בננות - בלוגים / / מול מפרץ נפולי
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

מול מפרץ נפולי

 

מול מפרץ נַפּוֹלִי

עַל סַפְסָל
הַמַּשְׁקִיף אֶל הַמִּפְרָץ הַיָּפֶה בָּעוֹלָם

יוֹשֵׁב נַעַר וְרֹאשׁוֹ טָמוּן בֵּין בִּרְכָּיו.
 

מֵרָחוֹק,
צוֹפֶה בּוֹ מַנְיָאק,
עוֹקֵב אַחֲרָיו

אוֹסֵף ורוֹשֵׁם אֶת שִׁבְרֵי יֵאוּשׁוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד.

עוֹד מְעַט יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּם 

וְיִכְתֹב עֲלֵיהֶם שִׁיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

39 תגובות

  1. יפה יפה גיורא!
    חזרת עם שירים נפוליטנים
    יפה השיר בועט
    ומובן מאד
    השיר קצר וממצא
    יופי אתה רואה שאתה יכול להוציא עוד ספר
    מקסימום תסע לעוד כמה מקומות בעולם

    • בוקר טוב דוד
      נגעת בכמה עניינים שאכן עומדים אצלי על הפרק. ביניהם- הוצאת ספר חדש.
      יש בידי כתב יד מוכן למדי, מתי להוציאו?
      עברו רק שמונה עשר חודשים מצאת ספרי הראשון "אחרי זה".
      מה בוער?
      עוד לא שמעתי על מישהו שהתחרט על שדחה את הוצאת ספרו, רובם טוענים שמיהרו להוציא אותם טרם הבשילו.
      נדמה לי שכל ספר זקוק "לזמן השייך רק לו"
      ואולי אני חושש מה דרך בה יתקבל הספר החדש.
      תהיה הסיבה אשר תהיה, אין בי שום צורך להוציא בשנתיים הקרובות קובץ חדש.
      אך מי יודע?

      שמו של השער האחרון בספר העתידי הוא "משוט בארץ ומהתהלך בה". בשער הזה יקובצו אותם שירים העוסקים במקומות בארץ או בעולם. השם של השער הוא ציטוט מפרק א' בספר איוב. "בני האלוהים" הם המרגלים של אלוהים ותפקידם למסור לו דיווח ןפירוש על המתרחש בארץ.
      כמו האמנים.
      השטן, הוא אחד מבני האלוהים. הוא לא דמות שלילית כפי שהתפתחה מאוחר יותר. תפקידו להציג את "הצד האחר של הדברים".
      אני הוא השטן:)

  2. שיר יפה על רעיון מיוחד. מעניין מה יהא השיר שיכתוב המאניאק… חופשה נעימה,
    רות

  3. שיר עם הומור עצמי גיורא
    אהבתי את : אוסף את שברי יאושו
    יש בשיר הז משהו מניחוחות "מוות בונציה" של תומאס מאן (יופיו של הנער לחוף ימה של נפולי ,ושם ונציה)
    רק שההומור העצמי כאן מאפק שומר מפאתוס

  4. לגיורא

    שיר יפה

    אמנם כבר התוודעתי רבות לסגנונך ולהיפוכים שבו, ושיר זה גם הוא כתוב בסגנון ה"פישרי" שהופך להיות ידוע.

    אבל מודה – הפעם הופתעתי – מנייאק? מה תשמור לנו להפתיענו בפעם הבא? נחכה

    שלך

    דוד אדלר

    • שלום דוד
      תודה על דבריך. בזמנו, כשהתחלתי לכתוב, אמרה לי אחת מידידותי משוררת ותיקה ממני: "איזה כיף לך שמצאת את הקול שלך".
      אבל אני מודע לכך שאסור לי להקלע ל"תבנית קבועה" בכתיבה.
      הכתיבה שלי היא- אני. אבל גם"אני" יכול לשעמם אם הוא מניירה.
      אני מקווה שאני לא שם.
      ובקשר ל"מניאק" המילה הזו עוררה שאלות אצל חברי בבלוג ובמקומות אחרים. כמו שכתבתי, היא זו שקפצה לי בראש, ואני חושב שהיא גם משרתת א השיר בכך שהיא מקפיצה את הקוראים (מסיבות אחרות)
      גיורא

  5. לי עברון-ועקנין

    מממ. יפה הנוף, והשיר.
    המילה מניאק הפריעה לי, אני חושבת שאולי אם תעדן אותה, וגם אפשר לוותר על "ישתמש בהם" ולכתוב "עוד מעט יכתוב עליהם שיר", הביקורת על המשורר תהיה חדה יותר…

    • היי לי
      ראי מה שכתבתי לרקפת.
      בכל מקרה, לא רציתי שהשיר יהיה "מעודן" רציתי לכתוב משהו שידגיש את הפער בין הסיטואציה העדינה והשבירה לבין מעשה היוצר (הבדיחה היא עלי). אותו פער (שהפריע לך) הוא זה שנוצר בין "שברי יאושו" לבין "ישתמש".
      אם הייתי מוריד אותם, רוב הסיכויים שהמסר לא היה עובר ,אולי כמשהו מאד סאב טקסט, ולא רציתי סאב טקסט בשיר הזה.
      תודה
      גיורא

  6. איריס אליה כהן

    אמאל'ה, גיורא. באבחת מילה אחת, אולי שיר אחד, הפכת את כולנו, כל הכותבים בעולם, מאנייקים. למה?!?

    • היי איריס
      חזרתי עכשיו למלון לאחר בקבוק יין.
      לכן, אם אני כותב שתויות יותר מהרגיל, זה בגלל שאני שתוי.
      1. תודה על המחמאה שחלקת לשירי: איזה כוח נתת לו!
      2. כמובן הבנת ל"מה התכוון המשורר". כן, אני חושב שבמידה זו או אחרת כולנו (בעיקר כותבי הרומנים-:)מניאקים, שואבים את החומרים (בדרך כלל) מכאבם של אחרים. נכון, לפעמים הנער (את יודעת למה התכוון המשורר:-) משתף פעולה,אך לרוב, ניזונים היוצרים מהסתכלות באחרים וניצול כאבם בלי לבקש רשות.
      אבל, "מיטב השיר כזבו" והמניאק היחיד הוא אני

      ולהבדיל אלפי הבדלות: השיר שכתבת על הנשיקות מתוק ביותר. ממש כדאי שיהיו לי נכדים רק כדי שאוכל לקרא להם את השיר הזה.

      • איריס אליה כהן

        הי גיורא, זה מצוין. שתויות, אלה שטויות של איש שתוי. גדול (אפשר לגנוב את ההברקה הזאת?)אלא שלא כתבת אפילו לא שטות אחת. אכן כן. אני מסכימה איתך.

        ואמן אמן, הלוואי ובעזרת מי שזה לא יהיה שם למעלה, שיהיו לך נכדים. חיבוק חזק, שמחה שאתה עושה חיים. תרתי משמע:)

        • היי איריס
          את רשאית לגנוב.
          הבעיה שלי, שאני צריך לשתות שלוש כוסות יין (איטלקי)כדי שיצא לי משהו נחמד.

  7. מירי פליישר

    המניאק מזכיר לי את הסופר במוות בוונציה רק לא כזה הומו, סתם איש נחמד ואמפאטי שאוסף רשמים,מעביר אותם לנו ומנציח נער מיואש. אל תחמיר איתנו האמנים, תמיד אמרתי שאנחנו זונות אבל אני לא מסכימה עם עצמי, לאור שירך

    • איריס אליה כהן

      ואגב, הייתי מורידה את "של הילד" בבית השני, כי זה מכפיל את המשמעות השירית, ובעצם מצדיק את מלאכת הכתיבה המייאשת (בגלל זה אני כאן:))))של המאניאק. הרי כולנו יודעים שאנחנו מיואשים לא פחות מהנער.ובכלל.

      • לאיריס
        לשימוש ב"ילד" יש תפקיד כפול ,במטרה להשיג דבר והיפוכו:
        הצירוף הפואטי "שברי יאושו של הילד" בא בניגוד למילת הרחוב הבוטה "מניאק" ובכך(להרגשתי) צירוף זה מעצים את מעשה הניצול.

        מצד שני, הצירוף כולו, וביחוד המילה "ילד" בניגוד ל"נער" בבית הראשון (גנבתי את זה מספר בראשית סיפור גירוש הגר וישמעאל)אמור לעורר את רחמי הקורא, ובכך מציג את הצד העיקרי "החיובי" של מעשה האומנות, האמור לעורר אמפטיה לסבל האנושי.
        כמו שכתבת.
        תודה
        ובשעה שבע בערב נלך למסעדה ונשתה הרבה יין,
        נראה מה יצא מזה
        להתראות
        גיורא

        • איריס אליה כהן

          הבנתי. מעניין מאד. א חשבתי על זה, על המעבר מנער לילד, ובכלל, מעניין מאד לקרוא את הגלגלים שמאחורי המוח.

    • היי מירי יקרה לי ולך אותה אסוציאציה מענין

      • ואמנים הרי ידוע שהם עם נצלן מציצים לאחרים וכותבים
        היאוש של האחרים הוא שמן המאור של יצירותיהם
        מניאקים של חוויות גנובות , אבל תודו
        אלו חוויות !!!

        • מירי פליישר

          תודה חנה אבל
          לא מסכימה איתך ועם עצמי לשעבר, קליטת החויות מאפשרת העברה הלאה לקוראים וזו דווקא שליחות.

          • ברור מירי מעולם לא חלקתי על כך הרי בלי השליחות הזאת אין לאמנות הזאת זכות קיום או הצדקה
            הלא כן ?

          • והתגובה שלי אליך התכוונה לאסוציאציה המשותפת שלנו לגבי "מות בונציה" של תומס מאן ולא לדיוקן האמן כמציצן צעיר:))) -זאת הייתה "תרומה" כללית שלי לשיח שהתנהל כאן ,יקרה

    • היי מירי
      דיברתי על עצמי בשיר.
      כל היתר נקיים עד שלא הוכח אחרת.

      • מירי פליישר

        גם אתה איש יקר דאגת לתת לנער נוכחות חזקה של צער בעיני הקורא וזו השליחות. כן שני צדדים כמו שכתבת . או יותר….

  8. הי גיורא
    מקווה שלא התעוררת עם הנגאובר 🙂
    השיר מפתיע ומביא נחוחות מהנוף שבחוץ והנוף שבפנים.
    אני גם הרגשתי, כמו לי, שהמילה 'מניאק' מפריעה והיה לדעתי יותר חזק דוקא לעדן אותה.
    חג שמח

    • שלום רקפת
      לא התעוררתי עם הנג אובר, האם זה מעיד שנוסף לכל הפגמים שיש בי הפכתי להיות גם אלכוהוליסט?
      ובקשר ל"מניאק": זו הייתה המילה שקפצה לי בראש כשהבנתי את התהליך שעברתי מרגע ההתבוננות בנער והרצון לחבק אותו, לבין הרגע שהבנתי שאני עומד להשתמש בו.
      זה כמובן לא חייב להיות שיקול בשיבוץ המילה בשיר. אבל הרגשתי שהיא נכונה מכמה סיבות:
      היא מקפיצה למקום אחר את אוירת השיר, אוירה שרציתי בה ,מכיוון שביקשתי לשחק בכמה משלבים לשוניים המייצגים במקרה הזה משלבים רגשיים.
      היא הופכת את "הסיפור" למעין סיפור בלשי השולח את הקורא לכיוון אחר ממה שאליו הוא יגיע בסוף.
      הכי חשוב, בעיני היא המילה המדויקת.
      להתראות
      גיורא

  9. גיורא
    אצלך חגיגה – אם איעדר ממנה, הרי אחסר.
    אֹסֶף=אוֹסֵף

    העיקר – הצניעות. אמנם שתהיה שם, אך בדמות מוקטנת, שהיא לא תפריע ותופיע על צד היתר. אז יש מניאק ויש עוד – בהתכתבות – הקטנות ערכך העצמי, – מצדך בקריצה, מצד אחרים בתמיהה.
    אבל ה"מניאק" הזה ענינו שאתה מתנצל על ענינך בנער הבודד על החוף, ומקטין את ערכך במקום להעמידו על מקומו – כגון שתאמר עליו – כל אדם בודד, ואין ביד הזולת להצילו ולעודדו. מוטב שיניח לו לנפשו עד שיתאושש וימצא פתרונות למצבי רוחו – או מה.
    הנה אתה כותב שיר – לא כמו הנער ההוא שאין לו בכאלה דברים מוצא – וכל העולם רוקד סביבך מאושר. הנה, לא בך דובר כשנאמר כי בודד הוא האדם. אספת סביבך חבורת רעים הדורשים על כל צעד ושעל בטובתך. יכול להיות מבסוט!!!! תוציא עוד ספר – ( חובה!!! לבדוק אם הצלחת ספרך הראשון באה בעטיו של הנושא הכאוב, בן נפל במלחמה, או שכוחך עמך גם כשבמרכז ספרך נושא אחר, נסיעות בחו"ל, עד כמה שהבנתי, או כל כיו"ב נושאים שאף בהם שיתוף אך לא גורל האומה.
    תוציא ספר – זה משורר פורה!!
    בברכות
    מ. ג.נן

    • בוקר טוב משה
      אנחנו עומדים לצאת לעוד יום מפרך ברחובות רומא. לכן אענה לך עכשיו בקצרה,עיקר התשובה תבוא מאוחר יותר.
      תודה על תיקון הניקוד.
      "החברים הרבים שלי" כאן, היגעו לבלוג שתי משני טעמים עיקריים:

      1."חברות" גם אם היא וירטואלית מצריכה מידה של הדדיות. בבחינת: קרא את מה שאני מפרסם, ומידי פעם כתב את דעתך. כך אעשה גם אני אצלך.
      2. אני מקווה שהחומר שאני מפרסם מעניין.

      ובקשר לספר הראשון שלי, וזה העתידי. אענה לך ברצינות מאוחר יותר.
      ולפני שאנו יוצאים לשיטוט ברחובות רומא, אני רוצה לתת לקוראים שאלה במתמטיקה.
      אנחנו נמצאים ברומא עם זוג חברים.
      הנה השאלה:
      דורית(אשתי) ותמי נמצאות בסמטה שאורכה 53 מטרים. בסמטה עשרים חנויות.
      כמה זמן יצטרכו גיורא ויהודה לחכות להם?

      • גיורא תהנה ותבלה …
        לגבי השיר היפה שלך, לא בטוח אם הילד, או המציאות, יושב/ת בפוזה מיוחדת, על פודיום קטן, כדי שיכתבו, יציירו אותו/ה ….או שהמשורר כמו הצייר מחפשים לתעד את המציאות…לפעמים היחסים הללו יוצרים מציאות חדשה..:)

        • בוקר טוב גיורא. אהבתי את המניאק ואת השיר. אהבתי את מה שכתבת על השטן לדוד , בא לי שתקרא את השירים שלי על השטן, בספרי " שרפה" אולי אעלה כמה מהם לפוסט שלי. אני כותבת לך תגובות והתגובות נעלמות חבל. שבת שלום חיה אסתר

          • שלום חיה אסתר.
            תודה ,כתבתי לך פרטי דרך הבננות. מקווה שיגיע ליעדו. גיורא

        • היי תמי
          ניסחת נפלא במילותיך את הבעיתיות שעליה רציתי לכתוב.
          תודה

      • גיורא,
        מראש עד זנבו 20 מטר, מזנבו עד ראשו 50, ס"ה 127.
        זו תשובה ראשונה.
        השניה: יש 20 חנויות, בכל חנות הגברות תשהינה לפחות 2-3 שעות, ס"ה – נצח וחצי.
        שהגברים יילכו לשחק כלפים – אז הנשים תחכינה להם לנצח עד שיגמרו.
        תשובה 3 – נתת את אורך הרחוב. מעשה באשתי ז"ל בוינה, Mariahilfestrasse (הבאתי את שם הרחוב כדי שתראה כמה הוא ארוך): הלכה כמובן לראות (לרעות) בחנויות. לא הלכתי איתה, אותי ענינו חנויות אחרות (בעיקר Gasthause, שם שתיתי לי בירה): סיכמנו, שהיא לא תרד מהמדרכה, כך אדע שאני איתה באותו בלוק בנינים. בסוף לא מצאתי אותה. הלכתי הלוך וחזור לאורך הרחוב, לחפשה, – ולא נמצאה. הצצתי לכל חנות – אין לה עקבות. פניתי לשוטרת שעמדה שם, והתלוננתי שאשתי אבדה לי. אמרה, אודיעה אם לא תימצא תוך 24 שעות. שכחתי לציין שהיינו סמוכים לשיבתנו ארצה – בשעה מסויימת, ולא היו לי 24 שעות. עמדתי ברחוב אבוד עשתונות – עד שנמצאה, הופיעה, באה ועל פניה חיוך נצחון. קנתה בכמה חנויות. אבל איפה היית? חיפשתיך לאורך כל הבלוק. "בלוק? אמרת לא לרדת מהמדרכה, אז הלכתי לאורך הרחוב עד סופו, ולא ירדתי מהצד הזה… מריה-הילפה שטרסה הוא רחוב ארוך מאד. היה לי מזל שלא אינסופי. אל תיפרד מהאישה אף פעם, אי אפשר להבין את דרך מחשבתה.
        בהוקרה
        משה

        מחכה לתשובתך הארוכה.

    • שלום משה
      בנושא השיר:
      השיר התחיל באמת, כשיר על הנער. על הדיסונאנס בין הנוף הנפלא והיאוש שלו. כך נכתב הבית הראשון. בשלב מסוים, הרגשתי ש"זה לא מספיק" להחזיק שיר. החויה האישית -הארס פואטית, אוטנטית. אך רק בשלב מאוחר היא קפצה לי כאפשרות להפוך את השיר לשיר ארס פואטי, כאשר עדיין מהדהד בו "השיר הראשון" הכואב, על הנער (הילד).

    • שלום משה
      הגעתי עכשיו לחלק הקשה של תגובתך. למען האמת הצטערתי שהבטחתי לענות עליו. מהתבוננות באחרים למדתי שאם אתה בא להגן על כשלונות, זה תמיד נראה פתטי. אם אתה מדבר על הצלחות, זה עשוי להצטייר כיוהרה.

      אך אני נוהג לקיים הבטחות.

      כתבת: "תוציא עוד ספר – ( חובה!!! לבדוק אם הצלחת ספרך הראשון באה בעטיו של הנושא הכאוב, בן נפל במלחמה, או שכוחך עמך גם כשבמרכז ספרך נושא אחר, נסיעות בחו"ל, עד כמה שהבנתי, או כל כיו"ב נושאים שאף בהם שיתוף אך לא גורל האומה.
      תוציא ספר – זה משורר פורה!"

      אתחיל מהסיפא: אין לי כוונה להיות משורר פורה, יש לי כוונה להיות משורר טוב. אם לא ארגיש שהחומר שיהיה בידי טוב מספיק, לא אוציאו. אני לא מרגיש צורך להחזיק נייר כרוך בידיים. אני מאד רוצה שיקראו את מה שאני כותב, אני מוצא את סיפוקי כאן ב"בננות" וחברי הרבים הקוראים את מה שאני כותב.

      הספר הבא (לפחות לפי מה שבידי עכשיו) לא יעסוק בשיטוטי בעולם. רק שער אחד כזה יהיה בו.
      אני לא כותב "לפי נושאים". עריכת הספר (כלומר, השירים שיכנסו אליו וסדרם) נקבעת בי עבד לפי החומר שהצטבר.

      אני מחלק את התגובה לשניים, המשך יבוא עוד מעט. פשוט, לעתים התגובות נאבדות ברוח, וזה מעצבן לשחזר תגובה ארוכה במיוחד

  10. שכחתי לאחל נסיעה טובה. עלי לעשות זאת בטרם הפוסט ייעלם ( ואולי זה יקרה תוך דקות). אז ההיתם בנפולי – בפומפיי" הרקולנום? מוזייאו נצלוילה? קפרי, ביתו של אקסל מונטה, המערה הכחולה? כתוב, אלה חווייה..
    נראה כי אתם תרים את איטליה?

    • שלום משה
      תודה על האיחולים. למען האמת, הלילה הזה הוא האחרון ברומא. מחר בלילה אנחנו נטוס הבייתה. היינו בפומפי, בהרקליניום ובקאפרי. ביקרנו בביתו של אקסל מונטה, אך לא היינו במערה הכחולה מטעמי מזג אויר שלא אפשר כניסה אליה. אשתי, שהייתה שם בעבר, טוענת שזה לא הפסד כל כך גדול.

  11. למשה
    לצערי ,אני לא יכול לענות לך הבוקר על החלק האחרון של שאלתך, בנוגע לספרי העתידי. אנסה מחר או מחרתיים, לכשנחזור לארץ, לענות על השאלה האם ההצלחה הייתה תלוית נושא(שכול) או קשורה גם לכשרון.
    להתראות
    גיורא

  12. על גבעה רחוקה
    מספסל המשקיף אֶל הַמִּפְרָץ הַיָּפֶה בָּעוֹלָם
    יושב המשורר ומתבונן

    אל נער מיואש
    הטומן ראשו בין ברכיו
    ומחפש אור בקצה של ייאוש.

    מן המרחק ביניהם
    לא איכפת לו לנער
    שישתמש בקצה ייאושו, בחיפושו, במפרץ היפה הנשקף מספסלו.

    ולא איכפת לו לנער
    מאותם הקוראים הנהנים מתיאורו
    היפה כל כך של סבלו.

    🙂
    געגועים לנאפולי…

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר