקפה תמר.
במפגש התרשמתי במיוחד מהפתיחות ומהכנות שלו ושוב מפשטות הליכותיו – פשטות שכבר למדתי, מאפיינת בני אדם עם לב גדול.
אני עדיין רואה לנגד עיניי את פניו מאותה פגישה – פנים של אדם שראה ולמד הרבה, אבל נותר פתוח לעולם. פנים של משורר.
זכור לי גם אותו ערב שבת שבו מדוכדכת משהו פתחתי את "בננות" וקראתי את השיר שלו "סמטת השוק". השיר העלה דמעות בעיניי. זה מה שעושים לאנשים שירים של זמירים אמיתיים כזכור מהאגדה היפה של הנס כריסטיאן אנדרסן.
השיר גרם לי לרצות לכתוב עליו, ואף עשיתי זאת, וגיורא הגיב, והסביר שהשיר מתחיל בזיכרון הראשון שלו.
חזרתי וקראתי את השיר ואת התגובות של גיורא אחרי שנודע לי שנפטר ושוב עלו בעיניי דמעות.
השיר שנכתב ב- 2008-2009 מסתיים במילים:
טְשַׁרְנֶע שָׁתְקָה עַד גִּיל תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע;
דּוֹמַנִּי שֶׁרָאֲתָה אֶת הָרִחוּף בִּשְׁמֵי־שָׁמַיִם.
וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֵין מֶתֶק בְּלִי מָוֶת.
גיורא, למזלנו, לא שתק, אבל דומני שגם הוא ראה את הריחוף בשמי שמיים.
ראיתי בשיר כבר אז אדם המשלים עם מותו ההולך וקרב, שיר שהוא מעין סיכום של חיים שנחיו עם לב פתוח לעולם.
יהי זכרך ברוך, משורר ואדם יקר
סמטת השוק מאת גיורא לשם:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=251&itemID=16418
חני יקרה כל כך,
היום אחר-הצהרים ראיתי את הידיעה על מותו של גיורא לשם. לא יכלתי לשבת בבית. היה לי חם, דמעות פרצו מעיני. ברחתי מן הבית. כאן בחיפה אני זרה. עליתי לכרמל, ירדתי להדר ולא יכלתי לחזור הביתה. בחוץ, מזג האויר היה כבר יותר נעים, ולא זכרתי מאומה.
כאשר חזרתי הביתה, ישבתי שוב על המחשב, והדמעות פשוט זרמו. שאלתי את חנה טאנג בתגובתי, למה? אני לא מבינה למה?
בשנה האחרונה התכתבתי עם גיורא, כל הדואר שמור עימי. הוא הזמין אותי לקפה תמר, שאותו אני מכירה היטב, מכיוון שישבתי בשנקין, כאשר כתבתי בשעתו בדבר וגם במאזניים. אבל לא הצלחתי להגיע לקפה תמר. אני ילידת המרכז, אבל גיחותי לתל-אביב תדיר הן בהולות משהו, ואני רוצה לחזור אל הפינה שלי.
שעתיים ישבתי על המחשב ובכיתי, וסקרתי כל בלוג וכל תגובה, ועברתי על הדואר ובכיתי. ועכשיו שוב, אני על המחשב.
קוראת את כל שכתבת וגומעת במהירות את שורות השיר ולא מאמינה. ואחר-כך עוברת לתגובות שלך עם גיורא, ובורחת, אני שומעת אותו עונה לך, ואיני מסוגלת לעמוד בכך. גיורא נתן לי במה, והפוסט הלפני האחרון שלו – בקשתי ממני לכתוב והוא ענה לי בדיעבד שהיה מרוצה, ושהיו הרבה כניסות.
אבל השיר הזה חני. השיר הזה מחזיר אותי אל ימי ילדותי ואני טסה ברחובות של תל-אביב, ובין קרובי משפחה שהיו לי. גם אני נולדתי בפלורנטין. לפני כשלוש שנים הסתובבתי וחיפשתי את הבית ואת הבנין בו נולדתי והוא פשוט נהרס ולא היה. אבל התיאור שתיארו אבי ואימי – את המרפסות שהוסיפו הכל נותר על מכונו. אלא שבגיל 3 עברנו לרמת-גן. סבתי זכרונה לברכה סבתה פייגה, נפטרה בגיל 73. היא היתה אישה גדולה מן החיים והיתה כמו אמא עבורי. לא היתה לה אמבטיה – אבל אני זוכרת את הדגים שהושרו גם אצלה וגם אצל אימי ביום חמישי בערב ואני הייתי קוראת להם פישלך.
אימי מספרת שעד גיל שלוש הייתי מדברת עם אימי רק אידיש. וכל כך פחדו שלא אדע לדבר עברית.
את יודעת, חני, כמו בשירו של גיורא, האידיש נשרה ממני. היום אני מבינה, אבל לא יודעת לדבר ואפילו לא להוציא משפט שלם בלי לשבור את השיניים.
אספר רק דבר אחרון – סבתי היתה בעיני צדקת ענקית. היא גידלה בצל ירוק בגינה קטנה ואחר-כך מטבלת בו, כאשר קטפה אותו בחלות אותן אפתה לשבת. היא לקתה בסרטן במעי הגס, וכל בנותיה וחתניה ונכדיה עמדו ליד מיטתה בבית החולים תל-השומר. אלו היו ימים מאוד קשים. אבל השגיחו על משמרות – שסבתי לא תשאר חלילה לבד.
אלא, שבשבריר של שנייה, החדר התרוקן, כנראה, מישהו יצא לפני שמישהו אחר נכנס. אזי יכלה להחזיר את נשמתה לבורא.
בשבעה דודתי היקרה, בכתה ואמרה שאין טעם יותר לחייה ורצתה ללכת אחרי סבתי – היא היתה הבת הבכורה שלה ואישה מצויינת עד ימים אלו.
לא הכרתי את גיורא פנים אל פנים – אבל בשיר שהעלית עולם ומלואו – הזיקה אל השפה העברית, וכל כך חבל לי על האידיש ששכחתי.
את יודעת – גל של אסוציאציות העלה בי השיר הזה. אבל כאן אפסיק.
אין כמוך חני – תמיד את נוגעת בנימי ליבי עד תום.
כל כך הרבה תודה לך
חוה
זו מחוות זכרון מרגשת מאוד ,חני
אכן צריך כפר שלם כדי לגדל ילד וחיים שלמים כדי לכתוב שיר נפלא כזה , שהוא מעין מפה בין לידה למוות או לידה מחדש.
"סמטת השוק "אחד השירים הנדירים ביופים שקראתי
שיר עם נשמה
יהי זכרו ברוך
שידע מנוחה נכונה
אמן
את מזכירה לי נשכחות. אחרי שהעלה את השיר הזה שלח לי מייל וביקש לדעתי. הוא ידע שאוהב אותו מאד. ככה בחוש.
אני מעריכה אנשים שמחפשים גם את הדומה.
יום טוב חני מתוקה.
גיורא היה ידיד , עזר בעריכת הספר הראשון שלי, והיינו שכנים לאחרונה נפגשנו שוב בתמר,
לא חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה.
יהי זכרו ברוך.
–
חוץ מזה שמחתי להיפגש
בעין השופט ותודה.:-)
חוה יקרה, תודה רבה לך על תגובתך החמה והנוגעת ללב ועל כל מה שסיפרת עלייך ועל גיורא.
תודה רבה, חנה יקרה. אמן ואמן.
תודה רבה, אביטל יקרה. התגובה שלך מחזקת את התחושה שהיתה לי, שהשיר הזה היה משמעותי במיוחד עבור גיורא, וגם את ההתרשמות שלי שגיורא ידע להתעלות מעל חילוקי דעות והחשיב אנשים יותר מאשר את דעותיהם.
תודה רבה, אבנר, על מה שסיפרת.
גם אני שמחתי לפגוש אותך בעין השופט 🙂
שיר סיטואטיבי-אווירתי {מעביר דור ותקופה} מצוין של גיורא ל. וגם ההערה הנלווית לו שלך (הקומנטציה) מאוד מכוונת לרוח השיר. יישר כויח. רני.
תודה רבה, רני. תראה איזה שורות יפות של גיורא לשם מצאתי אצלך בשיר שלו על רחוב טרומפלדור:
אַךְ מְשׁוֹרְרִים אֵינָם מֵתִים בֶּאֱמֶת.
הֵם מַשְׁקִיפִים בְּפָנִים חֲמוּרִים
בְּאַלְבּוּמֵי מִשְׁפָּחָה כִּיהוּדִים קַדְמוֹנִים
בְּמָקוֹם חָסֵר ונִגְרָע עַד אֶפֶס מָקוֹם.
כל השיר כאן:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=1016
אכן שורות יפות מאוד. מתאימות לו. לגיורא לשם היה עניין רב לא רק בספרות אלא גם בהיסטוריה (יהודית, עולמית) ובמקומם של היוצרים בתוכה. הוא יצק זאת לתוך שיריו ולתוך מסותיו. רני.
תודה לך, רני, גם על התגובה הזאת.
היי חני
את גיורא פגשתי בקפה תמר, היו לנו כמה שיחות מרתקות.
פגשתי אותו בשנקין.הולך לאיטו, עם פנים מחייכות לעצמו.
ככה חשבתי שהוא מחייך.
הוא לקח איתו כל כך הרבה מילים מחשבות, כל כך הרבה הבנות… על ארצנו…
יהיה זכרו ברוך