יצאתי מדעתי
אָמְרָה:
יָצָאתִי מִדַּעְתִּי
וְסָגַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת.
אֶרְעֶה בִּשְׂדוֹת זָרִים
אֶדְבַּק בַּאֲחֵרִים
אוּלַי שָׁם תָּנוּחַ
דַּעְתִּי
שֶׁלֹּא סוֹלַחַת:
לְמִי שֶׁהָלַךְ
וּמִי שֶׁחָזַר
מִי שֶׁשָּׁכַח
וּמִי שֶׁזָּכַר
לְמַה שֶּׁנִּשְׁבַּר
לְמַה שֶּׁחֻבַּר
לְמַה שֶּׁנָּבַל
לְמַה שֶּׁחֲבָל.
יָצָאתִי מִדַּעְתִּי
וְהִתְפַּנָּה מָקוֹם
בַּבַּיִת הָרֹאשִׁי.
אֶפְשָׁר לְהִסְתּוֹבֵב בְּתַחְתּוֹנִים
בְּלִי לִפְגֹּשׁ מַכָּרִים בְּכָל חֶדֶר
לָשֶׁבֶת בַּמִּרְפֶּסֶת וְלִשְׁתּוֹת יַיִן
בְּלִי שֶׁהִיא תַּסְתִּיר אֶת הַנּוֹף.
מַשְׁבִּיתַת שְׂמָחוֹת יְדוּעָה
דַּעְתִּי.
יָצָאתִי
וְאִבַּדְתִּי אוֹתָהּ
לְדַעַת.
http://www.youtube.com/watch?v=9ZCmqS2OeKE&feature=em-upload_owner
אהבתי את השיר ואת השירה.
יציאה הנראית לי מכוונת לזכות, אם אפשר, במשהו שלווה.
רות
אהבתי את השיר גיורא.
אתה בטח מבין שזה דו משמעי. כשאתה יוצא מדעתך. דעתך יוצאת ממך. אבל אתה בעצם דעתך. זה כמו שלכול מקום שאתה הולך, אתה סוחב את הצל שלך. גם אם הוא לא נראה. הוא שם תמיד.
ואם תסתובב אחורה, גם הוא יעשה זאת.
בבית הראשי. זה נחמד. אפשר להעדר ממנו מדי פעם. לנסוע למקום רחוק. לראות אם הוא התגעגע. התפתח. הפך לדופלקס עם מדרגות לולינות. עליו אפשר להחליק למטה. תמיד למטה. זאת פיזיקה. הפוטנציאל של כוח המשיכה מושך אותנו למטה. המוח, הדעה, גורמת לנו לעשות דברים מנוגדים. מטופשים, כמו לטפס על האברסט או על השכנה ממול. פשוט. כי לא היה לנו מה לעשות עם הידיים או הרגלים או ….
כתבתי דברים דומים. אולי בהמשך אעלה אותם לכאן.
great minds think alike
מה עם המפגש? אנחנו צריכים להספיק לדבר, לפני שנתפגר.
בשבוע הספר אני מתכוון להגיע לתל אביב לחתום לאלפי מעריצי. נדבר.
או. קיי.
תן נ.צ. שעה. נייד.
סימן זיהוי בולט. (למשל תוכי מדבר על הכתף )
ש. יגיע בשעת השין
ג. יבוא עם גימלים
ע. תבוא עם סוס מונגולי.
אכן משביתת שמחות, מזדה, אבל בעלדיה אני קליפה, כמו בשיר.
צ"ל בלעדיה.
שיר יפה יהודה עמיחי באחד משיריו עושה ראליזציה של המטפורה הזאת או אחרת הקשורה לדעת
אהבתי
באחד משיריו כתוב : תנוח דעתך דעתך רצה עמי לאורך כל הדרך
גם אתה יוצר משגרת הלשון הזאת צרופים מענינים
חנה
להזכיר את שמי ליד עמיחי?
נו, רק בשביל זה היה כדאי לפתוח בלוג ב"בננות".
"מימוש המטפורה" קוראין/ם לְמה שכתבת – אם אני עדיין זוכרת נכון.
אלא ש-
יש כאן חגיגה שלמה. אהבתי. גם את השירה.
אני זוכרת היטב אֶת היום ש- נפל לי האסימון: לא, לעולם לא אצא מדעתי, לא אצא לחופשה כזאת, לא אהיה במצב פסיכוטי, לא אהיה חולת נפש (עבדתי אז בבתי"ח פסיכיאטריים). יש בכך משהו מרגיע, אבל יש בכך משהו ממריד. מאוד.
:))
נעים מאוד להכיר.
תודה על החגיגה.
רבקה ירון