בננות - בלוגים / / מכתב אישי ביותר לארז פודולי
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

מכתב אישי ביותר לארז פודולי

 

שלום לכולם

אני אוהב אנשים ובמיוחד אנשים צעירים.

פגשתי כמה מוכשרים ב"בננות". עם חלק מהם אני מנהל תכתובת בדואר האלקטרוני הפרטי. שם אני מרשה לעצמי לכתוב להם דברים שאני לא בטוח שירצו שאכתוב אצלם ברחבה הציבורית.

לשמחתי, הם כנראה מרגישים ש "את אשר יאהב יוכיח" ולא כועסים עלי.

התכתובת שלפניכם באה בעקבות השיר האחרון שפרסם ארז פודולי שבו הוא כתב כיצד נתן סיגריות חשיש לאמו החולה הסובלת.

ארז בקש ממני להעלות את התכתובת כפוסט כדי שאולי ייווצר כאן רב- שיח בענייני מלאכת השירה.

אין לי ספק שרבים מבין הקוראים לא מסכימים עם דעותיי.

הבה נשמע

בברכה

גיורא

 

שלום ארז

באמת יופי של שיר. כמו שכבר אמרתי גם לחברך האחר: אתם לא צריכים את ההתחכמויות. אתם מצוינים כשאתם חשופים. נכון, זה מפחיד להיות חשוף אבל האומנות דורשת את זה.

 בלי חשיפה -זה משחק

להתראות

גיורא

 

 

שלום גיורא

לפעמים גם כיף לשחק, מה גם שמעבר לזה אנחנו דור שבועט באחריות ומחויבות. אבל בהחלט חשוב יותר לשמוע ששיר נגע במישהו באמת.

אימא שלי הייתה מתהפכת בקברה עכשיו עם החשיפה הזו.

נו שויין.

 

 

 

שלום ארז

אתה יודע שאתה קשקשן ,אין יותר אחראי ומחויב ממך, כך גם  ידידנו המשורר האחר.

אני חושב שאתם ואחרים "קורבנות" המורים לספרות בתיכון ובאוניברסיטה שאמרו לתלמידיהם שתוספת הרמזים מוסיפה "עומק"  ליצירה. העומק של היצירה נוצר כאשר הדברים הנאמרים בה נוגעים  בקיום האנושי והיוצר משתמש בתבונה בכישרונו, בלשונו הייחודית ובכלים שבידיו כדי להשיג את האווירה והאפקט שהוא רוצה שקורא יחוש.

 

פעם כתבת לי שהרמז מקראי מסוים שהשתמשת בו נתן לשיר היבט  שאתה לא היית  מסוגל להביא לשיר, לדעתי (כמו שאומרים הילדים): זו הבעיה שלך! אתה צריך לאמץ את כישרונך ויכולותיך כדי לומר בלשונך שלך את מה שאתה רוצה להביע. שהרי בין כה וכה רוב הקוראים לא יצליחו לזהות את ההרמז ושכרך יצא בהפסדך.

אני לא נגד השענות על יצירות ספרותיות קלאסיות. כולנו מושפעים כל הזמן מהמון דברים ובודאי מחוויות אומנותיות, אבל לדעתי היצירה שלך חייבת לעמוד  בפני עצמה גם אם היא מתייחסת לציור או יצירה ספרותית אחרת. אני חושב שכך נבחנת יכולתו של האמן –האם הוא מצליח להגיד משהו חדש או מעניין על הקיום האנושי גם  אם הוא נשען על יצירה של אמן אחר .

במקרה שהשיר כולו נשען על ארמז כזה או אחר אני מביא את המקור כמוטו  כדי שהקורא ידע על מה היצירה נשענת. אם אני משתמש בו בתוך השיר אני דואג לכך שהוא ישתלב בצורה הכי טבעית כדי שקורא שזיהה את ההרמז יבין מדוע הבאתי אותו ,וזה שלא יודע –יקרא את הדברים כפשוטם.

 

בכלל, אני לא אוהב יצירות הנזקקות למורים לספרות ומרצים באוניברסיטה כדי שאלה יפענחו אותם.

 

כתבת בהקדמה לשיר על אימך שאתה עדיין לא יודע איך לנווט בין הרצון לשמור על פרטיות ובין ניהול בלוג אישי.

ובכן,  לבלוג אין קשר לפרטיות. אתה יכול לתאר כל שנייה בחיי היום יום שלך (גם איך אתה משתין ואם אתה מרים את הקרש או לא) ועדיין לא להיות באמת חשוף.

בשירה זה לא הולך. אתה חייב להיחשף.

אני יודע שלא תאמין לי, אבל השדים הפרטיים שלך ,הכי נוראיים: בשטח המשפחתי ,הפוליטי , המיני, הכלכלי ,המקצועי. כל אלה לא באמת מפחידים מישהו. השדים הכי שחורים שלך- כשלג ילבינו לעומת אלה שלי. כולנו אותו הדבר פחות או יותר. זו הסיבה שאמנות טובה יכולה לגעת בהרבה אנשים.

כמובן, לא כל אקסהיביציוניזם הוא אומנות,  אם כי בהחלט יש גם את הצד הזה  בשירה.

 

מכיוון שבאמא ומותה עסקינן אני מפנה אותך לפוסט שלי על "אמא מתה" בקישור שאביא ללמטה. קרא  את התכתובת ביני ובין משה יצחקי.

 http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=12234&blogID=236

 

אני בהחלט מבין את הבעייתיות בחשיפה  כשיש  קרובי משפחה העשויים להיפגע (או כך נדמה לך) מפרסום הדברים.

עצתי לך, כתוב את הדברים בצורה הטובה והחשופה ביותר שאתה יכול והנח את היצירה בצד לזמן מה. יתכן שלאחר זמן קצר תגלה שהשד לא כל כך נורא. יתכן ותחליט שהיא לא תתפרסם בספר השירה הראשון שלך אלא בזה השלישי.

אני מבטיח לחכות עד אז

 

בהצלחה

שלך

גיורא

 

 

24 תגובות

  1. לפעמים זה הפוך, מקצינים רגש מסוים, לוקחים אותו רחוק, כי בכתיבה זה מותר, ואנשים מחליטים שזה עליך. והנה פוענחת.
    כשאתה זה מכלול רחב הרבה יותר. והיו אנשים ששוחחתי איתם על כך בעבר , והם טענו שגם להם זה מאד הפריע , כל הפירושים האובר אישים.

    לפעמים אני טסה לתוך אוטוביגראפיה( שבנוי על רובד אישי), אך הופכת אותה, משתמשת בשחקנית שבי להכנס לדמות.

    והנה אני הדמות. וכיף לי. אבל אני לא הדמות שמחפשים בי. כלומר אני קימת בעוד משמעויות.

    או שאת זה אולי רק שחקנים יבינו.

    • צ"ל שבנויה.

    • גיורא פישר

      שלום אביטל
      אני חושב שאני דווקא מבין אותך. נדמה לי שהשחקן מחפש בדמות הכתובה משהו שהוא יכול להאחז בו, משהו מהביוגרפיה הריגשית אישית שלו. כי בבסיס כל האומנויות עומדת ההנחה שכולנו דומים בצורה זו או אחרת ואם היינו גדלים במקום אחר או בזמן אחר אולי היינו אנחנו מתנהגים כאחרון הפושעים.
      כמה אמת "אובייקטיבית" יש בדרך שבה משורר מתאר את עצמו? קשה לדעת, כל שיר לגופו.
      יש למשוררים טריקים שונים כיצד ליצור לעצמם פרסונה, או לדבר על עצמם בלי שמיד יחטטו בפרטיות שלהם:
      המשורר יכול ללבוש פרסונה מההיסטוריה העתיקה ולהלביש עליו את תחושותיו הפרטיות. הוא יכול "לשנות את המין" ובמקום להיות אני הוא הופך להיות הוא או היא.
      בכל מקרה, לדעתי הוא חייב להיות הכי אישי אמיתי (אם כי בעיבוד אומנותי)ופרטי -כדי להיות הכי כלל אנושי.

      • התכוונתי לכך, שיש הקצנה רגשית בתיבה, אצלי לפחות.
        ואני מדברת גם על פרוזה. ואחר כך אנשים יכולים לשאול אותי הכל בסדר, לא קפצת מהחלון אתמול?
        לא ולא.
        וזה די מביך.

        ושמעתי עוד שהתלוננו על כך .

      • כשמשורר יוצר פרסונה הוא יעניק לה את התכונות האופייניות לה, ולאו דווקא יסתתר בקרבה.
        תמיד יש באפשרותו לכתוב שיר בלשון "אני", ואפילו שיר כזה יהיה מבוסס על פרסונה.
        אולם לומר ששקספיר הוא "המלט" או "אופליה" זו הגזמה. אלה יצירי רוחו שהוא ברא את אישיותם בהקשר התאמתם לטרגדיה שאותה חזה בדמיונו.
        ביאליק "בעיר ההריגה" (אחד השירים המצמררים בתולדות השירה העברית" כועס את הטבח כבן העם וכמשורר-נביא מוכיח.
        אחת השורות המזעזעות אותי בשיר הזה
        הן השורות הפשוטות ביותר: "כאשר שנוררתם תשנוררו". כמעט שאין שורת אימה גדולה ממנה בשירה העברית.
        ומן הקצה השני, שירו של דן פגיס "נכתב בקרון חתום". הפרסונה היא האמא והסוף נעתק בלא מלים!
        ובאשר לדיון קודם שלנו, שים לב עד כמה האגו מושלך הצדה ואינו מהווה כלל גורם בשירים, בגיבוריהם ובעיצובם.

  2. אהוד פדרמן

    גיורא, אני מאוד בעד דיונים ספרותיים אך לא הבנתי מהו הנושא שבו אתה מבקש לדון.

    • גיורא פישר

      שלום אהוד
      יש במכתב שארז בקש ממני להעלות מספר נושאים שניתן להתייחס אליהם:
      1. שימוש בהרמזים- מעלות וחסרונות

      2.שימוש בהתחכמויות מילוליות או "חידודי לשון". מה מקומן ביצירה המתיימרת להיות משהו שהוא בעל ערך ספרותי יותר מהטור השבועי של דידי מנוסי בעתון של יום שישי(בזמנו).

      3. מידת החשיפה האישית הנדרשת (או לא)
      מהיוצר. האם לפרסם יצירה שמישהו קרוב יכול להפגע מהחשיפה שבה?

      4. עד כמה יצירה צריכה להיות זקוקה למפענחים מקצועיים כדי שבן תמותה אינטיליגנטי יוכל להבין ולחוות משהו ממנה

      וכל מה שתרצה להוסיף
      בברכה
      גיורא

      • אהוד פדרמן

        אתיחס לענין החשיפה. קודם כל יש להבחין בין חשיפה אישית ביצירה לבין חשיפה של זולת שהאמן היוצר נחשב בעיניו כנאמנו ב'חיים האמיתיים'.
        חשיפה אישית היא החלטה של האמן בינו לבין עצמו ואין בה לדעתי כל משמעות ערכית.
        לעומת זאת חשיפה של זולת שלא פגע בך, אלא נתן בך אמון וחשף עצמו בפניך בשלב זה או אחר של חייו זה מעשה לא מוסרי שגובל בבגידה באמון.
        ומה לגבי מישהו שפגע בך ? ענין הגדרת הפגיעה הוא לרוב סוביקטיבי ואינו פשוט, כך למשל כמעט לכל ילד יש בשלב זה או אחר של חייו טענות כלפי מעשה או מחדל של הוריו או אפילו תלונה על עצם קיומם המטיל צל על עצמאותו ( ראה שירך בנידון). ילדים טבעם להתלונן על הוריהם וזה חלק מתהליך היציאה לעצמאות ואין לו שום קשר לאהבה. המינון של הורות לעתים נדירות מספק את הילדים ואיני מדבר על מקרים קיצוניים של התעללות או התעלמות.
        ואעיד על עצמי, אהבתי מאוד את אבי ומותו הפתאומי כשהייתי בן 44 היה לי קשה מאוד. אך בדיעבד, אני מודע היום לכך שאבי הטיל עלי צל בעצם קיומו שגרר צורך שלי לרצותו ולהתנהג כמותו כדי לזכות בבכורה של 'הבן המועדף' ו'הילד הטוב והמוצלח' . ואכן 'זכיתי' בתארים אך 'איבדתי' את העצמאות. כך למשל כל עוד חי אבי, לא יכולתי להתחבר לצד היצירתי שבי שיצא מאוחר יותר באמצעות השימוש בשפה ובמילים. ולמה ? כי כל עוד חי, האמנתי כמוהו שסייג לחוכמה היא שתיקה וחשיפה משמעותה חולשה .

        אלו דברים שאפשר להבין רק בחלוף השנים. אפשר להעלותם על הכתב, אך לפרסמם, אלא אם יש הסכמה מפורשת, ראוי בעיני רק לאחר מות ההורים.

        • גיורא פישר

          שלום אהוד
          תודה על ההתייחסות המפורטת.
          ההתלבטות בקשר לקרובי משפחה קיימת כל הזמן. מקובל לדבר על ענייני הורים. אבל מה עם כל העולם האנושי האחר הסובב אותנו?
          מה בקשר לכתיבה על בני הזוג?
          הילדים?
          אתיקה מקצועית?(בראשית דרכי בבננות האשימו אותי גם בזה, ראה את הפוסט על "היא נובחת" וזה העוקב שגם הוא עוסק בהרהורים על אמנות)

          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6972&blogID=236

          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7016&blogID=236

          אני ממליץ לך לקרא את התגובות לפוסט האחרון. בגרסה הראשונית של הפוסט הזה סיפרתי על תהליך רגשי (שלא נכנס לשיר) שהתלמידה עברה. נלחצתי מהתגובות שטענו שיש בסיפור פגיעה אתית והורדתי אותו. בדיעבד הצטערתי על כך מכיוון שלא היה בסיפור ההוא שום דבר המאפשר זיהוי של התלמידה. מנהל בית הספר שלי שהוא משפטן ואיש חינוך לא ראה בשיר ובסיפור פגם, אלא להפך, עודד את פרסומו.
          אך התגובות הנרגשות מעידות שאכן מדובר בשטח עם מהמורות.

          ומה עם אנשים מהעבודה
          חברים?
          בסופו של דבר יש סכנה שמה שישאר זה לכתוב על עצים ואבנים.
          אני חושב שיוצר יכול לכתוב על כל מה שהוא רוצה אם כי הוא יכול "להרחיק עדות". אתן לך כדוגמה את השיר "סוליטר" שבשלב מאוחר הכנסתי אותו למחזור "רוח הבית" אבל הוא ממש לא נכתב בכוונה להיות חלק ממחזור

          http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7814&blogID=236

          כשכתבתי את השיר, שלחתי אותו לידיד משורר שהתלונן בפני שהוא לא יכול "להזדהות עם השיר" כי הוא לא יודע אם הוא נכתב על אמא, אחות, אשה או מאהבת.
          אני הסרתי באופן מכוון את תווי הזיהוי כי יצירה טובה צריכה לצאת לדעתי מתחומי הביוגרפיה האישית. אם היא נשארת שם היא מעניינת כרכילות אך לא כאומנות.
          לכן, אם השיר הוא סוג של רכילות אין צורך שיכתב ובטח שהוא לא שווה פגיעה באנשים. אך אם יש בשיר תכנים כלל אנושיים -אפשר להרחיק את העדות (לכתוב עליה, עליו או הם)ועדיין לשמור על האמת האומנותית.
          תודה
          גיורא

  3. לי עברון-ועקנין

    מסכימה מאוד בעניין החשיפה והישירות – זה מה שמעניין אותי, לא וירטואוזיות ו/או טכניקה.

    • גיורא פישר

      היי לי
      למרות מה שכתבתי אני רוצה שיהיה ברור שאני לא נגד "טכניקה ווירטואוזיות" כל מה שאני טוען הוא שאסור ש"הכלים" יהיו העיקר ויסבו את תשומת הלב לחוכמתו והשכלתו הרחבה של היוצר. הם צריכים להיות "לא מורגשים" ולהשאיר את הבמה לדברים הנאמרים או מוצגים.
      כמובן, קורא מתעניין ומשכיל ישאל את עצמו כיצד הצליח המשורר לפעול על הקורא בצורה אפקטיבית. אז יוכל הקורא להתחקות אחר "האמצעים האומנותיים" ולהבין באילו דרכים השתמש היוצר.

      • אם הקורא באמת מצליח להבחין ב"טכניקה וירטואוזית" בשיר יש בעייה בשיר או בטכניקה!
        כאשר ישה חפץ מנגן, למשל, אתה לא מצליח להבחין בין היצירה לאישיות של המבצע והטכניקה שלו.

        • גיורא פישר

          שבת שלום גיורא לשם
          מסכים אתך, זה מה שכתבתי ללי עברון.
          ובאותו עניין (ואולי קצת אלתרמן-זך).
          הזכרת את יאשה חפץ, אתה בודאי מכיר את הסיפור הבא אבל אני מביא אותו לטובת אלה שלא מכירים:

          ב-27 באוקטובר 1917, ניגן יאשה חפץ, הכנר היהודי יליד רוסיה בן השש עשרה לראשונה בארצות הברית; רסיטל זה בקרנגי הול היה לאגדה. הכנר מישה אלמן התלונן, "פיו, כמה חם כאן", ועל כך השיב לו הפסנתרן הדגול ליאופולד גודובסקי, שישב לצדו, בשלוות נפש, "לא לפסנתרנים".

  4. סן פרנסיסקו על המים

    גיורא,
    צחקתי למקרא תשובתך עד מאד.
    ראשית נעם לי שאתה שם אותי באותו שק עם "המשורר האחר" (אגב, זה סוד? מה לא נגלה לאחרים את שמו?). קטונתי, ואין זו הצטנעות לשמה: יש לי עוד קילומטראז' ללכת בטרם יהיה לי ספר משלי, הזמנה לכל אירוע שירה, פרסום חודשי בויי-נט, ושמנחם בן יגמור על שירתי הלל. תודה; עשית לי את היום ללא ספק.
    שנית, אני תמיד קצת משועשע מנחרצות תשובותיך. אנחנו חייבים להיפגש כשאגיע לארץ: אפרופו הימורים, יש לי ניחוש בטוח איך הקול שלך נשמע. אני חייב לבדוק אם צדקתי ובעיקר אני חייב לשמוע ולראות אותך במגרש שלך – זה בסדר אם אני מזמין את עצמי לרפת? או לפחות לשיעור תנ"ך?
    שלישית, אחריות ומחויבות למה? לשירה? אני חושב שהמחויבות המדעית שלי גדולה מהמחויבות הספרותית שלי, מה שבהכרח משליך על כל צעד שאני עושה. הנה דוגמה משעשעת לכך: בעוונותיי זכיתי לפני כמה שנים בפרס מדעי יוקרתי. התבקשתי לכתוב על עצמי כמה מילים אישיות (תחביבים וכיוצא באלה) לקראת אירוע הענקת הפרס, וציינתי שאחד מתחביבי הוא כתיבת שירה. (כְּבוד) הדיקן קרא לי אליו והסביר לי כמה חוסר רצינות ומחויבות זה מקרין עלי, על הפקולטה על האוניברסיטה ועל אלוהים (כלומר הדיקן עצמו). בתגובה, אמרתי לדיקן שעל הכיסא שהוא יושב, בעבר הלא כל-כך רחוק ישב משורר חשוב (אבנר טריינין) ואבנר טריינין דווקא לא פחד לחבוש את שני הכובעים (איש מדע ואיש רוח). אבל לא הייתה לי ברירה (כלומר לא שאלו אותי) והטקסט שונה ותוקן.
    רביעית, אינני קורבן. זה וודאי כובע שאני מסרב לחבוש.
    חמישית, את שיעורי הספרות ביליתי בחוץ – תוך שתי הדקות הראשונות המורה הייתה מעיפה אותי (אבל על זה בפעם אחרת).
    שישית, דווקא אתה יודע מניין נחלתי את המורשת התנ"כית שלי, ובזה (בניגוד לציונים שלי בספרות) אני דווקא גאה עד-מאד.
    שביעית, אם כבר הזכרנו את "המשורר האחר", נזכרתי שמפגשנו הראשון היה בשדה בוקר, עת הקראתי שיר שכתבתי על אחותי בעקבות גירושיה. לא לי לשפוט אם הוא טוב או לא, אבל לא הייתי יכול (ועדיין אינני יכול) להקריא אותו בפניה. נכון שלא כל ברייה היא אחותך, ועדיין: אנחנו בארץ קטנה עם שפם, ואם אתה רגיש לפרטיותך אתה מהלך ככותב שירה על קצות אצבעותיך.
    שמינית (אוף, זה מתחיל להיות ארוך, לא?), ההבדל בין אמנות טובה ללא טובה והדיון (המשכיל והמעניין) בינך לבין משה יצחקי ימשיך להיות מה שאנחנו מנסים לעשות כאן.
    שלך,
    ארז.

    • גיורא פישר

      שלום ארז
      מכיוון שזו הייתה שיחה ביני ובינך חשבתי שנשאיר אותה בינינו ולא נערב אחרים:)
      אתה מוזמן בשמחה לרפת ולבית הספר לשיעורי תנ"ך.
      אני מניח שאתה צודק בעניני הקול שלי.
      מדי יום שישי בארוחת השבת אצל אמא של אשתי (במושב). בני הצעיר גלעד מחקה אותי ואני נבעת למשמע האגרסיות שהוא מוצא בקולי.
      יאיר (הבן הבכור) פשוט נקרע מצחוק כשהוא שומע את גלעד מחקה אותי כך שאני מניח שיש אמת בחיקוי.
      אך מכיוון שאני יודע שהם אוהבים אותי, (וגם התלמידים שעליהם אני מרעים בקולי, בלי שזה יועיל) אני מניח שכולם מבינים שאני (מה שמכנה בשפת החבר'ה) ערס צעצעוע.

      • תלביבית למשעי

        גיורא וארז היקרים.
        אין לי מה להוסיף. אבל כשארז יגיע סוף סוף, אני רוצה להצטרף (אם יורשה לי) לשיעור תנ"ך אצל גיורא.

        • גיורא פישר

          לתל אביבית
          בשמחה. אם כי אני מפחד לאכזב, כי התלמידים הם.. תלמידים, את יודעת.
          אם כי אני מוכרח לציין שהם התנהגו יפה מאד ביום רביעי כאשר ביקרה אצלנו לאה איני ושוחחה אתם על חייה ויצירתה.
          בלי קשר להזמנה זו, יש לי רעיון נוסף ועל כך במכתב פרטי ואולי אחר כך גם בבלוג.

    • לארז פודולי,
      אני תוהה עד מאוד: כיצד אתה מסוגל להבחין במערכת עצביך בין האינטואיציה השירית לאינטואיציה המדעית.
      אני בטוח שבהרהורים נוספים תגיע לידי המסקנה ששני הדברים נובעים מאותה מערכת עצבים עצמה.
      כן, אני יודע שזכית בפרס "עופר לידר". אם תציץ בבלוגי תראה שם את אחד מזוכי השנה.

      • סן פרנסיסקו על המים

        גיורא לשם,
        כל מה שאני יודע הוא לספר קצת על עצמי, וזה מה שעשיתי כאן למעלה (אם בכלל הבנתי נכון את השאלה שלך): אני יכול לדבר על המחויבות שלי, שהיא עניין של החלטה מושכלת, לא של אינטואיציה. ובכלל, יכולת האבחנה שלי באינטואיציות (מלבד זו הנשית) שואפת לאפס.
        לא הייתי אצל נוירולוג לאחרונה אבל כולי תקווה שמערכת העצבים שלי היא כשל אחד האדם. על-פי מה שלימדו אותי יש לנו מערכת עצבים אחת ועל-כן מקור כל האינטואיציות כולן באותה מערכת. אבל וודאי גם כאן פספסתי את כוונת דבריך, ואשמח אם תכוון אותי במה עלי להרהר.
        ובאשר ל'שירת המדע' וזוכי השנה, חיפשתי בבלוג שלך ולא מצאתי: במי מדובר? אבידן רייך? חיה משב? שגית ארבל-אלון? דורית שמואלי?

        • מי שהצבעתי עליו כזוכה בציון לשבח הוא פרופ' ראובן פורת.
          כאשר אני מדבר על אינטואיציה אני מדבר כמובן על יכולתה של מערכת העצבים האנושית לדלג מעובדה ידועה אחת אל עובדה ידועה אחרת, כאשר בין שתי העובדות כרוי בור של אי-ידיעה.
          עצם הקפיצה העצבית מעל ל"בור" יוצר את הידיעה הנוספת, האינטואיטיבית שיוצרת משני דברים ידועים+דבר לא ידוע ערך שלישי, מעין סמל, או דימוי, או גילוי מדעי, או המצאה טכנולוגית וכו'.
          זאת היתה כל כוונתי. אני מבלה את חיי הרבה עם פיזיקאים ואסטרופיזיקאים והגענו למסקנה דומה בעניין האינטואיציה.
          ההבדל היחיד בין עשייה מדעית לבין יצירת אמנות הוא הפעילות הביקורתית. עשייה מדעית מחייבת אינטואיציה וביקורת (או בקרה) בעת ובעונה אחת.
          יצירת אמנות מתאפשרת ללא ביקורת בתהליך ההתהוות. הביקורת תבוא לאחר מכן, בעת ניפוי היצירה, עריכתה ועיצובה בצורתה הסופית.

  5. איריס קובליו

    גיורא פישר וארז פודולי, בחרתי להגיב בפוסט על הדיון הזה. בפוסט האחרון שלי כאן "אינטימיות"

    • גיורא פישר

      לאיריס (קובליו)שבוע טוב
      אני מחזיר את הדיון לביתו המקורי.
      השאלה שארז פודולי, אהוד פדרמן, ריקי (בפוסט שלה) ואני העלינו היא מה הם הגבולות האתיים של חשיפת אנשים קרובים או רחוקים שאנו משתמשים בחייהם וברגעיהם האינטימיים לצורך האומנות שלנו.
      שאלה אחרת היא מתי החשיפה הופכת לאומנות ולא למופע חשפנות.
      השער האחרון של ספרי מוקדש לאשתי. יש הטוענים שהוא החלק היפה ביותר בספר. נשים רבות אמרו לאשתי שהן היו רוצות שהבעלים שלהן יכתבו להן שירים כאלה.
      את אשתי זה לא משכנע. היא מאד לא מאושרת מזה. היא מפחדת שכל דבר שהיא עושה ישמש כחומר לשיר (יש אמת בדבריה).
      חברה טובה אמרה לה: החברים הקרובים שמכירים אתכם כבר ראו את השירים. ויתר העולם… מה אכפת לך ממנו?
      לשמחתי, אישתי לא מתעניינת בשירה. גם השליטה שלה ברבדי השפה העברית היא לא גדולה. לכן, אני "מתרגם לה" את השירים לעברית "קלה". כמובן שבתרגום כזה האינטימיות הולכת לאיבוד ,ואני שמח על כך.
      בסופו של דבר ,אשתי לא הציבה אולטימטום ונתנה את אישורה (אם כי בלית ברירה).
      השאלה היא כיצד הכותבים האחרים נוהגים?
      שבוע טוב
      גיורא

      • איריס קובליו

        חתיכת חשיפה הבאת כאן גיורא, יותר מכל שיר. את חדרי חדריך 🙂

      • נזכרתי באיחור בשיר 'אינטואיציה' של שלומי שבן, ובו התייחסות בדיוק לעניין זה: "…והלילה אחרי ההופעה היא תשאל אותי / על מי נכתב השיר / ואני אומר לא כל שיר נכתב על / והיא תיקח אותי אליה שותקת"

השאר תגובה ל תלביבית למשעי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר