צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

דיו

 

דיו

 

אֲנִי דַּף לָבָן

וַאֲנִי מַחְלִיט

בְּאֵילוּ צְבָעִים אֶשְׁתַּמֵּשׁ.

גַּם אִם דְּיוֹ יִשָּׁפֵךְ

וְכֶתֶם יָצִיף אֶת דַּפַּי

אֶקְפֹּץ אֶגְרוֹפִי וְאַמְשִׁיךְ

לְנַסּוֹת

לְהַחְלִיט:

אֲנִי דַּף לָבָן

 

 

13 תגובות

  1. שיר יפה גיורא
    גם אני אומר שעדיף לי להתמודד עם שגיאה שלי אצלי מאשר אצל אחר

  2. רקפת זיו-לי

    יפה.
    מזכיר לי, באופן אסוציאטיבי, ספר ילדים יפה: "מה עושים עם אפור" של שלומית דותן.

  3. תלמה פרויד

    גיורא, בעיניי דף מוכתם הוא הרבה יותר מעניין 🙂
    שנה טובה.

  4. גיורא
    מאחלת לך שתמיד יהיה בך הכוח והחופש להחליט שהדף הוא לבן, או לחלופין, שגם הכתם הוא בסך הכל צבע…

    • גיורא פישר

      הסתכלות מעניינת"הכתם הוא גם צבע", הבעיה שיש צבעים דוחים שלא דוהים

  5. טובה גרטנר

    היי גיורא
    מבריק
    ניכנס ללב
    להתראות טובה

  6. כמה דיו נשפך וליכלך והתלכלך והתלחלח וליחלח 🙂
    ואנו עוד משלים עצמנו שאנו לוח חדש
    והנה גם השנה שמתדפקת על הדלת מתיימרת להיות טבולא רסא(או איך שכותבים את זה)
    אף שהתחילה מתשרי
    אבל עדין היא מתביישת ונבוכה כאילו נולדה היום
    ככה זה
    הנה גם אני נסחפתי אחר הדיו הוירטואלי
    וליכלכתי קצת את המסך
    אין מנוס:)))

  7. הכתם הוא העיקר, גיורא, הוא היצירה, כי אחרת אי אפשר היה לכתוב, אהבתי מאוד את טון הדיבור בשיר "ואני מחליט" מן תמימות ילדית"אני מחליט עלי…"

  8. רות בלומרט

    הצהרת עצמאות של הכותב. אפשרית כל עוד הוא דף לבן. לאחר מכן – —
    רות

  9. גיורא פישר

    מאת: איה
    דואר אלקטרוני:
    תוכן המסר: קשת אומץ הלב
    הקם על כתם הדם

    (פריזמה חושפת)

    או שמא ידויק: קשת אומץ הרוח
    הקם על כתם הדם

    • חוה זמירי

      גיורא,

      הייתי רוצה ומאחלת שתרפה מעט את האגרוף הקפוץ הזה. את האגרוף, אתה יכול להרפות.

      כתם לבן, גיורא אחי, אנחנו כבר לא יכולים להיות. אולי מתישהו נהיה נהרה של אור.

      חוה

      • גיורא פישר

        חוה אחותי
        כמו תמיד, את קוראת עמוק בתוך השיר.
        ומה את חושבת, שאני לא יודע שאת צודקת?

השאר תגובה ל חנה ליבנה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר