בין האנשים שפגשתי במקדונייה היה רועה אחד. הוא היה המקומי הראשון שפגשנו.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
עצרנו על יד הבקתה שלו – מבנה קטן ומבודד בשיפולי אחד ההרים. הוא לא ידע שאנחנו עומדים להגיע. ארסן, בעל חברת התיירות המקומית שהתלווה אלינו, דיבר איתו, הסביר לו שאנחנו בטיול פיילוט, ושאנחנו מעוניינים להכיר את אורח החיים המקומי. אחרי ששוחחו הזמין אותנו הרועה פנימה, לתוך הבקתה.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
זאת המיטה שלו
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
זה תנור הבישול העומד על יד המיטה. עוד היו בחדר כסא, שאת חלקו ניתן לראות בצילום, ושולחן שאותו לא צילמתי.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
זה החדר השני שבו ייצר גבינה מהחלב שחלב מהכבשים.
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
הוא כיבד אותנו מהגבינה. היא היתה טעימה מאוד. את הגבינה שהוא מייצר הוא מוכר לחנויות. אפשר לראות שהוא חי די בדלות, ולמרות זאת פתח בפנינו – זרים גמורים – ברוחב לב את ביתו. שאלנו שאלות על אורח חייו, ארסן תרגם, והוא ענה בפשטות ובאנושיות, אפילו בשמחה בשל העניין שגילינו בו. המפגש איתו הרחיב לי את הלב.לא התחשק לי לעזוב. התחשק לי להפוך בעצמי לרועת צאן ולגור בבקתה כזאת. כשסיפרתי על כך לאישי הוא צחק כמו שהוא צוחק תמיד כשאני אומרת לו דברים מהסוג הזה, שנראים לו תלושים מהמציאות.
"מה את חושבת?" אמר "אלה חיים קלים? זאת עבודה קשה. ואי אפשר לשבת ולכתוב כשמתחשק." ידעתי שהוא צודק. שרועת צאן כנראה כבר לא אהייה. שלכל היותר אוכל לכתוב סיפור על אישה שנוסעת למקדונייה, פוגשת רועה, והופכת בעצמה לרועת צאן. זה יכול להיות סיפור מעניין מאוד. נפרדנו ממנו והמשכנו בטיול.
לא רחוק מהבקתה ראינו את העדר שלו
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
וראינו גם את הכלב המקסים שעזר לו לרעות את העדר
Y.E.onDOMReady(show_notes_initially);
אני לא משלה את עצמי. אישי ודאי צודק, ולרועה הזה יש גם ודאי קשיים משלו, ולמרות זאת כשאני נזכרת בו שוב מתחשק לי קצת להיות רועת צאן. אתמול נפגשתי עם חברה ובמהלך השיחה הזכרנו את השיר "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו", וכך נזכרתי בו ובניגון שלו.
שנה אזרחית טובה ומאושרת!
—
עוד אנשים שפגשתי בדרך במקדונייה:
http://www.notes.co.il/hanis/58842.asp
(ומשהו משמח בנוגע לפוסט לעיל: דורון הרי, מדריך הטיול, תרגם אותו לאנגלית ושלח אותו למקדונייה, וכך יכלו לקרוא אותו גם שם)
פוסט מקסים
תודה רבה, איריס 🙂
נהדר. צילומים יפים
תודה רבה לך, מירי, וד"ש לירח שלך 🙂
חני, את יודעת למצוא את המיוחד, תמונת המיטה ופניו של האיש העמל הזה נוגעים ללבי
תודה רבה לך, חני, על מילותייך הטובות שנגעו ללבי:)
מקסים. ונוגע ללב.
תודה רבה, לאה, שמחה שאהבת. הרבה הצלחה והנאה בערב לכבוד ספרך 🙂
הרחבת את ליבי חני היקרה בפוסט המדהים הזה עשית לי חשק לנסוע לשם
התמונות יפהפיות וכמה שאת רומנטית
האם זה היה טיול מאורגן?
מגרה לכתיבה
שבוע טוב לך
חנה יקרה,
תודה לך על התגובה היפה. העלתה חיוך על פניי 🙂 רומנטית, את אומרת? יש לי, כנראה, גם צד כזה. הזכרת לי שכשהייתי צעירה הלכתי רק לסרטים שהיה בהם סיפור אהבה – אם לא היה, לא עניין אותי לראות אותם.
לגבי הטיול: זה היה טיול הכנה לטיול מאורגן, טיול ג'יפים. אם תרצי עוד פרטים אוכל לתת לך במייל. באמת היה טיול מיוחד שאיפשר להיפגש עם אנשים מקומיים. סיפרתי עליו קצת יותר בפוסט הקודם. ומשמח לשמוע שאת מוצאת את הפוסט מגרה לכתיבה.
שיהייה שבוע טוב, ושנה אזרחית טובה ומאושרת 🙂
חני, תבורכי!
איזה פוסט מופלא. כולו.
הרועה, הצאן, הגבינות, הכלב (הכלב שבה את לבי!), והיופי לצד הקשיים.
מופלא.
שחר- מריו יקר,
תודה רבה לך על תגובתך. הכלב באמת היה מיוחד. הצילום שלו הזכיר לי את המשך השיר של ר' נחמן מברסלב – "ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב" גם משירת הכלבים. שנה טובה ומאושרת:)
חני,
איזה צילומים מרהיבים,
שמרתי לי לזמן של שקט שהגיע עכשיו.
מכירה גם את הרצון להיות ולו ל"קצת", רועת צאן כפרית וצנועת חפצים.
כנראה שה"קצת" הוא גולת הכותרת בכל דבר.
כשהעבודה מרובה כל כך, הדברים נעשים פחות חלומיים ויותר נוגעים באפור של החיים, לא ?
היי רונית,
גם אני עוד מתכננת לחזור לפוסט שלך כדי לקרוא עוד פעם ולהגיב בתשומת לב -בכל מקרה המון מזל טוב ליום הולדתך 🙂
באשר לרועה ול"קצת": את צודקת מאוד. אפילו התלבטתי אם לכתוב את ה"קצת" הזה. הוספתי ברגע האחרון. החוכמה היא להכניס את מה שמוצא חן לתוך החיים הנוכחיים ברגע הזה – הפשטות, הצניעות, החיבור לטבע, רוחב הלב. וגם אצלו, אני מניחה, הרבה אפור, ובטח גם הוא חולם לפעמים על חיים אחרים. דרך אגב: המקדונים שפגשתי הביעו הערכה להרבה דברים שיש לנו כאן, בארץ. דברים שהיו רוצים לאמץ.
חני איזה פוסט יפה והצילומים משהו
תודה
נ ב חליל לא היה לו ? 🙂
תודה לך, אבנר. חליל לא ראיתי 🙂 אבל נדמה לי ששמעתי קריאות. אחד הדברים המעניינים שראיתי זה שהעדר פשוט רועה לו בהרים למשכי זמן ארוכים, לפעמים בשטח מגודר, בדרך כלל בשטח פתוח, והרועים מסתובבים, לא צמודים כל הזמן לעדרים.