בננות - בלוגים / / מתוך מוסף "ספרים" של עתון "הארץ" שיצא לכבוד שבוע הספר העברי תש"ע
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

מתוך מוסף "ספרים" של עתון "הארץ" שיצא לכבוד שבוע הספר העברי תש"ע


שלום לכולם

עתון "הארץ" הוציא גליון עב כרס לכבוד שבוע הספר העברי ,של המוסף "ספרים".
חלקו העיקרי של המוסף הוקדש להמלצות על ספרים שיצאו השנה.
מאד התרגשתי לקרא את שכתבו על ספרי סבינה מסג ולאה איני.
גיורא

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1171651.html

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1171652.html

33 תגובות

  1. שולמית אפפל

    אסופת ביקורות מרגשות של אוהבי שירתך
    ברכות , גיורא

  2. המלצות ומחמאות מדויקות וכנות לספר כובש בכנותו. דרך טובה להתחיל את הבוקר עוד לפני הקפה. לגיורא, הספר הוא גם אחד מ"מומלצי עיתון 77" בעמוד האחורי של הגליון האחרון.

  3. מירי פליישר

    גם אני כבר כמוך גיורא מחפשת מי כתב היום על גיורא. והדברים שנכתבו יפים.

  4. תזכרי מה קרה לקודם, הדוקטור ההוא,
    נעלם מאז שהתעלקת עליו

  5. התיאוריה שרירה וקיימת: את כתבת בבלוג: "רני, חייבים להיפגש דחוף!!!" ושבוע לאחר מכן הוא פרסם רשימת ביקורת וראיון איתך, בשניהם לא הייתה ולא מילת ביקורת אחת על יצירתך. באותה השיטה בדיוק נהגה גם יודית שחר: היא כתבה לו: "אני צריכה להיפגש איתך בקפה סוכר". שבוע לאחר מכן ב"שירה בציבור" – שיר חדש של יודית שחר.

    חבל שכך זה עובד. אתן יוצרות טובות אך מורידות הרבה מערך עצמכן בכך שאתן מפנימות את השיח הגברי ההגמוני.

    אריק גלסנר, אגב, הוא מבקר מצוין ומקצועי שלא נוהג לעשות כדברים האלה.

    • יעל ישראל

      סליחה, לא הבנתי, למה גיורא זכה ב"כבוד" שתגיב אצלו עלי? למה הוא? למה לא מישהו אחר? חחחח… מסכן גיורא. מלחמות הקנאה כאן לא ייאמנו.

      ולשאלתך: רני היה אמור לראיין אותי למעריב. שלחתי לו מייל, הוא לא ענה, אז כתבתי לו תגובה בבלוג. וזה היה פשר העניין של ההודעה שראית והזעיקה את בני מעייך וצדקנותך: פשוט היינו צריכים לקבוע ראיון.

      ורני כתב ביקורת נהדרת שבנהדרת על "רואות מכאן את כל העולם" שלי, שיצא ב-1997 ב"קיבוץ המאוחד", וזה היה הרבה לפני שהכרנו.

      ולא הבנתי את סוגיית "השיח הגברי ההגמוני". לא אני ביקשתי מרני לכתוב ביקורת על ספרי זה או ספריי האחרים, מה גם שכאמור, לא הכרתי אותו אז, לפני שנים. הוא כתב עליו סקירה מרצונו החופשי וביוזמתו.

      כן שאלתי אותו אם ירצה לראיין אותי, והוא שאל את עורך תרבות מעריב, וזה הסכים. אבל לא היה עולה בדעתי לבקש ממנו לכתוב ביקורת.

      לגבי גלסנר, זה ממש זעק מכך שהוא מתנצח עם רני על הסוגייה, כדי לקבוע למי מהם יש הגמוניה בעיתון מעריב.

      ומדוע אני יודעת זאת? כי כאשר יש ראיון גדול בתרבות מעריב, כפי שהיה עלי, לא עושים גם ביקורת. זה בדוק. ושבוע אחרי הראיון הגדול – פתאום ביקורת. נורא ברור שלא הספר שלי עניין את גלסנר, אלא להתעמת עם יגיל. מה גם שבשש מאות המילה שלו הוא חוזר כל הזמן על אותו הדבר, ז"א, שלא באמת עניין אותו לכתוב עלי, לא היה לא מה להגיד על הספר, זה נבע רק מכך שרצה להתנצח עם רני על הגב שלי.

      לגבי מקצועיות. יו נו, אני עובדת בביקורת ספרותית זה 25 שנים, והכרתי הרבה מבקרים, וכתבו גם עלי לא מעט… מקצועיות זה מונח שקשה להדביק אותו לביקורת הישראלית… (שאגב, גיורא לשם ידידי הותיק מעיתון "על המשמר", קורא לה, בצדק, סיקורת.)

      אבל זה כבר נושא בפני עצמו.

      • יעל ישראל

        ואני מבקשת שאם יש לך עוד השגות, תעשה זאת באחד הפוסטים הפתוחים לתגובות אצלי, לא אצל גיורא המסכן שבסך הכול רוצה ליהנות מפרי עמלו.

        • למה שנאמין לך? אם את קובעת בנחרצות כזו שגלסנר התחשבן על גבך – למה שלא נקבע אנחנו שרני מתחשבן גם הוא על גבך? הרי שניהם בני אדם.

          אריק גלסנר הוא מבקר מצוין ומקצועי, הטוב ביותר שיש ב"מעריב" היום. תענוג לקרוא את דבריו.

          וגם את ספריך תענוג לקרוא. את השאר – ממש ממש לא.

          • יעל ישראל

            כי אני מאמינה ביושרה של רני, ומקווה מאוד שאהב את הספר שלי. מכל מקום, אני לא ביקשתי ממנו לכתוב ביקורת, רק שאלתי אם יוכל לראיין אותי, והעורך בתרבות מעריב הסכים, וזה בעצם רק בגלל שהיה לי סיפור עסיסי למכור. כי ללא סיפור עסיסי, גם רני לא היה יכול לעזור לי עם הראיון.

            ומאחר שלא סיכמתי איתו על שום ביקורת, ולא היה חייב לכתוב עלי ביקורת או סיקורת, אני מאמינה שעשה זאת לא משום שיקול, חוץ מאשר שאהב את הספר.

            ודבריי על מקצועיות הביקורת אינם מיוחסים רק לגלסנר, אלא לכלל הביקורת/סיקורת בארץ. עם זאת, ואם אספר לך משהו על גלסנר, ועל מישהי שכתב עליה, ולמה ליקק לה כל כך, את/ה תמרוט את שערותיך, ותפסיק להאמין לביקורות שאתה קורא בכלל.

            ואגב, מעולם לא עסקתי או שלחתי ידי ביחצנות על ספריי, כי תמיד היו יחצנים בהוצאות שהוצאתי בהן: עם עובד, הקיבוץ המאוחד וחרגול. והם עשו עבודת יחצנות יפה. רק הפעם אין יחצ"ן ל"ספרא", ולכן חרגתי מהרגלי לא לטנף את ידיי וביקשתי מרני שיראיין אותי למעריב.

            אבל שוב, בלי הסיפור האישי העסיסי שלי, העורך ממילא היה מסרב.

          • יעל, אני לא מאמינה עליך. ביקשת מרני המבקר שיראיין אותך?????? את מדמיינת לעצמך את גיורא לשם מבקש מברוך קורצווייל שיראיין אותו? סופר גדול באמת מעולם לא היה מעלה בדעתו לעשות דבר כזה.

          • "היושרה של רני" זה אוקסימורון. דבר והיפוכו. יפה לך, יעלה.

          • יעל ישראל

            תסלח/י לי, נא לא לקרוא לי יעלה. איני מכירה אותך, ואם את/ה עולב בי, וחושד ביושרה שלי, על אחת כמה וכמה אל תקרא/י לי ככה.

          • גיורא לשם חי באנכרוניזם
            המציאות שהוא מתגעגע אליה לא קיימת עוד
            היום מי שלא מבקש
            מתאייד בגלל עודף כותרים שדוחק הרבה ספרות טוב
            הצידה
            לא כל ספר טוב זוכה לחשיפה
            זו עובדה מצערת

          • לכל המגיבים,
            אני מודה שאני חי באנאכרוניזם.
            עם זאת, אינני מתגעגע אל העבר בהחלט נוח לי במה שאני חש.
            ההזדקקות ליחצ"נות היא סוג של שלילת חרות. עליך להציג לעיני העולם תדמית כלשהי, השונה במידה רבה או מעטה מעצמיותך.
            בזמן האחרון גם התדיינתי על כך עם גיורא פישר. סברתי שהזדקקות ליחצ"נות עשויה לפגוע ביצירה. גיורא פישר לא סבר כך.
            לאחר הרהור הגעתי למסקנה כי הפגיעה ביצירה עשויה להיות עקיפה, בשל החשש שיחצ"נות תעורר ביוצר תחושה של זילות כלפי עצמו.
            בסופו של דבר, יצירה תישאר חיה מכוח עצמה או תמות מחולשת עצמה. לי יותר נוח לתת ליצירה לחיות את חייה או למות את מותה, בעוד שאני אחיה את חיי ומותי עם עצמי.

          • יעל ישראל

            אה, אז את אישה. חשדתי בכך. נו טוב, לחיי ביציותיך!!!

            אז תני דעתך שבימי גיורא וקורצוויל, לא היו בכלל ראיונות בעיתון עם סופרים. והיו גם מעט מאוד סופרים וכותרים, ולא היה מאבק כמו היום על תשומת הלב הציבורית. ומה שהיה לפני 50 שנה, זה לא היום. היום ספרות הפכה למלפפונים חמוצים, וצריך ליחצ"ן אותה באותו האופן. וסופרים מימי קורצוויל גם לא היו מוכרים את חייהם בעיתון או בטלויזיה בשביל חשיפה, כי לא היה צורך בכך. אלו היו זמנים אחרים.

            ואגב, בזמנו גם לא היו יחצ"נים. ואיש לא לחץ על מבקרים לכתוב ביקורת (את לא יודעת איזה לחצים היו עלי בשנים שכתבתי ביקורת, בעיקר במעריב, וכל הזמן חנופות ומתנות מיחצניות כדי שאכתוב). ובאותו האופן, מאחר שלא היו יחצנים ויחצנות, גם לא ביקשו והתחננו ראיונות.

            ודעי לך עוד דבר אחד, את כנראה טירונית בענף: היום כל ביקורת או ראיון או רשימה על ספר, זה היחצן דחף, ול משנה אם שמך מוישה זוכמר או אתגר קרת או עמוס עוז. אם היה יחצן להוצאת שלי, יכולתי להימנע מזה, הוא היה מיחצן במקומי. אבל לא היה.

            בקיצור, אם לא הסופר מלכלך את ידיו, היחצן מלכלכך. את כנראה תמימה מאוד, או מיתממת…

          • יעל ישראל

            ומה השטות הזאת, "סופר גדול לא היה מבקש מעיתונאי/מבקר שיראיין אותו?"

            במשך כשלוש שנים, בין התחלת שנת 2000 לסוף 2002, כתבתי במוסף "תרבות מעריב". כתבתי ביקורות ולפעמים גם ראיונות. במו אוזני הזכות קיבלתי פניות לוחצות של יחצניות לראיין סופר ידוע זה או אחר. נו, אז היחצ"נית ביקשה, אז זה פחות "מביש"? או שבגלל שלא הסופר ביקש, אלא היחצנית ביקשה, אז זה הופך אותו לסופר גדול?

            בכל ספריי הקודמים היחצניות השיגו ראיונות, לא אני במו ידי. זה באמת פרט שולי.

          • זה הבדל עצום יעלה. המגיבה צודקת, לצערנו. בפעם הבאה – כתבי לרני בפרטי, שלא תיחשף ערוותכם ברבים.

          • יעל ישראל

            בבקשה לא לקרוא לי יעלה. איני מכירה אותך, אינך חבר/ה שלי (למרות שאני מתחילה להבין במי מדובר…).

            ושום ערווה לא נחשפה. הייתי מוכנה לספר לך פרט זה במלוא פי, וגם קבל עם ועולם. אין בכך כל בושה. יכולתי לפנות לכל עיתונאי בתרבות מעריב ולבקש שיעשה עימי את הראיון, וכן גם לפנות ישירות לעורך עצמו, שכן בזמנו כתבנו יחד בעיתון "זמן תל אביב", המקומון של מעריב, והוא יודע היטב מי אני. זה הכול. ממש ביג דיל. הסיבה שפניתי דווקא לרני, היא בדיוק בגלל היושרה שלו כעיתונאי, כבר סבלתי לא מעט ממראיינים שעיוותו לגמרי את מה שאמרתי. לפחות רני אינו נמנה על זבלים עיתונאיים כאלה.

          • עצוב שכך מתבטאת סופרת בישראל.

          • מה רע ביחצנות אישית בתוך מציאות אכזרית של 7000 כותרים בשנה
            היחצנות לגטימית
            ובמקרים של יחצנות אנמית של ההוצאה היא הכרחית וחיונית
            ברור כשמדובר בספר טוב אבל אם הוא ספר רע אפילו אלף יחצנים מלוקקים לא יצליחו לדחוף אותו
            יחצנת אתה קיים
            אבל כאן בבלוג מה התועלת?
            בקושי מעגל קטן של קוראים

    • יודית שחר

      צר לי אבל לא נפגשתי עם רן יגיל לפחות עשרה חודשים. חבל, רן חביב עלי מאוד. אמנם אני מודיעה לו פה ושם שאגיע לקפה סוכר, אבל לא יוצא לי להגיע. גם לא יצא לי להגיע הערב לשבוע הספר, למרות שקבעתי עם גיורא, לאחר שאחלתי לו במייל פרטי, כי כאן השיח נהיה דביק וחולני.
      כמה שאני נכנסת לפה יותר ככה אני לומדת איך אנשים חולים חושבים, והם חושבים חולה. שתהיו בריאים כולכם. מאז שהתחלתי לפרסם אנשים נושאים את שמי על פיהם כאילו אין מחר, כאילו שהם מכירים אותי או את אורחותי, כאילו נחקקתי ברעל על לוח ליבם.
      באמת שתהיו בריאים כולכם, אתם נורא חולים ומפחידים.
      אתם לא מכירים אותי.
      מישהו ברשימות כתב אפילו שאת הביקורת עלי רן יגיל כתב יחד עמי בסוכר.
      אז לא חשוב שלא הייתי בסוכר, ולא נפגשתי עם רני, בערך שנה אני מעריכה, אבל מה זה חשוב.
      וחשבתי ללכת ולקנות את החדש של יעלה ואת החדש של רני שעדיין לא קראתי. וכך אעשה. ואז אמרתי לעצמי שאם אוהב אכתוב משהו בהארץ, ואז דמיינתי את הלבה השחורה העכורה שתתפרץ כאן, ואין לזה סוף למה שיש לאנשים בראש, וכמה שזה דוחה.
      שתהיו בריאים באמת. אני צריכה ללכת לבית החולים, אמי אושפזה שוב.

  6. יעל ישראל

    גיורא פישר, סלח לי שההמון הנבער מדעת כאן והמחפש דם, הכתים את הפוסט שלך. ביקשתי שלא יעשו זאת, ובכל זאת עשו. סורי.

    • גם גיורא עושה כך בבלוגים אחרים, אל תיתממו.

      • נכון – שותל את השירים שלו בכל חור,
        אם תרצה או לא תרצה.

        • האנרגיות השליליות האלו לא עושות טוב לאף אחד ממש ג'ונגל אנושי

          • גיורא צריך לנקות את הרפת!

          • גיורא פישר

            צודק
            למען האמת לא עקבתי אחרי מה שקרה כאן. הייתי טרוד בענייני בית ספר ובערבים ביליתי בכיכר רבין (יש לי מה לספר אבל אני תשוש)
            חוץ מזה, לא צריך להעיר שדים ,או כמו שאמר משורר שיר השירים "אל תעירו ואל תעוררו את הפרה מרִבְצָהּ"

          • אז תנקה מסביבה כשתתאושש.

          • ז. א. למחוק את התגובות שאינן לענין הפוסט עצמו.

  7. לקחו לך את התפקיד? מלכת המלקקות והמתחנפות , יצא לך משהו חוץ מרוע ? באמת מעורר קנאה כל המצליחים האלה, ומה יהיה איתך? טוב תמשיכי לזנב.

  8. גיורא
    מברוך על הכתבות
    זכית – ותוכל להרכיב ביבליוגרפיה
    תפרסם אותה להשכלת הרבים
    זה יאזן מעט את כל הבבל"ת שתלו כאן בפרסומך, שלא לענין כלל
    כתבת שלא קראת וטוב גם זה
    אבל למקרא הדברים חשבתי שדרכי איש לא ייחצן
    אני ייחצנתי ביוזמתי, על פי רוב
    ילד קטן סימר שני כפיסי עץ במסמר קטן, והם נדבקו
    רץ אל אבא ואמר לו: אבא, תראה מה גדולות פעלתי (טוב, הוא אמר לא כך, אלא: אבא, תראה מה עשיתי, אבל העיקר הכוונה):
    האם זה לא מובן? וזה היה בסך הכל ,מבנה" עכלוב
    מה תימה למושכים בעט שרוצים שהכל יראו את מפעלות ידיהם?
    נכון, פעם מעטו יודעי קרוא וכתוב והכתיבה ביד הקשתה ולא היו עיתונים ואמצעי הפצה ולכן פחות עילויי כתיבה התגודדו ליד דוכני המכירה: הרבה פחות כותרים הופיעו בשוק: בכל זאת עמדו שם על ארגז תנובה וצעקו ככרוכיה והכריזו על סחורתם. זה לגיטימי – אם כי לא תמיד יעיל. וכמובן לא כל "יוצר" זכה בתשומת לב ראויה. אשריך שאינך בין אלה, וקהל קוראי ספרך גדל. כל הויכוח עם יעל כאן על יחצנות ובקשת פרסום כמדומה לא אצלך מקומו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר