בננות - בלוגים / / הגיע הזמן לבקש סליחה מניצולי השואה (רשימה בעקבות שלושה סרטים)
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

הגיע הזמן לבקש סליחה מניצולי השואה (רשימה בעקבות שלושה סרטים)

 

 

 ראיתי אתמול בטלויזיה שלושה סרטים: הראשון על שני אחים, שכילדים ניצלו בסופו של דבר ע"י קסטנר, השני על קסטנר והשלישי על משפט אייכמן. שלושת הסרטים כמו המשיכו זה את זה והשלימו זה את זה עד הפינאלה שאליה עוד אגיע.

הסרט הראשון – על  האחים – היה רווי חמלה אנושית. בעיקר נגעו ללבי האופן שבו סיפרו האחים על הנשים האמיצות וטובות לב שהושיטו להם יד בעודם ילדים, וטיפלו בהם באהבה ובמסירות. אך החיים, ממש כמו שטען איוב, לאוו דווקא זיכו אותן בגמול. אחת מהן התאבדה אחרי שנודע לה שארוסה נהרג ושהיא לא תוכל לאמץ את הילדים, ואחרת היתה אישה צעירה שתינוקה נרצח ע"י האיכרה שהצילה את חייה ויילדה אותה, כי האיכרה פחדה שבכי התינוק יגלה את הילדים. האישה המשיכה לטפל בילדים גם אחרי מות תינוקה, אבל בהמשך לא יכלה יותר ללדת ילדים.

היה מרגש לראות את הקשר בין האחים, את האחווה למרות השוני, ובעיקר  את הרגע שבו האח הגדול אחז כמו מבלי משים בידו של הצעיר והצעיר שאל אותו: "מתיי פעם עשית דבר כזה?" והחיבוק שהגיע בעקבותיו.

 

                                              *

 

האח הגדול הופיע לאחר מכן גם בסרט על קסטנר. במאית הסרט ניסתה להבין איך זה שהיהודי שהציל מספר הכי גדול של יהודים בשואה זכה בארץ לקיטונות של בוז ושנאה ובסופו של דבר נרצח. מישהו או מישהי הסביר או הסבירה שהמדינה הצעירה היתה זקוקה למיתוס  של גבורה עבור לוחמיה ולכן האדירה את סיפורה של חנה סנש – סיפורו של מבצע צבאי כושל שמראש לא היה לו שום סיכוי לחולל שינוי – ולעומתו קעקעה את דמותו של קסטנר שהצליח להציל יהודים בפועל אך הואשם כמשתף פעולה עם הנאצים. הרוצח ,אגב, ממש כמו ברצח רבין, היה מחוגי הימין הקיצוני.הוא אמנם טען שמישהו אחר ירה את הירייה שהרגה את קסטנר, אבל לא ברח מאחריות. 

בהמשך הסתבר שהסוכנות היהודית עצמה עמדה מאחורי כמה מפעולותיו של קסטנר– ניסתה לרכוש באמצעותו נשק מהנאצים. הבמאית העלתה את האפשרות שקסטנר קיווה שהסוכנות תודה בחלקה בפרשה ולא רצה לחשוף אותה בעצמו, אבל הסוכנות, כמובן, לא עשתה זאת.

טומי לפיד אמר בסרט שהמדינה שבדרך עשתה מעט מידי עבור ניצולי השואה. הניצולים עצמם סיפרו על איך שאנשי הפלמ"ח וההגנה זלזלו בהם, כינו אותם כמי שהלכו לצאן לטבח, על איך ששנים הרגישו מנודים כאילו האשימו אותם על כך שניצלו בזכות רכבת קסטנר והתביישו. ניצולה אחת השתמשה במושג "אות קין".

 

נזכרתי שזאת היתה האוירה הכללית גם בישראל של ילדותי ונעוריי – לא רק כלפי ניצולי קסטנר אלא כלפי כל הניצולים, ועלה בדעתי שאולי בטקס יום השואה הממלכתי הבא, במקום לשאת נאום פוליטי על השואה הבאה העומדת בפתח, ייפנה ראש הממשלה אל ניצולי השואה ויבקש מהם סליחה על היחס המשפיל שקיבלו מהמדינה שבדרך ומהמדינה הצעירה דווקא ברגעים שבהם נזקקו ממנה להכי הרבה תמיכה.

לא יזיק להתנצל בהזדמנות הזאת גם על היחס בהווה שבו פקידי האוצר מונעים מהניצולים שנותרו את הכספים שמגיעים להם ומערימים בדרכם קשיים ביורוקרטיים.

 

אלא שגם יחסם של חלק מהניצולים עצמם אל קסטנר היה מקומם. ניצולה אחת ישבה בתוך בית מפואר שנראה כמו ארמון, והתלוננה על כך שבאיזשהו שלב בדרך הוכנסו לברגן בלזן וראו שם מראות נוראיים ש"לא היו צריכים לראות." אולי היתה שייכת לאחת המשפחות העשירות שמימנו את מבצע ההצלה. האטימות שלה ואופן המחשבה שלה ש"לא הגיע לה לראות מה שראתה" כלומר את הסבל ששאר בני עמה סבלו, שאגב גם אמי, ניצולת ברגן בלזן, היתה ביניהם, היה מחזה  קשה לצפייה.  

אבל הגדיל לעשות הרבי מסאטמר שניצל על ידי קסטנר בעודו מותיר את צאן מרעיתו מאחוריו. הרבי הזה אמר שלא קסטנר הציל אותו אלא אלוהים, ועל כן הוא אינו מוקיר לקסטנר תודה. מה שיש לי לומר לרבי הזה, זה שאם לאלוהים היו אזניים והוא היה מסוגל לשמוע אותו הוא היה ודאי מתפלץ למשמע דבריו, ואם היה לו רוק – לא מן הנמנע שגם היה יורק עליו, אבל אלוהים, כידוע, הוא לא בשר ודם ולכן הרבי נשאר יושב על מקומו ללא פגע.

כן. כעסתי. כעסתי מאוד בזמן הצפייה. זה היה כעס ישן שעלה בי , צעקה ישנה שהיתה חנוקה לי בגרון הרבה זמן ומי יודע אולי באיזשהו אופן היא משתחררת קצת עכשיו.  

הסרט הסתיים בסוג של הפי אנד שבו מוסד "ים ושם" הסכים סוף סוף לקבל אחרי שנים של התנכרות את הארכיון של קסטנר. אחת הניצולות שסיפרה על הסבל הרב שסבלה דווקא אחרי שהגיעה ארצה,  אמרה שם: "מבחינתי השואה לא הסתיימה אף פעם. אולי היא הסתיימה היום".

היה בסיום הזה נחמת מה והיה מרגש גם לראות את שמחתן של בתו של קסטנר ונכדותיו – ביניהן, אגב, מירב מיכאלי, שבניגוד לתדמיתה התקשורתית הזחוחה משהו, נגעה ללב באופן שבו תמכה באמה, וגם בפתיחות שגילתה כלפי הרוצח וכלפי התנאים שבהם פעל. 

 

                                             *

 

לסיום ראיתי סרט נוסף על אדולף אייכמן. אייכמן, בעדותו, ייצג נאמנה את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנאליה של הרוע",  אבל אי אפשר היה להתעלם מכך שכינוי כזה יכול היה להינתן רק על ידי מישהי שהסתכלה על האירועים מנקודת מבטם של המענים. מנקודת המבט של המעונים לא היתה שם שום בנאליה. היה שם בעיקר רוע. צרוף.

בשל ההליך המשפטי התבקשו העדים להיות ענייניים ולהתאפק מלהביע רגשות, וניכר היה שהדבר היה מאוד קשה להם. הוא היה קשה גם לקהל ששב וננזף על ידי השופטים, ואחדים מהם שרגשותיהם סערו –  הוצאו מבית המשפט, והדיון אף הופסק.

אייכמן הדגיש שוב ושוב שהיה רק בורג קטן במכונה גדולה, ושקיים נהלים שהיה עליו לקיים בתוקף תפקידו. כל התנהלותו העידה על כך, שאכן היה אדם שהנאציזם ואולי גם הצייתנות הגרמנית, שטפו את מוחו, עד שהתנהג כחלק של איזו מכונה.

הסנגור ביקש להוכיח שטענתו לא נכונה, ושאייכמן עצמו היה בין נותני הפקודות ומחבריהן, כלומר בורג גדול. בסרט שהיה עשוי מרצף של צילומים מקוריים היו הפסקות של חושך, ובאחת ההפסקות האלה שהתארכה עד שנדמה היה לי שהסרט הופסק – כיביתי את הטלויזיה.

החושך היה סיום נאות למה שראיתי, אם כי אז נזכרתי בדבריה של אחת ממדליקות המשואה בטקס הממלכתי, שסיפרה שכתבה ספרי ילדים על השואה אבל סיימה את כולם בהפי אנד כדי לא לפגוע באמונם של הילדים בבני האדם.

 

                                           *

 

ספק אם בקשת הסליחה מניצולי השואה, אם מישהו יטרח בכלל לבקש אותה, תצליח לרפא את הפצעים הישנים, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם, ומוטב מעט מאשר לא כלום, ולא יזיק לבקש בהזדמנות הזאת סליחה גם מבניהם ומבנותיהם של הניצולים, שסבלו גם הם  מהיחס אל הוריהם שעדיין נצור בליבם.

 

וביניהם גם בלבי שלי.

 

אולי עכשיו, אחרי הרשימה הזאת, יהייה פחות נצור.

 

 

                                         ***       

 

נכתב ביום השואה 2012

 

 

 

 

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. וכדאי שיתלוו לכך מעשים
    עמותת "עמך" המטפלת התנדבותית בניצולי שואה ומשוועת למתנדבים (מרצים, חונכים )
    זו אחת הדרכים היפות לתת להם הרגשת שייכות לקהילה וזקיפות קומה ,מנסיוני כמתנדבת בעמותה זו בעירי כבר כמה שנים
    מסכימה איתך יש לבקש מהם מחילה
    עוד מעט כבר לא יהיה ממי לבקש

    • חני שטרנברג

      כל הכבוד לך חנה על ההתנדבות. יישר כוחך!
      השאלה היא אם את חושבת שיש סיכוי שמישהו בחלונות הגבוהים יבקש סליחה באופן רשמי. למשל כמו שביקשו מהמזרחים. אני מהמרת שלא ולמה? כי אין כאן מה להרוויח מבחינה אלקטוראלית.
      אבל להמשיך לנפנף בשואה כצידוק פוליטי להתנהלות כזאת או אחרת – זה הרי היה כאן מאז ומתמיד. ביבי לא המציא כלום.

  2. אני מסכימה עם חנה טואג לא די בבקשת סליחה ,יש גם לנקוט במעשים ויפה שעה קודם לפני שלא יהיה למי
    עפרה

השאר תגובה ל חנה טואג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג