נולדתי ב - 1951 במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי.
עד לפני כחמש שנים החזקתי ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים.
כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה.
מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה.
ספרי "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010
עצוב, עצוב כי הלבד מסתבר נמצא בפנים לא משנה כמה אנשים יהיו סביבך.
"אני לבד" יכול להיות כמו להגיד "אני שמנה", "אני קטנה","אני בלונדינית","אני רופאת שינים","אני ברוריה".
גיורא, אהבתי. גרם לי להרהר שוב ושוב במשמעות של המלה "לבד" ומה המרחק ממנה ל"בדידות", ועד כמה לבד זה טוב או רע. גרמת לי לטעום אותה שוב. את המלה. ולהפוך בה בפי.
הפעם – שיר בהחלט לא משעשע.
בקליפת אגוז סיכמת כאן את החוויה מלאת העצב של קבוצת גיל שלמה. בכל אשר יפנו, הם בעצם לבד. שום דבר לא ישנה זאת, גם לא הנכדים והנינים, שאינם יכולים, עם כל החן והרצון הטוב, להיות תחליף ל"אשר" ולעולם שנגוז יחד איתו.
ובנימה אחרת: שנה טובה!
יש לי עוד כמה "משעשעים" אך לצערי המלאי עומד להסתיים.
האמת היא שגם בשיר הזה לא התאפקתי והכנסתי משהו "מחויך קצת". היא עוצרת לדרש בשלומי, אבל מדברת על עצמה.
אולי תופתעי, אבל אני די קרוב לדעתך. אני שמח שמשהו מזה (יחד עם יתר הדברים שנכתבו) הצלחתי להכניס לשיר.
באחד הפוסטים הקרובים אני מתכוון להעלות הרהורים דרך עיבוד אומנותי של חומרים מהריאליה. ואספר על פגישה שהייתה לפני שלושה ימים ביני ,ברוריה ורות (גיבורת הרישום השלישי). הסיפור לא נועד לצרכי רכילות אלא כדי לשתף אתכם "במעבדה". אני חושב שהבלוג הזה הוא המקום המתאים לשיתוף ולהחלפת דעות בקשר "למלאכת השיר".
הרישומים נכתבו אגב לפני יותר משנתיים.
קלעת לרוח המקרא
מעטים זוכרים את הסדר של הספור המקראי. לאחר שה" מגיע למסקנה שלא טוב היות האדם לבדו הוא בורא למענו את….החיות.
ורק לאחר שהאדם לא מצא בהם עזר כנגדו הוא בורא את האשה.
ובחזרה לשיר, לא נראה לי שהקלנוע פותר את הבעיות של ברוריה. היא רוצה אדם.
אני מאמין שלכל יצירה אומנותית צריך שיהיה סיפור. גם למוזיקה וגם לאומנות פלאסטית. הנסיונות ליצור משהו "מופשט" נכשלו. כי המוח האנושי מנסה תמיד לחבר בין שתי נקודות.
🙂
עצוב
איפה השניים האחרים?
לשירה
השניים הבאים בימים הקרובים. השלישי לפני יום כיפור.
עצוב, עצוב כי הלבד מסתבר נמצא בפנים לא משנה כמה אנשים יהיו סביבך.
"אני לבד" יכול להיות כמו להגיד "אני שמנה", "אני קטנה","אני בלונדינית","אני רופאת שינים","אני ברוריה".
זה נכון.
לפעמים ה"לבד" הוא סוג של פוזה.
שיר יפה. מזכיר לי את אימא שלי.
תודה יעל.
לפגישה הזו היה המשך ,הקשור לאמא שלי. את ההמשך לא הכנסתי לשיר מטעמים אומנותיים. על כך, ועל אמא שלי, באחד הפוסטים הקרובים.
הכול תלוי בנקודת המבט. לאמי האלמנה אין נכדים ונינים, אלא רק בת אחת (שגרה בעיר אחרת), ומעולם לא שמעתי אותה אומרת "אני לבד".
לאחת
אין ספק שבדידות היא ענין יחסי והיא ברוב המקרים החלטה של האדם עצמו.
גיורא, אהבתי. גרם לי להרהר שוב ושוב במשמעות של המלה "לבד" ומה המרחק ממנה ל"בדידות", ועד כמה לבד זה טוב או רע. גרמת לי לטעום אותה שוב. את המלה. ולהפוך בה בפי.
גם אני תהיתי בעת כתיבת השיר במשמעות "הלבד" בכלל, ושל ברוריה בפרט.
בעת הפגישה כעסתי עליה מסיבות שיפורטו באחד הפוסטים הקרובים.
שנה טובה
גיורא
הפעם – שיר בהחלט לא משעשע.
בקליפת אגוז סיכמת כאן את החוויה מלאת העצב של קבוצת גיל שלמה. בכל אשר יפנו, הם בעצם לבד. שום דבר לא ישנה זאת, גם לא הנכדים והנינים, שאינם יכולים, עם כל החן והרצון הטוב, להיות תחליף ל"אשר" ולעולם שנגוז יחד איתו.
ובנימה אחרת: שנה טובה!
גיורא, אני קוראת כאן בדידות כפולה, הצצה לתוך המראה בדמותה של ברוריה. שנה טובה גיורא.
תודה אורה
לא חשבתי על זה כך כשכתבתי. אבל בצורה זו או אחרת כולנו בודדים גם אם מוקפים באוהבים.
יש לי עוד כמה "משעשעים" אך לצערי המלאי עומד להסתיים.
האמת היא שגם בשיר הזה לא התאפקתי והכנסתי משהו "מחויך קצת". היא עוצרת לדרש בשלומי, אבל מדברת על עצמה.
יפה.משקף מציאות עכשווית מאד לימי החגים. שתהיה שנה טובה.
והיא לבד בתוך הביחד, עצוב
תודה
ושנה טובה
גיורא
נראה שהיא ב"לבד" מושגי, לא רגשי.בניגוד לאחרים, לא עצב בצבץ לי בין השורות, אלא תפיסה שמרנית.
אולי תופתעי, אבל אני די קרוב לדעתך. אני שמח שמשהו מזה (יחד עם יתר הדברים שנכתבו) הצלחתי להכניס לשיר.
באחד הפוסטים הקרובים אני מתכוון להעלות הרהורים דרך עיבוד אומנותי של חומרים מהריאליה. ואספר על פגישה שהייתה לפני שלושה ימים ביני ,ברוריה ורות (גיבורת הרישום השלישי). הסיפור לא נועד לצרכי רכילות אלא כדי לשתף אתכם "במעבדה". אני חושב שהבלוג הזה הוא המקום המתאים לשיתוף ולהחלפת דעות בקשר "למלאכת השיר".
הרישומים נכתבו אגב לפני יותר משנתיים.
חגים ולבד, זה בא ביחד 🙂
זורק אור מעניין על מושגי החג.
תאר לך שהיית משנה ל:
"והמשיכה רכובה על בניה נכדיה וניניה,
אחרי ארוחת החג, אל הקולנוע"
🙂
גדול!!
תהפכי אותה לסבתא זפתה
לא טוב היות האדם לבדו.
אעשה לו קלנוע כנגדו.
שנת יחד טובה לברוריה.
קלעת לרוח המקרא
מעטים זוכרים את הסדר של הספור המקראי. לאחר שה" מגיע למסקנה שלא טוב היות האדם לבדו הוא בורא למענו את….החיות.
ורק לאחר שהאדם לא מצא בהם עזר כנגדו הוא בורא את האשה.
ובחזרה לשיר, לא נראה לי שהקלנוע פותר את הבעיות של ברוריה. היא רוצה אדם.
הבדידות יחסית היא,ולעומת ברוריה ואשר, היא בודדה, עצוב השיר קצר וממצה.
שיר תמציתי ומדוייק. יפה בעיני.
תודה
כזה השיר שניסיתי לכתוב.
שירה סיפורית
אני מאמין שלכל יצירה אומנותית צריך שיהיה סיפור. גם למוזיקה וגם לאומנות פלאסטית. הנסיונות ליצור משהו "מופשט" נכשלו. כי המוח האנושי מנסה תמיד לחבר בין שתי נקודות.