איך זה קרה
אַחֲרֵי דַּקָּה שֶׁל שֶׁקֶט
וְכַמָּה גַּרְעִינִים מִקְעַרַת הַפִּצּוּחִים
שָׁאַלְנוּ:
אֵיךְ זֶה קָּרָה?
הֲאִם הָיָה חוֹלֶה?
אֵיזֶה כַּדּוּרִים לָקַח?
מָה הִרְגִּישׁ בַּיּוֹם
שֶׁלִּפְנֵי?
מִי הֻזְעַק?
וּמָתַי הוּא הִגִּיעַ?
לֹא מְוַתְּרִים עַל פְּרָט.
חוֹרְתִים עִם פְּחָדֵינוּ אֶת כָּל הַנְּתוּנִים
מְתַכְנְנִים מָה נַעֲשֶׂה
אִם יִקְרֶה
וְהֵם מִצִּדָּם, לֹא חוֹסְכִים בִּפְרָטִים,
חוֹזְרִים עֲלֵיהֶם גַּם לְמִי שֶׁיָּבוֹא
חָמֵשׁ דַּקּוֹת אַחֲרֵינוּ.
לֹא מְדַלְּגִּים עַל שָׁלָב
כְּמוֹ מַשְׁבִּיעִים
וּמְבַקְּשִׁים אֶת הַמִּלִּים
לַחֲזֹר
לִמְצֹא לְמַעֲנָם
אֶת הַפֶּתַח בַּזְּמַן
לְתוֹכוֹ יִכַּנְסוּ
מִמֶּנּוּ יוּכְלוּ לְשַׁנּוֹת אֶת מַהֲלַךְ
הָעִנְיָנִים.
אֲנַחְנוּ נִמְלָטִים.
בִּבְרָכָה חָפוּזָה לוֹחֲצִים יָדָם,
וְלֹא יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת
עִם הַקְּלִפּוֹת
שֶׁבְּאֶגְרוֹף יָדֵנוּ הַשְּׁנִיָּה.
שירה מרנינת לב
אֲנִי מוּכָן לְשַׁלֵּם הַרְבֵּה
וְלַעֲבֹד שֶׁבַע שָׁנִים
לִכְתֹּב שִׁירָה מַרְנִינָה
שֶׁתּוּכְלוּ לָגֹל בְּעֶזְרָתָהּ
אֶבֶן מִכֹּל בְּאֵר
וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנָּה מַיִם חַיִּים.
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת
אֲנִי מַחְלִיט לַחֲלֹם
עַל רָחֵל,
כְּדֵי שֶׁיָּדַי יִטְּפוּ מוֹר
וּבְשָׂמִים עַל הַמִּקְלֶדֶת.
אַךְ תָּמִיד אֲנִי מִתְעוֹרֵר
וּמְגַלֶּה עִם בֹּקֶר:
וְהִנֵּה הִיא לֵאָה.
מקסים. שניהם.
נטלי 🙂
תודה נטלי-:)
גיורא, אני תוהה על המהלך הפואטי הבנני החדש של להעלות שני שירים יחדיו משני שדות מציאות?! או שמא החמצתי איזה חיבור? אהבתי מאוד את השיר השני ועצתי לחולם שיפנים שאפשר שרחל ולאה יהיו אישה אחת מושלמת בעלת שתי פנים. באשר לשיר הראשון הכה חכם בעיני – חוכמת המשורר היודע למסוך סצינה בימתית באופן לירי, למסוך בין הידוע המוכר לניצות החדשנות הייחודית. אודה כי יש לי תחושה שניתן טיפה להדק בו משהו, ומשהו בבית האחרון האנטי קליימקס הפישרי הכה מאפיים, בעיקר בשורה האחרונה צרם מצלולית את אוזני. לשיקולך כמובן.
צ"ל:
לניצוץ החדשנות הייחודית. אודה כי יש לי תחושה שניתן טיפה להדק בו משהו, ומשהו בבית האחרון האנטי קליימקס הפישרי הכה מאפיין, בעיקר בשורה האחרונה צרם מצלולית את אוזני. לשיקולך כמובן.
היי ענת
תודה
החיבור של שני השירים הותיקים מאד, נוצר לכבוד ה"בננות".בשיר שפירסמה עכשיו רות בלומרט, בולט נושא המוות. דוד ברבי גילה בו אופטימיות ,מה שאני לא הצלחתי לגלות גם במיקרוסקופ (אם כי עלי לציין שאני קצר ראייה). באחת התגובות השיבה רות שהיא תשתדל להביא שירים "אחרים" ,אני מניח שהתכוונה לשירים "יותר אופטימיים".
מכאן נולד החיבור החד פעמי בין שני השירים.
ובקשר להערה שלך, אציין שסוף השיר באמת עבר מספר שינויים בחמש השנים שעברו מאז שנכתב. יתכן והשיר עדיין לא הגיע לתחנה הסופית שלו. אקח בחשבון את דברייך.
תודה
אני איתך… עד גבול האפלה – הכוונה לזה שציינת בתחילת תגובתך. האופטימיות שלי בלי ועם משקפי קריאה לא מסוגלת לחצות את הגבול הזה.
שירים יפים במיוחד השני
מעניין אם קראת את ההסבר הקצר שלי על הסיבה לאופטימיות
ובנוסף יש לצידי את רות שלפחות כותבת שהשיר לא פסימי
תשים לב גם לתגובה של חנה
תודה (על השירים שלי)
קראתי, והתייחסתי לדברים בפוסט של רות
הי גיורא,
שני השירים יפים. המציאות ולא האופטימיות שורה עליהם. והמציאות…הפכפכה.
רות
שירים יפים , גיורא
אהבתי מאוד את שניהם
ובעיקר את השיר השני מאוד יפה הסיפור המקראי(יעקב רחל הבאר רלוונטי מאוד לפרשת השבוע)בראי הארספואטיקה
מקסים ביותר
גם את השיר הראשון אהבתי אתה יודע בנושאים כאובים דרך הבנאליה (הביקור השאלות פיצוח הגרעינים) והקליפות תרתי משמע
שאלת העיקר והטפל ומי יכול לקבוע מה באמת עיקר ומה טפל
יפה
צ"ל אתה יודע לטפל בנושאים – תיקון טעות מלמעלה
שניהם יפים מאד, אני אוהבת בעיקר את הראשון. גם בקריאה שנייה. זאת לא תחרות, אני יודעת:)
היי איריס
תודה, זה באמת לא תחרות. זה מה שקורה כשמצמידים שתי יצירות עם אופי שונה.
אהבתי מאד את שני השירים והתחברתי לדבריה של רקפת ולדבריו של צדוק .הם דברו מתוך גרוני.
עפרה
גיורא הי,
מבוכה קיומית פרטיקולרית (א) ומבוכה קיומית קצת יותר אוניברסאלית (ב). (והמבוכה הפרטיקולרית רב כוחה באוניברסליות שלה..)
יפה — צדוק
מצטרפת לכל המגיבים. ויפה מצא צדוק את המשותף.