צירי חיים מורה לתנ"ך, רפתן וכותב שירים
שלום לכולם
פרופסור דן מירון יצא נגדי ונגד כתיבתי בדבריו שפורסמו בראיון נרחב שערכה אתו דליה קרפל במוסף השבת של עיתון "הארץ".
אני חושב שיש להפריד בין היוצר לבין יצירתו.
אך נראה שפרופסור מירון לא חושב כך. הפריעה לו במיוחד האישיות הנלוזה שלי שניצלה את מות הבן כדי להפיק ממנה רווח ריגשי.
אלו דבריו:
יש דוגמה שאני נוגע בה בחשש, אב שכול שלא יהיה משורר לעולם ושמו גיורא פישר שכותב הרהורים של מורה, וכותב על אובדן בנו בג'נין ב-2002. הספר 'אחרי זה' זכה לגלים של שבחים שגם יצרו תופעה חברתית. הספר שיצא בכמה מהדורות הפך לספר פולחן ולחלק מתרבות השכול הישראלית. אני קורא, והרצון הפנימי שלי אומר לא לגעת בו כי זה אב שכול. לא אכפת לי שאלה לא שירים. אלא שיש כאן סוג כה עמוק של נרקיסיזם וזה מבהיל אותי.
"אין בספר הזה שום עמידה מול הזהות של הבן. איזה בן אדם הוא היה ומה היה קרוב ללבו. רק שיר בנאלי אחד עוסק בכמה יפה הוא היה בתמונת הפספורט. בן אדם מת והוא לא רק בן של מישהו, הוא אובדן משום שהוא היה ואיננו. השירים אחד אחרי השני מתרכזים בעוצמת הקורבן והרחמים העצמיים של המאבד, האב. וזה הולך עם אלוזיות ספרותיות וציטטות מהתנ"ך.
מנחם בן מגיב על דבריו של פרופסור דן מירון במוסף התרבות של מעריב:
דורון קורן בתכנית רדיו "המוסף לספרות" ששודרה לפני כחודשיים ברשת א' של קול ישראל, דווקא מרגיש שנימת הספר הפוכה מזו שהרגיש בה מירון. הוא גם מצליח למצוא את הבן בשירים.
אלה דבריו:
מה שמעניק כוח לכתיבה הפשוטה, השתקנית, העצורה, של גיורא פישר, חקלאי ממושב אביגדור ומורה בתיכון, הוא המפגש שלה עם האסון שחצה את חייו בגיל חמישים ואחת, ואחריו הוא החל למעשה לכתוב שירים. האסון הוא נפילת בנו החייל בג'נין ב-2002. על רקע זה, הנימה המאופקת הופכת לחלק מהאנרגיה השירית.
הנה השיר הקצר על קבלת הבשורה:
הבשורה ברפת
דִּבְרֵי מֹשֶׁה, קְצִין הָעִיר:
כַּמָּה מוּזָר
כַּמָּה נוֹרָא
כְּאִילוּ הִמְתִּין
לְבוֹא הַבְּשׂוֹרָה
אַף שְׁרִיר בְּפָנָיו
לֹא רָמַז
שֶׁשָּׁמַע
הִמְשִׁיךְ וְסִיֵּם
אֶת חֲלִיבַת הַפָּרָה
ואל תתנו לתגובה הרפוּלית הזאת של האב להטעות אתכם. את מה שקרה בתוכו מספר פישר בשיר קצר אחר:
באחת
בְּאַחַת
הָיִיתִי לְאֶבֶן
וּמֵאָז
אֲנִי מְפוֹרֵר אֶת עַצְמִי
עַד תֻּמִּי
הכאב עובר גם מבעד לדברים שחיי הבן נטמעו בהם: הכלבה הסיבירית שהיתה עושה סאלטה במתבן כשהריחה אותו חוזר מהצבא, ועכשיו היא מביטה לשמים. מכונית הסקודה האדומה עם מדבקות "גולני שלי" שמתפרקת בחצר תחת שיח בוגנוויליה שופע, ומראהו של הבן נמוג ממראתה:
"תְּחִלָּה פָּשׂוּ כִּתְמֵי חֲלוּדָה בְּדַלְתּוֹתֶיהָ
אַחַר כָּךְ לֹא הֶרְאֲתָה
הַמַּרְאָה הַשְּׂמָאלִית אֶת מִי שֶׁבָּא
אֶלָּא רַק אֶת מִי שֶׁהִסְתַּלֵּק."
וישנה גם החברה האהובה לשעבר, המאוהבת עדיין, שידידים אמרו לה לחתוך אבל היא ממשיכה לבוא אל ההורים:
"הִסְבַּרְתְּ שֶׁרַק אֶצְלֵנוּ אַתְּ כָּל הַזְּמַן צוֹחֶקֶת,
עָנוּ שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁתַּתְחִילִי לִבְכּוֹת
מִדְּבָרִים אֲחֵרִים."
אכן, משהו במשפחה השורשית הזאת מנסה להיצמד אל השמחה, כי
"אֲנִי אִישׁ שָׂמֵחַ
פַּעַם הָיִיתִי לִפְעָמִים עָצוּב
אַךְ מֵאָז שֶׁהֻפַּלְתִּי
וְכִיסַי רֵיקִים
אֵין לִי פְּרוּטָה מְיֻתֶּרֶת
וְעֶצֶב הוּא סוּג שֶׁל מוֹתָרוֹת."
עוד פרט מעניין שמספר האב באחד השירים הוא שמראה הבן משתנה מעצמו בזיכרונו, וכשהוא הולך ברחוב שש שנים אחרי האובדן, הוא מחפש את בנו לא בקרב גילאי התשע-עשרה אלא בין בני העשרים וחמש עם נטייה תורשתית להשמנה והקרחה.
גם אשתו של המשורר היא חלק מרכזי בתמונת המשפחה הזאת, ושירי האהבה היפים שלו אליה מסבירים גם הם את היכולת להמשיך למרות הכאב, למשל בשיר החורפי ההוא, רגע לפני התשוקה:
"תָּמִיד קַר לָךְ בַּחֹרֶף
מַזָּל שֶׁאֶצְלִי יֵשׁ מַסְפִּיק חֹם לִשְׁנֵינוּ.
אַתְּ מְאֹד מְנֻמֶּסֶת
תָּמִיד מְבַקֶּשֶׁת רְשׁוּת
לְחַמֵּם אֶת יָדַיִךְ עָלַי,
אֲבָל אֲנִי לְמוּד נִסָּיוֹן
יוֹדֵעַ שֶׁלא תַּחְמִיצִי
שׁוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַקְנִיט אֶת גּוּפִי"
ועדיין, באמצע שנות החמישים שלהם, הוא חרד לאהבתה אליו, כי גם אלה דברים שעלולים להתקהות או להיאבד בחלל שבתוכם. הנה השיר היפה, העירני, החותם את הספר, ושמו "אשתי מַביטה בי":
אשתי מביטה בי
אֲנִי יָשֵׁן.
אִשְׁתִּי מַבִּיטָה בִּי
אֲנִי חָשׁ בְּעֵינֵיהָ הַסּוֹרְקוֹת
אֶת רֹאשִׁי הַקֵּרֵחַ,
בּוֹחֲנוֹת אֶת הַכְּתָמִים הַחוּמִים
תַּאֲרִיךְ תְּפוּגָה
שֶׁהֶחְתִּים וְהִטְבִּיעַ הַזְּמַן.
אֲנִי יָשֵׁן
לִבִּי עֵר, אוֹרֵב לְאִשְׁתִּי
בִּקְצֵה הַשֵּׁנָה מַמְתִּין
לִפְסַק הַדִּין שֶׁל עֵינֵיהָּ.
וְרַק לְאַחַר שֶׁשָּׁמַע אֲנָחָה
שֶׁאֵין בָּהּ כְּאֵב
וְלֹא חֲרָטָה
רָק שֶׁבֶר רוֹעֵד שֶׁל עֶרְגָּה
נִרְדָּם גַּם לִבִּי
וְנִרְגָּע.
אני יודעת שאני חוזרת על עצמי, אבל אהבת שיריך בוערת בי לזעוק בשמם: הניחו לנו ונדבר את דברינו את הפיוט שבנו שהוא כל כך שלם שכל מילה מיותרת, לא נחוצה. תנו לנו לדבר את עצמנו, איננו זקוקים לשום מילת ניתוח הסבר הנהרה ציון כזה או אחר – אנחנו נעבור דרך מים סוערים כאלה ואחרים, נחצה בחורבה ונגיע אל הארץ המובטחת, אל הדור שייכנס אולי אי פעם אל ארץ הקודש באמת ובלי רצנזיות ספרותיות למיניהן ולסוגיהן. בוקר טוב גיורא וישראל
בוקר טוב ענת
תודה על דברייך החמים והאוהדים.
בניגוד לדעתך, אני חושב שיש לביקורת הספרות תפקיד חשוב. העניין הוא שבאמת וכמעט נעלמה ונאלמה הביקורת הרצינית, בעיקר באשמת העיתונים שלא מקצים מספיק מקום לספרות, וכך נאלצים המבקרים לכתוב סקירות ולא ביקורות, וקהל הקוראים לא יכול לקבל תמונה אמיתית על היצירה שדנים בה.
אגב, אני חושב שהמכירות לא קשורות לביקורות אלה יותר להמלצות חברים ומוכרים בחנויות הספרים.
תודה
גיורא
היי גיורא בוקר טוב אכן חוויה מתקנת ועכשיו עצה מהלב: הנח לביקורות למיניהן: זה שיבח וזה הלעיז " זה השמיט וזה הוסיף- לא תצא מזה!
על כל סופר יש ביקורת כזאת ואחרת (אם שפר גורלו)
הנח לביקורת ושמח בקוראיך הנבונים היודעים להבחין בין תבן לבר
ומה עם הספר הבא?
מחכה
יום טוב ונהדר
שלום חנה
זה לא שאני מתעסק בביקורות באופן אובססיבי. הבאתי לכאן ,כמו שכולם הביאו את התייחסות הביקורת ליצירתם באמצעי התקשורת השונים.
זכיתי, והייתה התייחסות נרחבת ואוהדת מאד לספר. לכן מצאתי לנכון להביא גם את זו שרואה בו ובהצלחתו אסון,ובושה לביקורת ולקהל קוראי השירה העברית.
ובקשר ל" ספר חדש" ,אני חושב שכתיבת שירה שונה מכתיבת פרוזה בכך שהיא יותר תלויה בקריזות של גברת מוזה.
אני מקווה שתהיה לי מספיק סבלנות כדי לחכות שיצטברו מספיק שירים טובים מאד ,ורק אז להוציא את הספר.
מצד שני, אני מקווה שיהיה לי מספיק אומץ להוציא את הספר הבא (אם יהיה) ,ולא לפחד מסינדרום הספר השני.
תודה
גיורא
היי גיורא, לא יהיה סנדרום הספר השני אם לא תחשוב סנדרום הספר השני
פנה מקום לגברת מוזה ולגחמותיה
היא עכשיו!
זאת אני בתגובה למעלה
קשה לא להעלב, קשה לא לכעוס, לא להיפגע. אבל מהצד, מבחוץ, אני יכולה להגיד לך – עזוב. הם לא מעניינים בביקורת שלהם.
רבים קוראים ומתרגשים, מזדהים, כואבים, ומי יודע מה הם הקריטריונים הנכונים שיקבעו מהי אמנות ומה לא. אתה כותב מתוכך. אלי לפחות, הצלחת לחדור, לגעת. וכנראה לרבים אחרים נוספים.
שהמבקרים יעשו מה שיעשו, ואתה תמשיך, ותשכח, ותכתוב, ותפרסם, ואני, אנחנו, נקרא ונחווה. תודה לך על שיריך.
שלום רותי
אני יודע שלא מאמינים לי, אבל יש לי הוכחות כתובות -:) לכך שידעתי על רוח הדברים של דן מירון כבר שבועיים קודם וזה פשוט הצחיק אותי!
לשניה אחת לא הכעיס אותי.
יתכן ואם הייתי מקבל התייחסות כזו עם פרסום הספר אז הייתי מתפוצץ ונעלב עד עמקי נשמתי. אך במצב הנוכחי ברור שדווקא ההצלחה של הספר אצל המבקרים וקוראי השירה היא זו שהביאה לזעמו של פרופסור מירון.
אני שמחה שאתה לא כועס. אבל כנראה אתה בכל זאת קצת מוטרד ובגלל זה העיסוק בנושא. אז שוב, עזוב.
הדברים החשובים באמת הם אלו היוצאים מן הלב ונכנסים ללבם של אנשים אחרים.
דן מירון אביר הספרות והטעם הטוב בוחר לו אב שכול מלא כאב ורגישות כדי להתנגח בו ולשמר את ערכי הדור הקודם, שידע להקריב את בניו ובנותיו בשתיקה. אז הותרה, רק לנשים, הזכות לקונן.
ואתה גיורא בחרת לעבד את חווית האבל שלך ויצרת קינה גברית משובחת, המתכתבת עם קינתו של נעים זמירות ישראל.
אז מה עושים עכשיו?
נזכרים מה בוער בנו, מה מחייב אותנו לכתוב. נכנסים לחדר, מדליקים את המחשב, פותחים את המחברת ומתחילים לכתוב.
אני כבר מחכה לספר הבא.
אוהבת
גיורא, אני מניחה לדברי המבקרים, אומר רק מה שאני מרגישה כלפי שירך- הנגיעה שלך בכאב עדינה וגסה כאחד. היא מעציבה אותי וגם מרוממת. תודה.
שבוע טוב
עינת
עינת
אני חושב שזו אחת המחמאות היפות ביותר שקיבלה הכתיבה שלי
תודה
גיורא
תענוג לקרוא את השירים שוב ושוב
היי גיורא
יש אנשים שהתפקיד שלהם הוא צומת בילעם, הם יורים, ומיד הופכים את דיבריהם לדיבור מרגש, תודה למנחם בן שמיד הפך את דבריו.
אתה מיוחד במינך.
להתראות טובה
הי גיורא, נראה לי שיש קוראי שירה ויש קוראי ביקורות. כקוראת שירה אני מעדיפה לחשוב על עצמי כעצמאית להחליט בעצמי לגבי שירים ולמצוא לי את העדפותיי, כך גם במוסיקה, הדבר היחיד שאני מצפה מהעיתון זה לספר לי מתי מופיעים זמרים או משוררים אהובים, ולרוב לדמיין שאני הולכת לראותם, כמו בפוסט שפרסמת פשוט נהניתי לקרוא את השירים ודמיינתי שאני מחזיקה את הספר שלך וקוראת.
מכיוון שהבאת לכאן ביקורות אז קראתי והיה נחמד לקרוא שיש לך קורא אחד שאתה מכבד את דעתו שכתב עליך דברים טובים, והבנתי שיש גם קורא אחר שלא חושב כך. אז מה? אלו רק שניים. יש עוד המון קוראים ורובם אוהבים את כתיבתך, אז מה זה משנה אחד שיש לו בעיות ולא משנה אם אלו בעיות בהבנת הנקרא והעתקת שיר או בעיות אישיות שמונעות ממנו את היכולת לפרגן?
בעיה שלו. לא?
לו הייתי מבקרת ספרות הייתי קוראת ספרים כל היום וכשמשהו היה מוצא חן בעיניי הייתי כותבת עליו, ומה שלא מעניין הייתי מניחה מידי. לכתוב ביקורת מרושעת מתוך בחירה ולהתמכר לעצמו הקוטל מעיד יותר על אופיו של האיש ולא עליך, בטח לא על שירתך.
שוב קוראת את השירים המאוד טובים בעיניי שכאן, ושוב מציינת לעצמי לקנות את הספר, אבל נזכרת איזה חופש גדול עובר עלי שמתרוצצת פה ושם עם ילדיי בקניונים ונתקלות עיניי בכל מקום בצומת ספרים ובסטימצקי ובתוך הלב שלי יש חשק להכנס לשם ולחפש את כל משוררי הבננות עם הספרים שאני כל כך רוצה לקנות, לקרוא ואפילו רק לראות אותם על מדף, אבל זה נמשך שבריר שניה, כשהילדים שלי מושכים אותי לחנות הבגדים הבאה, ומשכיחים ממני אותי ואת הבטחותיי לעצמי.
מאחלת לך המשך חופשת קיץ נעימה וכמה שפחות קריאה בעיתון. "מה אומרים" זה סוג של רכילות ואם שמעת או קראת שאמרו, אז מה? שיגידו. את העובדות זה לא משנה והשירים שלך הם הקול שלך, ומי שרוצה לעוות אותו שילך לעיתון יעמוד על במה ויצרח, מול השירים שלך יראו מה שווה דעתו וזאת כמו שאמרתי, כבר הבעיה שלו.
תודה על תגובתך המפורטת והתומכת.
אם צריך ,אבוא ממושב אביגדור ואעשה בקניון ביבי סיטר (אני יודע שהן גדולות) ואתן לך מספיק זמן להכנס לסטימצקי (אפשר גם צומת ספרים) לרכוש את הספר-:)
וקצת ברצינות ,אי אפשר לזלזל בתפקיד הביקורת כסמן תרבותי וגם כדרך שבה הקהל המתעניין ידע משהו על ספר חדש וטיבו.
גם היוצרים עצמם רוצים את התייחסות הביקורת.
יש לי ידיד שהוציא ספר שירה לפני כחודשיים בהוצאה מכובדת ואמר לי: הלואי והיו קוטלים את יצירתי ,רק שמישהו יתייחס אליה!
קהל קוראי השירה קטן מאד מאד, אם לא תהיה ביקורת איך ידע הקהל על הספרים החדשים?
דיווח סתמי עם שיר קצר כמו שיש במוסף "ספרים" של "הארץ" טוב יותר מכלום, אבל אף אחד לא ילך ויקנה ספר שירה בעקבות המדור הזה.
הצרה הגדולה היא שאין לקהל האינטיליגנטי אפשרות להחשף לשירה הטובה הנכתבת בימים אלה בארץ.
עיתון "הארץ" התחיל בחודשים האחרונים לפרסם במגזין "גלריה" ,כארבע פעמים בשבוע ,שירים מתוך ספרים שיצאו בארץ. יוזמה נפלאה.
הלואי ויתר העיתונים היו נוהגים כך ובמקום פיסת רכילות המופיעה במדור "תרבות" היו שמים שיר.
אני בטוח שפרסומים כאלו ירבו את קוראי השירה בישראל.
מסכימה איתך שצריך בקורת, אבל שתהיה בקורת כמו של רן יגיל. אמנם בבלוגיה גיליתי שבאופן אישי כאדם הוא כוס קפה שלי אבל אני אוהבת לקרוא את הבקורות שלו כי הן מלאות התלהבות ופרגון ומספרות לי תמיד על דברים חדשים שכדאי לי בעטיים לקרוא לך לעשות לילדיי קניונסיטר. ונכון שילדיי גדולים(איזה מפנה במחשבה עשיתי כאן, וואוו:), אבל זה לא הופך אותי לאמא יותר רגועה כי אם קודם כשילדיי היו קטנים פחדתי שמישהו יחטוף לי אותם היום כשבתי היא נערה אני הוספתי לעצי עין ועכשיו יש לי לפחות שמונה ואני מוכנה להתרוצץ איתה ובלבד שלא תגיד לי אמא תני לי להסתובב בקניון לבד), אופס, איפה היינו? אה כן:) בקורת זה טוב ברמה של הפרסום כדי לשמוע על ספר חדש שיצא והלציץ לתוך כמה מילים מצוטטות מהספר, אבל אין לי עניין לקרוא קיטולת, בשבילי זה להבין שהאיש שכותב הוא איש מריר מצא דם ואני אינני שותפה למשחק הזה כי אינני נוהגת להתקהל במקומות שעושים בהם לינץ' לאנשים. אתה מתיחס לבקורת הזו בחיוך, וזה נפלא שאתה איש חזק ויודע להוציא את הטוב מכל דבר אבל לא כולם חזקים כמוך. בסך הכל משוררים מצטיירים בעיניי כאנשים מאוד מאוד רגישים למה שאומרים עליהם ומספיק לראות מה קורה לבן אדם רגיש שמאשימים אותו בגנבה או במעילה ופתאום הוא מתאבד בשביל להבין שהכלי הזה שנקרא בקורת מסוכן וצריך להתעלם מאנשים חורשי רעות ושום עיתון לא צריך לתת לאנשים כאלה במה. מזכיר לך שיחה דומה בהקשר אחר?:)))
רגע רגע…לפני שאוזמן לקפה נשמטה לי הלא.
לא כוס קפה, כן נהנית לקרוא את פרסומיו:)
סיגל,
כבר סיפקת די הוכחות לכך שאינך מבינה דבר וחצי דבר בביקורת ספרות.
לא כותבים על מה ש"מוצא חן" או על מה ש"לא מוצא חן". כותבים על מה שחשוב לכתוב.
צודק מנחם בן וטועה דן מירון באשר לשירתך, גיורא היקר. אגב, זו אחת הרשימות היפות והמוצדקות של מנחם השנה. רני.
האוטנומיה של השירים היא משמעותית יותר מהאוטנומיה של דברי קורא זה או אחר. בין אם הוא מורה, חוקר או מבקר ספרות. השירים יצאו לאור תרתי משמע. יש להם חיים משל עצמם. בלי קשר ל"מה יגידו" עליהם. והם בהחלט אומרים את שלהם. הם שירים. ודווקא זה המשפט שקומם אותי אצל מירון.
את צודקת חני
ההכרזה הלא מנומקת: "אלה לא שירים" "לא יהיה לעולם משורר"
הם המקוממים מההיבט הספרותי. הוא לא מביא שום נימוק
ולך ותוכיח שאין לך אחות
כאשר המכריז הוא חתן פרס ישראל לספרות.
למזלי, בארבעת החודשים האחרונים התפרסמו ארבעה שירים שלי בעיתון "הארץ" ( גם שתי ביקורות)
כך יש בידי הקוראים את הכלים לשפוט בעצמם.
תודה
גיורא
גיורא פישר
אתה היודע
השירה אינה ממתינה לכלי המדידה של הפרופסורים
הם מבחינים ב"תרבות גבוהה" לעומת "תרבות נמוכה"
למרות שלמדו דבר או שניים על ההיסטוריה של הגַבְהוּת…
גַבְהוּת הלב, גבהות ה"תרבות" – – –
לפעמים כשיש יותר מידי פרופסור ביצור האנושי
יש פחות מידי מהמהות האחרת
זו שקוראת, כותבת,
זו שחיה חיי משפחה [מתי נתן זך נתן לבן שלו שקית אוכל לבית ספר?!]
מכורסתו הרחוקה אוחז מירון בסיף החותך בספר כאילו סייפא וספרא הם הטריטוריה הבלעדית שלו.
אז לא.
יש לי יחס אמיבלנטי למנחם בן, כוכב האח הגדול. אך ברכות על השבחים.
תודה אמיר על הפירגון
אני לא זוכר אם כתבתי לך במכתב פרטי או למישהו אחר:
אני חושב (כמו כולנו, היוצרים) שאני כותב טוב, אבל אני לא עד כדי כך יהיר כדי לחשוב שהשירה שלי כל כך מזיקה לספרות העברית, שהיה צורך שחתן פרס ישראל יצא נגדה בהכרזות כאלה.
מאחר והפרופסור יצא בעיקר נגד האישיות הנרקיסיסטית שלי, והניצול של הבן למטרות רווח, לא נותר לי אלא לשער שהוא יודע על מה הוא מדבר ובמומו הוא פוסל.
ובנוגע לשיר קצוץ הראש שהוא הביא כדוגמה והתייחסת אליו במכתב פרטי, אעלה אותו לכאן כשהעניינים ירגעו יחד עם השיר הצמוד אליו בספר ,ונוכל לנהל דיון ספרותי הוגן.
להתראות
גיורא
שלום יוסף
מגיעות אלי תאוריות שונות המנסות להסביר את השתלחותו של מירון בי ובכתיבתי.
יש התולים זאת בעניינים אישיים, אחרים בפוליטיקה של הספרות או מתוך מניעים אנטי ציונים(אסף ענברי פרסם לפני מספר שנים מאמר הנמצא באינטרנט על פועלו זה של דן מירון)
זכותו של כל אחד להעריך או לא יצירות ספרותיות ,אך מירון תלה את טיעוניו נגדי במישור האישי משפחתי.
לכן, אני חושב שכנראה נגעת בסיבה העיקרית.
כל המבקרים והקוראים בלי יוצא מהכלל ציינו את הנימה המאופקת של הספר.
הוא ראה את הספר כבכייני ,לכן לדעתי, פרופסור מירון פסל במומו. האיש כנראה יודע לקרא מילים אך חסר כישורים רגשיים המאפשרים לו לפענח את המימד הרגשי המשפחתי העומד מאחוריהן.
מכיוון שאני רואה את עצמי כבור בשירה, לא הזדמן לי לקרוא את ספרך.
השורות המובאות כאן נוגעות ללב. גורמות להבין מה גרם לספר להצליח
צר לי שנפלת לעטיהם של שני האנשים הללו.
זה לרע וזה לטוב, ושניהם משתמשים בך לצורך התנגחותם זה בזה.
בהצלחה גם בבא
שלום דני
תודה על תגובתך.
אל תמעיט בערכך כקורא. אני לא יודע איך מגדירים מי הוא זה "המבין בשירה".
גיורא
שכנעת אותי גיורא, כבר מזמן לא קראתי ספר שירה, ואני ניגש לסטימצקי הקרוב לקנות את ספרך. 'אחרי זה' אגיד לך את דעתי עליו.
גיורא,
גיליתי אותך.אהבתי את השירים בפוסט הזה. אני מתכוון לקנות את ספר שיריך ולקרוא אותו ולהביע את דעתי הכנה.
שלום עקיבא
שימחת אותי
אם בעקבות כל אלה תקרא את הספר
אומר :מעז יצא מתוק
תודה
גיורא
חבר השאיל לי את ספרך, ואני לא רוצה להחזיר לו אותו!
יוסי
זו מחמאה נפלאה.
אפשר לפתור בקלות את הבעיה:
השאר את הספר אצלך וקנה אותו לחברך במתנה-:)
גיורא
אשקלון 31.7.2010
אני מעיד על עצמי שאני צרכן כבד של ספרות ומודע לכך שחסרים לי כלים כדי לנתח במילים אכזבות והנאות שגורמת לי הקריאה. למרות זאת אני מעדיף להתנסות בעצמי על פני קריאת ניתוחים מלומדים של אחרים כיוון שאני מאמין שהעולם נחלק לשנים: בצידו האחד אלו שעושים ובצידו השני אלו שמסבירים מה הראשונים עשו לא טוב. לחלק זה, השני, משתייך פרופסור מירון.
תגובתי זו מתייחסת לביקורתו של הפרופסור על ספר שיריו של גיורא פישר "אחרי זה" שבה, מבלי לסייג את דבריו ב"למיטב הבנתי" או "לאור ניסיוני והשכלתי" הוא קוטל את האיש ואת סיפרו באבחת גרזן מושחז.
מתוכנם של חלק מן השירים ברור, שגיורא פישר הוא אב שכול למרות שעובדה זו לא מוזכרת על עטיפת הספר או בתוכו. שמו המפורש של הבן מופיע אך פעמיים בכל הספר המחזיק 120 עמודים ובו למעלה משמונים שירים. אין זה ספר זיכרון שמוציאה משפחה שכולה לזכר הבן שנפל. הספר אפילו לא מוקדש לו ורוב השירים כלל לא עוסקים בשכול ואובדן.
גיורא פישר מצליח לבטא במילים תחושות ורגשות שמר מירון, למזלו הטוב, לא חווה ואני מקווה שגם לא יחווה לעולם. כולנו נבראנו בצלם אך למזלנו הרב לא יוצקנו באותה תבנית. לכל אחד הזכות להרגיש ולבטא את רגשותיו כפי שהוא חושב לנכון ובתנאי שביטוי זה יהיה על פי דרכו של מירון והוא זה שיכתיב לגיורא פישר כיצד לבטא את אובדנו. לחיזוק זלזולו בכתיבה של פישר מביא מירון, כציטוט, שיר אחד קצר ושמו "מי תהום", אלא שמשום מה מושמטת מהציטוט המילה הראשונה של השיר וחסרונה של זו משנה והופך את כל מובנו. לא ברור לי כלל כיצד מרשה לעצמו הפרופסור המכובד לעשות בשיר, בו חשובים כל פסיק וכל אות, כבתוך שלו ולזרוק החוצה את המילה הראשונה. אם הושמטה מילה זו בכוונה, מתוך מניפולציה זולה וכדי להוכיח טענה ביקורתית, הרי שזה מעשה מרושע וחסר יושרה. אם נעשתה ההשמטה בטעות, זו לא פחות ולא יותר מאשר רשלנות מטופשת. לא צריך להיות פרופסור לספרות, חתן פרס ישראל, כדי להבין שצריך לקרוא את השיר "מי תהום" יחד עם השיר הבא אחריו בספר "סלע". שני השירים האלו יחידה אחת הם ולא בכדי העמיד המשורר (יחד עם העורכת, ניצה דרורי-פרמן, שכאן המקום להחמיא לעבודתה המקצועית), את שני השירים האלו אחד אחרי השני. מתקבל הרושם שמירון לא קרא את הספר לעומק אלא סתם רפרף בו כדי למצוא צידוקים לטיעוניו.
בכל הכבוד הראוי,
בן כפיר.
גיורא,
זו היתה הזדמנות נוספת לקרוא חלק משיריך,
והם שוב מדברים אליי מאד.
לעומת זאת, עולמם של המבקרים וכל ענייני הביצה…
מילים שיכולות להחריב ולהקים עולמות ברגע.
לא פלא שבהלכה מיוחסת כל כך הרבה חשיבות ללשון הרע.
מקווה שמה שיש מחזק אותך.
שלום רונית
תודה על דבריך
אני לא צריך "להתחזק" לפחות לא בעניין הזה.
ידעתי שבועיים מראש על הראיון עם הפרופסור ועל רוח הדברים. כל העניין ממש הצחיק אותי מהרגע ששמעתי על כך, יש לי עדים-:)
גם עדויות כתובות.
למען האמת, חשש קטן קינן בירכתי הלב: איזה שפן הוא ישלוף?
כשקראתי את הראיון נרגעתי לחלוטין.
תודה
גיורא
גיורא, אני מאחלת לך הרבה ביקורות כמו הביקורת של דן מירון, זה אומר שאי אפשר היה להתעלם מספרך. זה שהביקורת שלו אינה רגשית אלא מנסה להיות "אינטלגנטית" מעידה על היותו של הפרופסור טרוד מתופעת הכתיבה שלך. הוא לא יכול היה להמשיך בחייו בלא להתייחס אל הכתיבה. אני מאמינה שהביוגרפיה של הכותב אינה מנותקת משירתו. לכן לא מקבלת את ביקורתו.
אם הצלחת להעיר מתנומתו את יושב האקדמיה שבדרך כלל שירה עכשווית לא מדגדגת אותו והוא שקוע בנבירות בעבר אני הייתי מקבלת זאת כמחמאה…
ֿשוש
למרות שכצפוי בן בן קפץ מיד לתפוס פה טרמפ על מירון, אין ספק שדברי מירון מוקצנים וגם מוזרים. איך אפשר להבין ביקורת אד הומינם הקובעת איך צריך לכתוב אב שכול?
עם זאת אין ספק שהשירים פורטים במודע על המיתר החשוף של החברה הישראלית – השכול.
אשר לאיכות השירים – הוא טועה בשיריך לדעתי, ולא רק בהם. בסך הכל נעשה להם פה שירות לא רע בהבאתם לידיעת הציבור 🙂
תודה על דבריך.
אתחיל מהאחרונים:
אכן, זה מסוג הדברים שאפשר להסתדר טוב מאד בלעדיהם ,אבל אם כבר אז "העיקר שיאייתו את שמי נכון".
ידעתי מראש על רוח הדברים אבל נרגעתי כשראיתי אותם מנוסחים.
האמן לי, דאגתי לבחור השני והתלבטתי אם להכין אותו לכך. אני שמח שהחלטתי לא לספר לו.
ובקשר לנושא השכול, ציינת ש:
"עם זאת אין ספק שהשירים פורטים במודע על המיתר החשוף של החברה הישראלית – השכול"
אמנם במרכז הספר עומדים שירים הנוגעים לשכול (שאת רובם אני חושב אתה לא מכיר)
אך ידעתי שאם הספר יהיה "ספר השכול" אף אחד לא יהיה מסוגל לגעת בו.
מסיבה זו בחרתי לפרוש בספר מניפה רחבה ןלהכניס שירים המציגים את כל גווני החיים בארץ.
מבקרי השירה התייחסו בעיקר למרכז הכובד של הספר לשירי השכול, אך קהל הקוראים ,כך אני מרגיש ושומע מקוראים הכותבים לי בוחר לקנות את הספר ולא מהסס לתת אותו כמתנה לחברים, דוקא בגלל היריעה הרחבה הנפרשת בשירים "הכלל אנושיים" וה"ישראליים".
תודה שאתה לא מסכים עם קביעותיושל הפרופסור-:)
אני מבקש לתקן את דבריך. בדבריו הוא לא עשה שירות טוב לשירים. אולי הוא עשה "טוב" בבחינת: "טיבך נקבע לא רק לפי מי שבעדך אלא גם מי שיוצא נגדך"
לשימחתי הרבה ,קוראי הראיון אתו ב"הארץ" הם גם אלה שקראו בארבעת החודשים האחרונים ארבעה שירים שלי שהתפרסמו בעיתון. גם שלוש ביקורות (ארז שוויצר, לאנ איני, סבינה מסג) כך שיש לקוראים אלה את היכולת לשפוט את טיב שירי בעצמם.
תאר לעצמך שהם לא היו נחשפים לשירים, ו "הפרופסור אמר!"
תודה על הרוח הטובה
גיורא
בשיריך הטובים יש פיוט, צמצום מצמית לב, ישירות, מפורשות ודיאלוגיות.
המובנות הראשונית המיידית של השירים גם למי שלא מוכשר להעמקה תקנה לך קהל אוהדים רב וכך טוב וראוי לדעתי.
עם זאת כדאי להקשיב בתשומת לב רבה לדברי חנן רביב מן הפוסט הקודם. זו לדעתי ביקורת בונה.
תודה על המילים החמות והיפות.
אחזור לפוסט הקודם ולדבריו של חנן רביב ואראה מה אני יכול ללמוד מהם
גיורא
אוי לו למי שמתהדר בשבחיו של מנחם בן.
שלום יותם
אני חושב שהבוז שאתה מפגין כלפי לא הוגן.
מאז שיצא ספרי לאור ,אני נוהג להביא לבלוג שלי את התייחסות התקשורת אליו.
לשמחתי הרבה, הספר זכה לחשיפה גדולה מאד -כולה חיובית, עד שאמר דן מירון את מה שאמר.
למרות שהדברים לא נעמו לי, לא היססתי לשניה והבאתי אותם לכאן.
אם תעקוב אחרי הפוסט הקודם שעסק בעניין, ובזה הנוכחי ,תראה שהקפדתי לשמור בדברי על כבוד הפרופסור.
גם מחקתי ולא העליתי לבלוג תגובות שהשתלחו בו ובחייו הפרטיים.
אני לא מתהדר בנוצות מנחם בן כמו שאני לא מתבייש בזפת שמרח אותי דן מירון. כמו שהעליתי את דברי מירון אין סיבה שלא אעלה את מה שכתב מנחם בן.
ולסיום, אם היית רוצה לתת לי קרדיט ,היית צריך לשים לב שאת דברי מירון הבאתי מפורשות לפני הקוראים, וכדי לקרא את דברי מנחם בן שלחתי קישור בלבד.
אני מקווה שתרכוש את הספר, או תגש לספריה הציבורית הסמוכה ותחווה את דעתך שלך על השירים.
בסופו של דבר- הם העיקר
בברכה
גיורא
הבוז אינו מופנה חס ושלום אליך או לשיריך.
הוא מופנה כלפי מנחם בן שתמיד תמיד ראוי להתעלמות, גם כשהוא משבח וגם כשהוא מגנה.
דן מירון הוא מבקר ראוי ובעל זכויות שאפשר ומותר להתווכח איתו. מנחם בן – ממש לא.
האמן לי, אני עוקב אחר הפוסטים שלך, כל כך הייתי שמח אם היית מקדיש את המרץ, הלהט והזמן לכתיבה ומזכה אותנו בדבר שיר או לחילופין – נח מעט (על זרי הדפנה?) במקום להשתכשך במדמנה הזו.
מצד שני, מימי בקיבוץ אני זוכר עד כמה הרפתנים אהבו ללכת יחפים בחצר הרפת ולהנות מן החום והלחות של ההפרשות. מצד שלישי, אני עבדתי בפלחה, אז אולי אני לא יודע מה טוב.
שלום יותם
אני לא יודע איך נהגו הרפתנים אצלכם ,אך לי לא היה אף פעם זמן להשתכשך ולהתבוסס בהפרשות. עד לפני כחמש שנים חלבתי את הפרות (סגרתי מאז את רפת החולבות) מהרתי להתרחץ ורצתי לבית הספר כדי ללמד ולחנך במשרה מלאה. גם לא העסקתי פועל עברי או זר.
מעולם לא עסקתי ב"מדמנות" ובביצות. שמרתי תמיד על לשון נקיה.
אני גם לא חושב שיש טעם להתווכח ולהתעמת עם ביקורת.
כל מה שהעליתי זו תמיהה במה זכתה אישיותי וכתיבתי שפרופסור כל כך חשוב (כמו שציינת) מוצא בהם עניין וסכנה כל כך גדולה לםפרות העברית ואולי לגורל עם ישראל כולו.
מעניין , דווקא כשאני מביא את הביקורת השלילית , אני מואשם כמתעסק במדמנות.
אם יש לך מעט זמן, עקוב אחר תגובותי ותראה שיש בהם התייחסות לדברי המגיבים פה בבלוג (לשם כך אני מנהל אותו) ולאו דוקא לדברי מבקר זה או אחר.
התעסקות במדמנה אינה באה על חשבון כתיבת השירה. כיוון שעכשיו החופש הגדול יש לי מספיק זמן לשניהם.
למען האמת ,הזבל הוא חומר מעודד צמיחה וכתיבה -:)
תודה שאתה קורא את שירי
יום טוב
גיורא
נו טוב. שיהיה כך.
ראשית ברצוני לציין כי נחשפתי לשיריך במקרה כשנתקלתי בספרך בחנות הספרים בלי להכיר את הסיפור המשפחתי.הם משכו מיד את תשומת ליבי בפשטותם ויופים
הנוגעים והקורעים את הלב.בעיני שיריך מרגשים ויפהפיים ובהחלט עומדים בפני עצמם ללא קשר לשכול שכמובן כמו כל חוויה עמוקה מוצא ביטוי בשירים. אך שירים רבים(כמו למשל הראשון בספר)משקפים תחושות שנחוות על ידי כל אדם שחווה כאב ומשבר .חזק ואמץ. אין ספק שאכן אתה משורר אמיתי.
לציפי
אלו מחמאות נפלאות. במיוחד אני שמח על כך שהספר מוצג בחנויות הספרים ומומלץ על ידי המוכרים.
תודה רבה
גיורא