בננות - בלוגים / / מאידה פינק לויסלבה שימבורסקה
חני שטרנברג
  • חני שטרנברג

    ילידת חיפה. כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית. בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב. ספרים:   שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999 עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000 עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009 תערוכות:   תערוכות יחיד –   במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007 סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008 שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009 בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010 מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011  קבוצתיות –   סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005 ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005 אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006 כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007 יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007   מופעים:   שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983 מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985 מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007. מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008 מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור" http://hanist.wordpress.com/  

מאידה פינק לויסלבה שימבורסקה

 

 

 

 

1

 

אידה פינק נפטרה ערב לפני ערב ראש השנה. משנודע לי שנפטרה חזרתי  לספר היחיד משלה שהזמן הותיר בספרייה שלי – "רישומים לקורות חיים"*  ומיד נשביתי שוב ביפי כתיבתה.

בקריאה המחודשת שמתי לב לכך שפינק מציינת את שמות המקומות שבהם מתרחשים סיפוריה באות הראשונה של שמם בלבד, אם מפני שכבר אינה מוצאת טעם בהזכרת השם כולו שמבחינות רבות נעלם, אם מפני שהזכרת השם המלא מעוררת כאב רב מידי.

כך היא עושה  גם בסיפור הראשון בקובץ – אאוגניה – שבו היא מתארת את דודתה, אחות אמה. הסיפור מתחיל בתיאור טיול משותף של המספרת בעודה ילדה עם הדודה בטיילת היפיפייה והאהובה של עיר הולדתה ופינק כותבת:   

 

"שהיה חודש יולי מתברר מן התאריך שרשמה ידה של אמא על גב התצלום שצולם כעבור שעתיים: ה- 15 ביולי 1937. אכן, באותו יום, בדרך לארוחת ארבע שהוזמנו אליה אצל חברה של אמא, הגברת מלבינה מסבירת הפנים, השמיעה אאוגניה, לפתע פתאום את המשפט המוזר הזה: היא אמרה שהיתה רוצה למות בתאונת דרכים, ביום שמש יפה, בדרך הרים מתפתלת, במלוא ההתפעלות מיפי החיים והטבע. שבר שנייה – המכונית צונחת תהומה – וזהו. הסתכלתי עליה בתמהון."

 

מהפסקה הזאת עולה מיד המוסיקליות של כתיבתה פינק גם המשפט שמשמיעה דודתה בטיול – משאלת המוות של אאוגניה – מתפקד בסיפור כמו משפט ביצירה מוסיקלית. הוא מופיע שוב ושוב בהמשך, מתפתח, ובכל פעם נוספות לו זוויות ראייה חדשות. בשלב מסויים מציינת המספרת שאפילו לא ידעה שהמשפט נחרט בה, שכן ההיזכרות עצמה היא נושא תשתיתי בכתיבתה של פינק.

 

באמצעות פרטים בודדים ומכמירי לב בפשטותם היא מצליחה לצייר את דמותה של דודתה: "פניה היו עגולות, בעלות תווים עדינים. מספר נעליה 34. בערב היתה נועלת את דלתות הגזוזטרה על מנעול ובריח – היא פחדה מהצפרדעים המקפצות על פני השביל שבגן."  וכך מתוך פרט שולי כביכול המצטרף לפרט שולי נוסף הולכים ומצטיירים חייה של אישה אחת ההולכת ונלכדת במציאות הסוגרת  עליה, וכשהסיפור מסתיים מתברר שהפרטים השוליים לכאורה היו חלקי פאזל הכרחיים.

 

רק  בדיעבד, אחרי המלחמה, כשאאוגניה שהיתה רווקה כבת ארבעים כבר אינה בחיים, מתברר למספרת סוד שהסתירה דודתה: ידיד גרמני שהיה לה, רופא , שנטש אותה ושב לגרמניה. אז היא גם מבינה למה אאוגניה ביקשה למות "במלוא ההתפעלות מיפי החיים והטבע" כי היתה מאושרת אך בו זמנית חזתה את הסוף הנורא,  ולמה הופיעה שלא כדרכה לביקור נוסף, שבורת לב,  בחורף. מאוחר מידי היא מבינה דברים שלא הבינה כילדה.  וכך מתארת פינק את נטישת הידיד הגרמני:

 

"…אותו ידיד אפוף שתיקה וסוד של אאוגניה, לא התחשב במשך שנים באיסורים ובצווים של הזמן החום, ורק בחורף הקשה הזה, החמישי לשלטונו של הפיהרר בברלין, התפכח פתאום ובמפתיע. במפתיע לגבי אאוגניה כמובן. שהרי  שקל, בודאי, את הצעד הזה כבר קודם לכן. דבר קיומו נודע לי אחרי המלחמה. יוליה סיפרה לי עליו. היא אמרה שהיה מבוגר מאאוגניה, מקריח, בעל פנים טובות ועיניים חושבות. היא הכירה אותו מתצלום, מעולם לא ראתה אותו במו עיניה, לא היא ולא איש מהמשפחה."

בהמשך היא שואלת בעניינו את יוליה: 

"והוא, בעל הלב הטוב, מה קרה איתו?"

"נסע לגרמניה. זה כל מה שאמרה ולא הוסיפה עליו מילה מאז."

"לא גייסו אותו לוורמאכט משום שהיה יותר מידי זקן, אבל מי יודע? אולי היה אחר כך רופא באיזה מחנה?"

על כך עונה יוליה שאין היא אוהבת פנטזיות מיותרות, דיינו במה שיידוע. הוא גזל מאאוגניה כמה שנות חיים, ולקח לה הרבה זמן לחזור אל האיזון הנפשי, אחר כך כבר היה מאוחר מידי…"

ניתן להבחין בביקורת של פינק על התנהלותו של הידיד הגרמני, ואפילו בלעג מסויים שהיא לועגת לו. אלה גלומים במילה "התפכח" וכן בכינוי "בעל הלב הטוב", אבל  כדרכה של פינק הם עולים מתוך התיאורים עצמם ולא מוטחים בפרצופם של הקוראים.

יש בסיפור פערים שעל הקוראים למלא בעצמם, ובעצם ניתן להבינו לאשורו רק אחרי שהוא מסתיים, כאילו מדובר בסיפור בלשי.

 

"מאוחר מידי" הוא צירוף מפתח בסיפור הזה בפרט ובסיפורת של פינק בכלל.  מאוחר מידי ניצתת אהבה בין אאוגניה לבין עמנואל – פליט שהגיע  לגטו מלודז'. גם הפרט הזה מתברר למספרת רק אחרי המלחמה מפיה של יוליה. רק אז היא מבינה שבגלל הרומן המאוחר מידי הזה אאוגניה נראתה פתאום, שלא כרגיל,  מאושרת –  אושר שהחריד את המספרת "כי זה היה בגטו, בחודשים האחרונים לקיומו, ממש לקראת הסוף."

 

אך למרות שמאוחר מידי יש נחמה באהבה הפורצת כנגד הכוחות המבקשים לכלות את האדם, כנגד כל הסיכויים, נוצר קתרזיס, והסיום מכמיר לב בפשטותו המינורית, הדיווחית: 

 

"מיד בתום המלחמה באה התופרת אולגה ואמרה שראתה מחלון ביתה העומד בדרך לתחנת הרכבת את המצעד האחרון של הגיטו. היא סיפרה שאאוגניה צעדה בשולי הכביש וגבר גבוה, שגבו כפוף קצת, חיבק אותה בזרועו. הם עברו ממש תחת חלונה."

 

2

 

לאחרונה נפטרה המשוררת ויסלבה שימבורסקה שכתבה גם היא בפולנית  כמו אידה פינק ותורגמה לעברית אפילו על ידי אותו מתרגם, ועם כל אהבתי לשירתה של שימבורסקה לא הצלחתי שלא לתהות על הפער בהתייחסות למות שתיהן. התקשיתי להבין למה סופרת בשיעור קומתה של פינק זכתה להתייחסויות מעטות יחסית לשימבורסקה. עלה בדעתי שייתכן שהדבר נעוץ בתיוגה כ"סופרת שואה" תיוג שהיא עצמה התנגדה לו ובצדק, כי כמו סופרים גדולים אחרים שסיפוריהם והרומנים שלהם נכתבו על רקע תקופת השואה, גם פינק  כתבה בראש וראשונה על בני אדם.

היא תיארה בכתיבתה כמה קל לשתף פעולה עם עוול לא מתוך רצון מודע להרע אלא מתוך חוסר מחשבה, מתוך חוסר הבנה של מה שמתרחש מול העיניים  או  מתוך אי רצון להבין בשל הצורך להיות שותף לכלל. היא תיארה מה קורה לאנשים כשהם הופכים פתאום לנרדפים על ידי שכניהם, לבני מוות, למי שנאלצים לברוח ולהסתיר את הזהות שלהם, (כפי שברחה והסתירה היא עצמה) איך המאורעות האלה משפיעים עליהם בזמן ההתרחשות וגם לאחר מכן, והיא לא שכחה לרגע את אנושיותם. כיוון שכך ידעה לתאר גם את כבודם.

 

הנה קטע מתוך שיר של שימבורסקה  – רהביליטציה ** –  שבו היא מראה עד כמה הזיכרון האנושי הוא יחסי, סלקטיבי, ופוליטי :

 

 

"נצח המתים נמשך עד המקום

שבו משלמים להם בזכרם.

מטבע לא יציב. אין יום

שאינם מאבדים מנצחם.

 

היום אני יודעת על הנצח יותר:

אפשר לתיתו ולקחתו.

מי שכונה בוגד – עובר

וחייב מיתה ביחד עם שמו.

 

השלטון שלנו במתים

מחייב מאזניים יציבים

ושהמשפט לא ייערך בלילה,

ושהשופטים לא יישבו ערומים. "

 

….

 

"איה שלטוני על המילים?

המילים שקעו לקרקעית הדמעה,

מילים מילים אינן מסוגלות להחיות אנשים,

התיאור מת כתצלום בבוהק נורה.

אפילו להרף נשימה איני יכולה להעירם

אני, סיזיפוס, שנידון לגהינום השירה. "

 

….

 

אכן, אי אפשר להחיות אנשים במילים, וכתיבת שירה היא מעשה סיזיפי שיכול להרגיש כסוג של גהינום,  ודאי גם כתיבת פרוזה, ולמרות זאת גם שימבורסקה וגם פינק מנסות, כל אחת בדרכה, להעלות באוב את זכרם של אלה שחזקים מהם לא חפצו ביקרם ובחייהם.

אצל שימבורסקה מדובר באנשים שהשלטון הקומוניסטי החרים ושהותר לזכרם רק אחרי שהשלטון התחלף. בכנות היא מספרת בשיר איך היא עצמה (כלומר הדוברת) האמינה שבצדק נמחקו מהזיכרון "האמנתי ששיקרו, שאינם ראויים לשמות,/ אם עשב שוטה לועג לקבריהם האלמוניים/ ועורבים מחקים את דיבורם, וסופת שלגים מלגלגת/ – היו אלה, יוריק, עדי שקר."

 

שימבורסקה עושה זאת כדרכה באופן לא אישי, כוללני אפשר לומר. היא מתייחסת

יותר לתופעה מאשר לפרטים. הדבר בא לידי ביטוי גם בשיר "עדיין" שבו היא  מתייחסת לשואה: 

 

"בקרונות חתומים

בארץ שמות נוסעים,

לאן זה כך ייסעו,

האם אי פעם ייצאו,

אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת"

 

משנעלמו האנשים שימבורסקה משוחחת עם שמות היהודים שנרצחו מתוך ידיעה ברורה שהרצח כבר התרחש, ואילו  פינק, כמי שחוותה על בשרה את אימת הנרדפות, את קושי ההתחזות, את אובדנם של קרובים שהכירה, עושה כמעט מהלך הפוך, כשהיא כמו מנסה להחזיר את המתוארים לחיים, ולו לחיים ספרותיים, לחלץ  את חייהם מתוך התצלומים, ואולי כך בכל זאת להכניסם לאיזשהו נצח, אפילו הוא זמני ויחסי ופוליטי כפי שכתבה שימבורסקה.   

— 

 

*

רישומים לקורות חיים – הוצאת עם עובד תרגום דוד וינפלד

 

**

שלהי המאה – סדרת קשב לשירה, תרגום: רפי וייכרט

 

 

 

 

15 תגובות

  1. חני הי,
    רשימת מחווה יפה לשתי יוצרות שמנסות להנציח את האנושיות על ידי הנצחת יקיריהם.
    והתהייה שלך מוצדקת בעיניי.
    תודה — צדוק

    • והזמן נע הלאה
      לחני

      ההשוואה שהבאת בין שתי הכותבות היא מעניינת. מעניינת גם נקודת הראות או התצפית של ויסלבה.

      אבל, חני, הרשי לי לעשות שימוש ברשימה שלך ולא ציני הוא אלא אמיתי להעלות דברים שאני מתחבטת בהם היום.

      בילדותי והיא נראיית לי כבר רחוקה שנות אור, ואת גילי אני רואה על פני אותם הקרובים אלי יותר ופחות והוא ניבט בי ממראם שלהם, כך גם יחסי אל הכתיבה הזאת, אל ההנצחה או התיאור של מה שאירע במלחמת העולם השניה, במחוזות הנאציזם, הפאשיזם והקומוניזם שרצחו בשם דיקטטורה מליונים של בני אדם.

      אנחנו נמצאים לכאורה במחוזות של שלטונות נאורים יותר, דמוקרטיות כביכול שמנציחות על עוול כל רצח עם בזמן אמת. כל הפרת זכות, כל פיצוץ וכל פיגוע בסיקור תקשורתי מקיף ועוד יום או יומיים והכל מסתיים.

      תוכלי להגיד לי, מה את משווה הנאציזם, או הסטליניזם, או הקומוניזם למה שנעשה היום.

      לא השתתפתי במלחמות, לא הסתתרתי בגיטאות, לא חוויתי אירועים הרי גורל ובכל אופן יש לי איזה חוסר נחת נוראי. נכון, אנחנו מדברים היום על ניצולי השואה ועל העוני שהם חווים ועל הדרך המכוערת בה הולכים הם לעולמם.
      המזרחים גם הם נלחמים על קיומם בארץ, הפלו אותנו, עשו לנו, אין שופט מזרחי בבית המשפט העליון, בואי ניצור דור שלישי לקיפוח הזה של המזרחיים, כן אלו ששלחו אותם לעיירות פיתוח, אלה מפוני הבתים והאוהלים,
      או שמא נדבר על העם הסורי שנטבח לנגד עינינו והעולם שותק כרגיל.

      שחר מריו הביא כאן את סיפורו של רוכל משכיל שהפכו את דוכנו בשוק עד שנותר ללא פרנסה באחת מן המדינות הערביות שיוצאות כעת למרוד בשלטון המושחת של מנהיגי ארצות ערב סביבנו. עד אשר הצית עצמו למוות והצית גם את אש המדוכאים.

      חני יקרה, אני את השואה חוויתי יום יום מחיי על בשרי ועל חיי בצריבה נוראית שאי אפשר יהיה למחות אותה. כל צילום של בית כנסת יהודי שעלה באש, כל ביקור על האקרן במחנה השמדה מצולם וכל סרט אני גומעת במרחקי אור עד שאין לי כמעט אוויר לנשום. אני חייתי את זה, חלמתי את זה בלילות שמעתי על הזעקות מאמהות של חברות טובות שלי וגם את הקיפוח כל אלו היו מנת חלקי בחיי.

      אבי, ניצול שואה נפטר לפני פחות מחודש, ובמקביל אבדו כאן גם יעל ישראל את אמה. בלוויות אי אפשר להכיר על פניהם של ההולכים שמדובר בניצולי שואה. אבל בדיוק לפני שנה כאשר אבי בא לבקר אותי רק על זה דברנו. יום שלם דברנו על אותם האירועים ועל הנסיעה שלו חזרה לראות האם נותר משהו מביתו בפולין וכלום, כלום לא נשאר.

      ניצולי השואה זוכים כאן בארץ למוות אנונימי לחלוטין, לפעמים כמעט מביש. אבי היה אדם אמיד, ובכל אופן במחלתו כמעט כמו כל אחד מאיתנו הוא קרא לאביו. כמו ילד שקורא לאבא, כמוני, כאשר אני כואבת אקרא תמיד לאבי.

      שבוע ימים לא עשיתי מאומה. אני מאוששת עכשיו וכל מה שמטריד אותי הוא איך ננציח את הכאב של אלו שהמשיכו לחיות. אלו שעלו לארץ, בנו אותה, מתו כאן ובמותם איש לא הזכיר שהם היו ניצולי שואה. שהם היו עדים לכל אלו במו עיניהם.

      הזכרתי שאבי היה אדם אמיד לא נגזר עליו מוות של עוני – אבל מוות הוא מוות ובמותו הוא עוד נעשה גדול בעיני יותר.

      לא הוא לא נספה ברכבת אבל הוא היה עד לכך ואת עדותו הנציח בקלטת שהושמה ביד ושם שעדיין המוסד הזה ממשיך לאסוף עדויות.

      כבודם של אלו שנספו והונצחו בכתיבן של אידה פינק וויסלבה במקומם מונח – אבל הם הונצחו בכתיבה.

      תהייתי שלי חני היא גדולה יותר מי ינציח היום בחברה הישראלית את מתנו שלו כפי שהם באמת היו? כפי שהם חיו את החיים שלהם?

      אני ערה למה שנכתב, גם כך אנחנו חיים בחברה שיש עימה מעט מאוד חסד. מעט מאוד ואני יודעת מה אני דוברת. האם ככל שעולם נעשה טכנולוגי יותר, דיגיטלי ותעשייתי יותר הולכת מידת החסד ומתמעטת ואני שואלת פעם אחר פעם מי יכתוב על מתנו שלנו כפי שהם היו וחיו, מי יכתוב את חייהם כאן ועכשיו?

      מצטערת אם החמצתי את תהיותייך שלך הכל הכל נראה לי כבר כל כך רחוק והמרחק ביני לבין אבי כשנות חיים הולך ומתקצר ואני מרגישה שאין זמן, אין זמן לכתוב גם על אלו שנותרו בחיים עד שיאזלו גם אלו.

      חוה

      • חני שטרנברג

        תודה רבה חוה,

        העלית כאן הרבה עניינים 🙂
        קודם כל לשאלתך מה אני רואה בין אז להיום – התייחסתי כאן רק לנושא הזיכרון. את מי זוכרים, למה זוכרים.
        גם בחברה דמוקרטית חופשית כביכול יש מוקדי כוח שפועלים ומשפיעים, ומיני זרמים.

        אולי ההתקבלות הרחבה של שימבורסקה מלמדת על איזו גישה מערבית אנושית אוניברסאלית שקיימת בחברה שלנו, לפחות בחלקים שלה, אבל זאת בעצם היתה גם הגישה של פינק. אפשר לראות שהן גדלו על ברכיה של אותה תרבות, רק שפינק היתה יהודיה ולכן חוותה חוויות אחרות שעליהן סיפרה. בגלל זה קישרתי ביניהן.

        משא של זיכרון, במיוחד של השואה, יכול להיות כבד, ואולי לא כל כך מתחשק להתעסק איתו, זה טבעי. בעיניי פינק היא בראש וראשונה סופרת מצויינת. סופרות (וגם סופרים) ברמה שלה הם לא עניין מובן מאליו.

        סופרים ומשוררים מספרים באופן טבעי על הזמן שבו הם חיים, ומובן שאי אפשר לזכור ולהזכיר כל הזמן ובעיניי גם לא צריך.

        • חני יקרה,

          מכיוון שאת היא מבין היחידות שמתעסקות כאן בבננות בנושאים הגותיים, ניצלתי את ההזדמנות להגות מעט משלי. מכיוון שאין לי בלוג, ובלוג נראה לי מעט מטריח – לי, עצם העובדה שהעלית את התהיות המשיך לי את חוט הזכרון.

          איני מכירה כל כך את שתי הסופרות אבל את ויזל אלי, ואת פרימו לוי, קראתי והדברים משפיעים עלי מאוד קשה. ובמשך הזמן אני הולכת ונמנעת מלקרוא חומרים שמתעדים את השואה. חומר עיוני יותר קל לי, הוא מערב פחות רגש, מעבר לכך שסרטים בנושא אני גומעת, אבל משתדלת לא להכביד על עצבי בשל חלומות קשים שהטרידו אותי לאורך כל ילדותי על נאצים ועל רכבות.

          ולכן, המשכתי מדבריך שאלה שטורדת אותי מי ימשיך וינציח. שכן שרידי הדור ההוא עדיין חי ולא מצאתי מי שיכתוב עליו. במיוחד בהקשר הזה, אליו את מתייחסת – כתיבה ספרותית .

          אני מתכוונת לישראלים. ואני סוברת שהדור השני לשואה לא הונצח מספיק בכתיבה. נכון, יש ספרים מעט אבל לא בכמות שהיתה צריכה להיות.

          זאת היתה כל כוונתי. מתוך כך מצאתי פוסט מעניין אצל מריו שחר על אביב העמים הערבי. מיטב השירה שתמיד נכתבה כאן ובחול היתה זו שעסקה בנושאים שכרוכים בעם ובלאום, ובכך יש משום איזה נתק. כך לדעתי.

          כך או כך רציתי לומר לך שאני אוהבת את הפוסטים שלך מכיוון שיש בהם מן ההגות ומן המרחב הציבורי ומן הכאן והעכשיו וזה אדיר בעיני.

          מסכימה עימך בעניין אידה פינק, למרות שנראה מן השירים שהבאת של ויסלבה שידעה להתבטא בהכללה לגמרי לא רע.

          בכל אופן
          תמיד תודה לך
          חוה

          • חני שטרנברג

            את מוזמנת להגות כאן, חוה 🙂
            שימבורסקה התבטאה מצויין, רק בדרך שונה. השירה שלה בעיניי היא בעיקר הגותית, פילוסופית, וזה מה שאני אוהבת בה. את אופן ההתבוננות שלה: המפוכח, האירוני אבל גם חומל. גם לאידה פינק יש מבט מאוד מפוכח וגם אצלה יש אירוניה. זה עוד עניין שמחבר בין שתיהן.

            לגבי כתיבה של בני הדור השני בארץ – דברים נכתבו בעבר גם בשירה וגם בפרוזה ואולי עוד ייכתבו גם בעתיד. הבעייה לדעתי ש"כולאים" את הכתיבה בסד של הנושא – שואה. מתייגים. לכך התייחסתי גם בפוסט. לא מתייחסים אליה כאל כתיבה טבעית, רגילה. לקראת יום השואה פתאום מסקרים כמויות של ספרים בנושא כאילו כדי לצאת ידי חובה. זאת גישה בעייתית שמשפיעה. מדובר בכתיבה על בני אדם שחיו בתקופה מסויימת ולכן כתבו עליה מתוך חייהם ונסיונם.

            ושוב תודה על דברייך החמים.

        • חני שטרנברג

          וכמובן שאני משתתפת בצערך, חוה יקרה, על מות אביך. זה היה לי כל כך מובן מאליו, שאפילו שכחתי להגיד.

          • לחני,
            כמובן שכתבת שאת משתתפת בצערי ואפילו עשית מעבר לכך ושלחת לי את ספרי שיריך ואני מחכה להם.

            הדור השני לשואה הוא הדור שלי!!!לא של אבי, שלי, של חברותי ועוד כאלו שנמצאים כאן או בחוץ והם כותבים.

            הדור השני בעצם העלה את הקיפוח העדתי. משנות החמישים ואילך ועד עצם היום הזה זועקים על קיפוח.
            קיפוח עדתי הוא נושא מאוד חשוב. דכאו את התרבות המזרחית, הזיחו אותה לשוליים עד שבמשך הזמן הלכה ותפסה מקום די מרכזי. יש היום עוד דורות שזועקים לקיפוח, אבל מי באמת יכתוב על האשכזים, בני מעמד הביניים שגדלו בצל הצרחות של הוריהם.

            איריס אליה כהן הוציאה את ספרה מכתוב, אני מאוד מעריכה אותה מכיוון שזהו מפעל הנצחה למה שחשה כאשר היתה ילדה, ועל התחושה של עורה השחור שלווה אותה כל חייה.

            היום בצל המחאה החברתית נוצר מושג חדש. חיים משעל התשמש בו אתמול – השבט הלבן.

            "זכיתי", אני שייכת לשבט הלבן. האם לדור השני באמת היה כל כך טוב באותם הבתים עם הוריהם? עם הסיפורים, עם העיוותים הרגשיים שהביאו משם, עם החיים בצל. לא כולם היו אמידים.

            נכון, סיימתי תואר שלישי, האם מישהו מהורי עזר לי בכך? לא. הייתי אם חד הורית האם משפחתי עזרה לי בכך – גם לא.
            הציפיות מאיתנו היו גבוהות יותר אבל גם היינו צריכים לשמוע את הזוועות האלה ולגדול בצילם. האם המשפחה שלי היתה משפחה חמה – לא ולא. מהיכן ילמדו האנשים האלה חום מהו.

            כל מה שכל כך מובן בתרבות המזרחית, שטענה לקיפוח עדתי נעדר מן הדור שלי – אנחנו העדים השותקים על זה לא נכתב. על זה דלגו ועדיין מדלגים, למרות שרבות מן הנשים ניצולות השואה תוארו בספרות כמטורפות האלה שגרות בקומה מעל, או בשכנות.

            אני ושכמותי הייתי כמוהם. ועכשיו מבקשים שוב להחיות את הדור השלישי של הקיפוח המזרחי.
            ולנו, אין מספיק כאלה שיכתבו על כל שאנחנו עברנו. הכרתי מספיק גברים ונשים שבאו מן העדה המזרחית היה שם חום, וכולם דאגו לכולם – ברובם. וכאשר קורה שם משהו הם עוזרים זה לזה. ומה עלינו, על המשפחות השסועות שלנו שנותרו עם הסיפורים והעדויות -על זה, וכל אלה לא נכתב מספיק!!!

            שתי הכותבות שהבאת הן הנשים הגדולות של פעם שהיתה להן את האחריות לכתוב על תקופתם ועל האירועים שהתרחשו אז.

            חני יקרה, לפי הדקונסטרוקציה, וההגות החדשה זו של פוקו, וזו של דרידה וזו של אלתוסיר – קיפוח הוא חלק מן החולי של החברה המודרנית. כולם מקופחים במידה כזו או אחרת. הפליטים, הערבים, המזרחים, המעמד הבינוני, אם המהפכה הצרפתית הביאה את בשורת השיוויון הרי שהוא מתנפץ לנו לנגד עינינו. אין שיוויון, ולא יכול להיות שיוויון, זהו טבעו של האדם – ההיבריס האנושי, המלחמות שלא לצורך, האגו, המבנים החברתיים כל אלו נושאים עימם קיפוח שגם אלפי חוקים שיחוקקו לא יזיחו אותם.

            דור השואה זכה להנצחה ואפילו רבה וטוב שכך. ומה הלאה, אנחנו עדים היום לשירה לירית אישית, בה היחיד מדבר על עצמו, על תחלואיו השירה הלירית וכוחה הזיחו הצידה את הכתיבה שיש בה כדי להשפיע, כדי להזכיר כדי לתעד.

            נכון, את הבאת שתי כותבות גדולות בדורנו שאלתי היא מה הלאה, על מה ניצור הלאה מלבד מהמיית ליבנו הכואבת על בדידותו של כל אחד מאיתנו.

            ושוב
            בהערכה
            חוה

          • חני שטרנברג

            חוה יקרה,

            השאלה – זעקה שלך מאוד מאוד מדברת אליי
            ונוגעת. תודה לך מקרב לב על תגובתך.

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, צדוק. נראה לי שאכן זה מה שניסו לעשות.

  2. תודה מקרב לב על המילים והשורות שהבאת,שהן מכמירות לב.
    עפרה

  3. שלום חני,
    כמה יפה כתבת על שתי היוצרות הגדולות, כל אחת בדרכה. לפינק התכחשו זמן רב, כיוון שכתבה פולנית, על אף תרגומיו הנפלאים של וינפלד.
    תודה ושבת שלום,
    רות

    • חני שטרנברג

      תודה רבה, רות. התרגומים של דוד וינפלד אכן נפלאים. מצער אותי לשמוע מה שאת מספרת, אבל לא במיוחד מפתיע. אני מתארת לעצמי שאילו נשארה בפולין – לא היה מפריע לאף אחד שהיא כותבת פולנית. סוג של אבסורד מעורר תהיות נוספות שמתחברות לשיר של שימבורסקה.

      שבת שלום גם לך.

  4. רקפת זיו-לי

    תודה חני.
    מעניין, מחכים וכתוב היטב.
    תודה ושבת שלום

השאר תגובה ל חני שטרנברג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחני שטרנברג