בננות - בלוגים / / למה התכוון ה..מספר. פרק 3 בסדרה:ספרות, מקרא והסטוריה, הילכו שלושתם יחדיו?
צירי חיים
  • גיורא פישר

    נולדתי  ב - 1951  במושב אביגדור (בין גדרה לאשקלון) בו אני חי גם כיום עם אשתי ובנַי. עד לפני כחמש שנים החזקתי  ברפת חולבות גדולה במקביל לעבודתי כמחנך וכמורה לתנ"ך בתיכון האזורי בבאר טוביה. אני גאה לציין שעשיתי זאת במקביל, לבד ללא עזרת פועלים עבריים או זרים. כילד וכנער כתבתי שירים ופזמונים אך זנחתי עם השנים את הכתיבה. מי מבול שירד עלי לפני מספר שנים חלחלו  והעירו את גרעיני השירה שהיו רדומים בבטן האדמה. ספרי  "אחרי זה" עומד לצאת בהוצאת "עם עובד" בראשית 2010    

למה התכוון ה..מספר. פרק 3 בסדרה:ספרות, מקרא והסטוריה, הילכו שלושתם יחדיו?

שלום לכולם
כתגובה לפרק השני הביאה סבינה את הדעה המקובלת  הטוענת שספורי שאול ודוד נועדו להעלות  את ספורי השבט. בפרק זה אסכם בקצרה את דעת מחקר המקרא המודרני באשר למטרת כתיבת הסיפורים וזמן חיבורם.
בראיונות לספרה רב המכר "מלכים ג'" חזרה יוכי ברנדייס על כך שבעזרת  מוריה ובעיקר פרופ' זקוביץ' היא יצאה נגד הספור המקראי וכתבה את "הסיפור שלא נכתב", את "הגרסה האחרת" היוצאת נגד רוח הכתוב.
לעניות דעתי קריאה כזו של הכתוב המקראי היא אי הבנת הנקרא. על כל אלה תקראו בפרק ה3  "למה התכוון המספר"
להנאתכם
גיורא

מטרת כתיבת הסיפורים על שאול וקורות דוד ובניו

 

עד לזמן האחרון האמינו רוב החוקרים כי הסיפורים  חוברו עוד בימי חייהם של דוד ושלמה או בסמוך לכך.

רוסט טען כי "תולדות עלייתו של דוד לשלטון" היא יצירת תעמולה פוליטית שנועדה להעניק לגיטימציה לעליית דוד לכסא המלוכה על חשבונו של שאול, ולהוכיח כי דוד הוא המלך החוקי על כל ישראל צפון ודרום גם יחד. הנרטיב הזה מתאר את עלייתו של דוד לשלטון  כמעשה לגיטימי לחלוטין. מראה כיצד חולשותיו האנושיות והתנהגותו הפגומה מבחינה דתית של שאול  הן שהביאו לפסילתו למלוכה וכיצד נבחר דוד במקומו על ידי ה'.

 רוסט וחוקרים אחרים שיערו כי חיבור זה נכתב בידי תומך של דוד בשלהי מלכותו או במהלך מלכותו של שלמה. כאשר הישראלים שמצפון ליהודה התנגדו לזכותו של בית דוד הדרומי לאכוף עליהם שלטונו.

 

קייל מקארטר מתאר את הסיפור "ככתב התנצלות"  שנועד להציג את דוד כצדיק למרות האירועים האלימים והעקובים מדם שאפשרו את עלייתו לשלטון. המקרא מפריך את הגרסה שהיה עריק ובוגד ושימש שכיר חרב לפלשתים וכי הוא האשם  במותו של שאול, ולרציחתו של אבנר מפקד צבא שאול. בשתי הפעולות האלו מנוקה דוד מאחריות אף ששתיהן סייעו לו לגבש את שלטונו. הוא היורש הלגיטימי של שאול שנבחר בידי אלוהי ישראל.

 

פון ראד אימץ את רעיונותיו של רוסט ותיאר את "תולדות ירושת הכס" כתחילת ההיסטוריוגרפיה הישראלית ולמעשה אף כתחילת כתיבת ההיסטוריה במסורת המערבית.

כל  הדעות האלו משלימות  למעשה זו את זו, כולן טוענות שהמחבר חי סמוך להתרחשות המאורעות. חלק טוענים שמטרת הסיפורים הייתה להכפיש את שאול,  ואילו אחרים טוענים  ואומרים  שהסיפורים באים להראות שלמרות פגמים באישיותו של דוד, הוא לא היה אישיות כל כך גרועה כפי שנהוג אולי היה לספר.

 

יתכן ומטרת העורך בשילוב הסיפורים האלה הייתה להשיג את שתי המטרות  האלו. אך קריאה הדוקה של הפרקים מעידה שהעורך  כשל במלאכתו. 
הסופר גבר על העורך.

 

רוח הכתוב

 

הרבה קוראים גאים לציין "שבניגוד לרוח כתוב הם דווקא מזדהים עם שאול ולא עם דוד".

גאווה זו אינה במקומה,  זו היא רוח הכתוב. המספר מפזר לנו לאורך כל הדרך, בצורה עדינה רמזים לכך שליבו עם שאול ולא עם  דוד או שמואל.

לכאורה, היינו מצפים ש"הסופר המגויס" יהיה לצדו של שמואל ,שליח האלוהים הנושא עמו את המסר האלוהי. אך הסופר  החתרן  בונה את הסיפורים בצורה כזו שיש סתירה בין המסר האלוהי  ובין רוח הסיפור.

בסיפורים המפגישים את שאול עם שמואל נציג האלוהים דואג הסופר לטפטף לנו אינפורמציה המרמזת שידיו של שמואל אינן נקיות: שמואל מאחר למפגש עם שאול (פרק י"ג) בניגוד לתכנון המקורי.  ח וייחל (וַיּוֹחֶל) שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל, הַגִּלְגָּל; וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו.  ט וַיֹּאמֶר שָׁאוּל–הַגִּשׁוּ אֵלַי, הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים; וַיַּעַל, הָעֹלָה.  י וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל, בָּא; וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ, לְבָרְכוֹ.

 

 הסופר ,שבקלות יכול היה לתת הסבר לאיחורו של שמואל נמנע מכך ובאותה עת  נותן לנו את התחושה ששמואל חיכה בפינה לשאול כדי שזה יקריב את הקורבן.

 אישיותו הקשה של שמואל בולטת במיוחד בסיפור בעלת האוב (פרק כ"ח) כאשר  בעלת האוב מוצגת בניגוד לדמותו של שמואל. דווקא "הפושעת" היא  הרחומה והטובה , ואילו שמואל, שליח האלוהים הוא חסר הרחמים וקשה הלב למרות שבפיו שם הסופר את דבר האל.

 

יט וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ, בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.  כ וַיְמַהֵר שָׁאוּל, וַיִּפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד, מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; גַּם-כֹּחַ, לֹא-הָיָה בוֹ–כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם, כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלָּיְלָה.  כא וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, וַתֵּרֶא כִּי-נִבְהַל מְאֹד; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ, וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי, וָאֶשְׁמַע אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.  כב וְעַתָּה, שְׁמַע-נָא גַם-אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ, וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת-לֶחֶם,

 

זו  דוגמה מצוינת לסיפור חתרני מובהק: נציג האלוהים הוא "הרע של הסיפור" הטובים הם דווקא בעלת האוב ושאול היוצא למלחמה למרות ידיעתו שגורלו נחרץ,

 

גיבור טראגי למהדרין.

 

הסופר בודאי לא היה מבית שאול , אך האם הוא היה סופר מגויס המייצג את בית דוד בצורה זו או אחרת?

 

26 תגובות

  1. חני ליבנה

    מענין לחוות דרכך את ספורי התנך בראיה שונה, הסטורית מחקרית, זכו התלמידים שלך

    • גיורא פישר

      לחני תודה.
      אני מקווה שתלמידי מסכימים אתך,
      אגב, אחת הטענות כלפי דרך הלימוד בתיכונים היא שהלימוד נעשה בהשפעת האקדמיה ש "עיקרה" את התנ"ך מהמימד הרגשי חוויתי.
      אני מניח שכמו תמיד ,הלימוד בכתה תלוי במורה, באישיותו בהשכלתו וביכולתו להסתכל בכתובים כל פעם מחדש.
      בהמשך, אשתדל להראות דוקא את הקשר בין הסופר המקראי לחני לבנה.

  2. גיורא, אפשר להבין זאת בעוד דרכים. ודווקא דידקטיות למהדרין.
    ייתכן שהכתוב בא לומר ששיקולי המוסר האנושיים (לחוס על אגג, למשל, או להחליט בעצמך בגלל התמהמהות הנביא) הם היבריס לעומת הצדק האלוהי.
    רודולף אוטו מדבר על האופי הנומנוזי של האלוהות, משהו שממלא אותך ייראה דווקא בהיותו מדביר, בלתי מובן, ומעבר לאנושי.

    • גיורא פישר

      לאמיר
      אין ספק שהרובד "הדידקטי" קיים בכתוב. וזו הדרך שבה בדרך כלל מלמדים ומפרשים את הסיפורים.
      הבאתי דוגמאות ואראה בהמשך שגדולתו של הסופר היא יכולתו לצאת נגד המסר "הדידקטי" שהוא עצמו מביא.
      על כך ועוד בפרק "לא כך בונים חומה"
      ועוד יותר בפרק שאחריו:

      "שום דבר כאן אינו כפי שהוא נראה אמרה אליסה"

  3. גיורא,
    למרות מה שחשבתי לשזור חוט דבריי על המוטיב שהעלית שהבה נתנגשה, עלי להודות שגם בפרק זה עלי להעריכך שדבריך עולים בקנה אחד עם מה שאני לימדתי מרגע שנטלתי בידי את הטקסט הזה. למרות שהטקסט משוחד לטובת דוד – ואנשי דוד מן הסתם העלוהו על הכתב באופן מגמתי לחלוטין – האמת מבצבצבת- ומה שכתבת – שכך כבר היתה מלכתחילה כוונתו המסותרת של הסופר – היה עבורי חידוש חיפה ומענין. ובהחלט מענינת גישת הכותב- עורך – איננו מסתיר את חטאי דוד בלי סוף, וחטא בת שבע היה הקטן בהם. הוא היה מורד במלכות, בוגד בצבאות ישראל (גלבוע), מלכך פינכה של אכיש מלך גת והפלשתים ומה לא. ובעיקר היה משמיץ המלך ( שים לב: הוא היה נגינתו כל היום (איוב 30.9, איכה 3.14: ושם 3.63 ): ועשו את שאול שחוק לכל עמם ונגינתם כל-היום: ומכאן ניתן לומר שהסופר מוצא (בשמואל א טז טז ועוד) עבור שאול איש יודע נגן. (אגב, ראה נא ממצאי זאב משל בכונתילת אל עג'רוד ותמונת יהוה=המלך עם מנגן (מנגנת) לצידו).

    • מבצבצת.
      מלחך.
      חידוש יפה ( ולא חידוש חיפה).

    • גיורא פישר

      למשה, כמו שציינתי בתגובתי הקודמת. בדבריך אתה מייצג את הדעה הרווחת הרואה בספורים פרי היוצר של "בית דוד" וכמו שכתבת:
      "למרות שהטקסט משוחד לטובת דוד – ואנשי דוד מן הסתם העלוהו על הכתב באופן מגמתי לחלוטין"
      ומיד אחר כך ציינת את כל פשעי דוד שהכותב מביא.
      בעצמך עמדת על הסתירה ואתה מגיע כבר "בָּשֵׁל" למסקנה, הבאה לידי ביטוי בשמו של הפרק הבא:

      ככה לא בונים חומה!"

  4. אז האם העורך כשל במשימתו? או שמא רוסט כשל בהבנת הנקרא?

    בכל מקרה עלי העורך המקראי השפיע. אני מסמפט את שאול.
    🙂
    ותודה על רשימה מסקרנת.

    • גיורא פישר

      שלום שחר מריו
      לדעתי, כולם טעו בהבנת הנקרא.

      חוץ ממני.

      על כל אלה ועוד בפרק הבא ששמו:

      "כך לא בונים חומה"

      • שאול גלבוע

        "לדעתי, כולם טעו בהבנת הנקרא.
        חוץ ממני."

        גיורא, אפילו בצחוק זה אינו נאה.

        איש, לא בשמים ולא בארץ, שמך….

        • לשאול גלבוע (איזה שם נפלא, מתאים מאד למאמר שלי ולמסקנות שיגיעו בהמשך).

          אבל המורה שאול, התכוונתי בצחוק..
          בסדר, אמסור את המכתב להורים ,אחר כך אעמוד בפינה חצי שעה
          ולבסוף אכתוב במחברת 100 פעם:

          "איש, לא בשמים ולא בארץ, שמך"

  5. הי גיורא, קראתי בעניין את שלושת הפוסטים וכבר חידשת לי שהכתיבה אולי נעשתה מטעם אחד הצדדים. תמיד קראתי בתנ"ך כאילו הכותב הוא ניטראלי מן הסטוריון עם כישרון של סופר, אבל עדיין הסטוריון, והדבר היחיד שהייתי בטוחה שהוא ממציא זה את אלוהים, מכאן שהייתי בטוחה שהכותבים הם תמיד מטעם הדת שרוצים ליצור בקורא אמונה באל, ויכולת לקבל את מה שקרה בהסטוריה כרצון האל, ובלי קשר לאם הם מצדדים בשאול או בדויד, אלא פשוט מספרים: מה שהיה הוא שהיה כי ככה תכנן האל שיקרה.
    ועריכה? האם עורך משנה את העובדות ועוד עד כדי כך שהוא משחיל לתוך הסיפור את דעתו האישית? אם העורך הוא איש דתי שמאמין בתנ"ך זה בעצם נחשב ממש לחטא וקשה להאמין שהיה מעז. ואם כבר בתקופת העריכה (שאגב לא ידעתי שלתנ"ך היו עורכים), לא הייתה באמת אמונה באל וכבר אז כולם ידעו שזה רק סיפור וכל אחד עשה בו כרצונו, אז אני עוד יותר לא מבינה: איך אפשר שדת שלימה נשענת עליו (סיפור התנ"ך) עד היום ולא מתעוררת?

    • לילה טוב סיגל
      העלת שאלות רציניות ואני מתכוון לענות לך מחר באריכות. חזרתי עכשיו הבייתה(23.20) וקשה לי לענות עכשיו תשובות מורכבות. אבל אני מבטיח לא להתחמק.
      תודה על הקריאה
      גיורא

    • לסיגל
      חוקרי המקרא המודרניים מתייחסים לטקסט המקראי כדרך שמתייחסים לטקסט הסטורי, ספרותי או תאולוגי.
      המחקר מוציא (לכאורה) את האלוהים מתוך המשוואה ,אבל אין ספק שהמחקר (שעיקרו גרמני והתחיל במאה ה17-18
      ) ניסה בהרבה מקרים להוכיח שלכתוב המקראי יש בסיס הסטורי. זה היה נוח להם בגלל שהנצרות מבוססת על המקרא. זה גם היה נוח לחוקרים הישראלים ששמחו למצא הוכחות לזכותנו על הארץ דרך המקרא והארכאולוגיה. בהרבה מקרים האמונה הזו הסיטה אותם מלראות נכוחה את הממצאים והכתובים.

      המקרא מורכב מסוגות ספרותיות רבות וספרים "הסטוריים " המתארים תקופה של למעלה מאלף שנים.

      אין כתיבת הסטוריה אובייקטיבית . אף פעם.
      בטח הצגת ההסטוריה בתנ"ך אינה כזו כי כמו שציינת המטרה הכללית של הרצף הנפלא היא להסביר את נוכחותו של האלוהים בהסטוריה.
      אין ספק שזו הייתה מטרתו של העורך שליקט ואסף.

      אבל מן הראוי לבדוק כל יחידה ספרותית לגופה. ולבדוק מה הינחה את הכותב שלה.
      המחקר יוצא מתוך הנחה שספורי עליית דוד לשלטון מקורם בבית דוד. שהרי ההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים ובית שאול הוכחד ונעלם.
      אני חושב ,כמו שהסברתי בפרק הרביעי שהסופר לא היה משרתו של בית דוד.
      מתי הסיפורים נכתבו ,ולאיזה צורך.
      בפרקים הבאים.
      תודה
      גיורא

      • גיורא, תודה על תגובתך אולם לפני שאמשיך ואקרא את ההמשך מעניין לשמוע דווקא מדוע אתה מאמין שהיה באמת בית שאול ובית דויד. שמתי לב שהתנ"ך מביא סיפורים שכבר סופרו אצל עמים אחרים, חוסר הידע שלי לא מאפשר לי להביא דוגמאות אבל חושבת שמהרגע שהומצא האל ולקחו מסיפורי האלים של העמים הקדומים את כוחותיהם וסיפוריהם והתאימו אותו לכוחו של האל האחד הרי שנתנו שמות חדשים לגיבורים והנה פתאום יש לנו שאול ודויד שאולי לפני כן היו סיפורים דומים אצל כורש או גילגמש. אם בעצם זה כך הרי שאין באמת כותב מטעם אחד הצדדים כי הללו לא באמת היו. (ואז כמובן הטענה שהתנ"ך הוא מעין ספר הסטוריה בעצם מופרכת אף היא). שוב, אודה לתגובתך וליל מנוחה.

  6. תַּלְמָה פרויד

    גיורא, חביבה עליי מאוד גישתך
    "החתרנית" למקרא ואני מאמינה שתלמידיך נהנים (כבר אמרתי בהזדמנות אחרת שאשריהם). מרתק כמובן לעקוב אחר החתרנות במקרא עצמו, ולהתחקות אחר המקורות השונים והידיים השונות – ואף מנוגדות – שהטביעו בו טביעות אצבעות.
    וניתן לפרש בכל כך הרבה דרכים. דוגמית: "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". אליבא דמי? כותב/עורך שמצדד בבית דוד, או שמצדד בבית שאול? שהרי לך תדע עם מי יזדהו הקוראים – עם המנצח המפואר או דווקא עם 'הלוזר'??

    • גיורא פישר

      שלום תלמה
      תודה על מה שכתבת.
      ובקשר ל"הכה שאול באלפיו" נגעת בנקודה שהתעסק בה בהמשך, אם כי לא מהזוית שאת העלית.
      אבל באופן עקרוני צריך לשפוט כל דבר בהקשרו (במקרה זה מקומה של קריאת השמחה בתוך הספור).

  7. תקן אותי אם לא הבנתי נכון את מובאותיך: האם המסר הוא שיש להתייחס לסיפורי התנ"ך כחומר עיתונאי-סיפורי מגוייס, אינטרסנטי, המייצג את עילת כותבו או חביבו?

    • לבנה שלום

      עדיין לא הבעתי את דעתי אלא הבאתי את דעת מחקר המקרא המודרני שאכן טוען בדיוק כמו שניסחת שהחומר הוא אינטרסנטי ומייצג את עילת כותבו או חביבו.

      דרך אגב, מה מפליא בזה? הרי גם אם תאמרי שהכל דברי אלוהים חיים גם אז הכלל שהבאת נכון: הכתוב מייצג את האינטרס של אלוהים ,שליחיו ואת חביבו.
      בדברים אלו אין חידוש וגם לא חריגה מהתפיסה המסורתית?

      לכל כתיבה יש מטרה, אלא אני חושב שהמטרה היא לא זו המקובלת על המחקר. על כך בהמשך.

      דרך אגב, מה היא תפיסתך שלך את ספורי המקרא? וביחוד את ספורי שמואל שאול ודוד?
      שלך
      גיורא

      • אני התחנכתי עד שנות בגרותי המאוחרת במוסדות של החינוך הדתי הלאומי, שכן מוצאי מבית דתי, והתנ"ך היה לי מקור שפת העבר שלי והמתנה ששסייעה לכתיבתי, כי במקום ממנו באתי דיברו וכתבו עילגות.
        ראיתי בסיפורי התנ"ך תיעוד של אשר קרה, לא הכל, אבל בחלקים. לימדו אותי כשם שהיה מקום לאירועי גבורה, טוב לב, אנושיות ונתינה, היה מקום לאירועי חולשה, רוע לב, גזילה ושחיתות ושניהם משקפים את הדינמיקה של טבע האדם. אבל שהכותבים "משכו" לכיוונים מנוגדים כדי להדגיש את השקפת עולם האישית שלהם, או
        של חביבם, והם בחשו ב"ספר" כראות עיניהם, הדגישו או שיטחו, ובקיצור, הכל פוליטיקה מבחילה, זו ראיה שמסרסת באחת ומלכתחילה את הגישה לספר, והורסת את יופיו וחינו, ואני לא אומרת זאת מפני שעדיפה לי עצימת העיניים. עלי לבדוק שנית את גישת מלמדיי ומחנכיי, והיכן אני בראייה הזו.

  8. סיגל ולבנה –
    זה אני מגיב – גיורא יגיב אם ירצה בדרכו.
    לא נראה לי שאלהים ישב וכתב. בני אדם כתבו, בעלי אינטרסים, משבט יהודה שביקשו לפאר את המלך שיצא מקרבם ולהמעיט מאד בערכו של שאול (!!!"בן שנה שאול במלכו ושנתיים מלך על ישראל – שמואל א' יג 1!!!). שמואל בחר בשאול למלך דוקא כי בנימין היה השבט הקטן ביותר, הממוקם בארץ במקום מרכזי. השבטים חששו שהמלך ושבטו ישתלט עליהם, על כן בחרו בשאול ( שהיה, אגב, לפי המדרשים משכמו ומעלה). אלא שכאמור היה זה שבט קטן ועל כן חלש. וכשהכה בפלישתים – הכה באלפיו. דוד הכה ברבבותיו, והעריכו אותו יותר.
    משראה שמואל כן, האשים את שאול בכל מיני בוקי סריקי. ראה שטעה. בני ישראל לא אבו ללכת אחר שאול. הוא הסיר את שאול מהמלוכה, אם כן, ובעוד שאול מולך בחר תחתיו בדוד למלך – אם תרצו. אם תרצו, קראו במקרא איך דוד עלה ועלה במעלות סולם השלטון. שאול היה מוכרח לתת לו מקום, מפאת כוחו של יהודה, וכן מפאת שהוא היה זקוק לכוחו ותמיכתו של יהודה – שהוא לא קיבל.
    דוד שיחק נגדו.
    גדולת העורך שאסף את הקטעים – אולי מסופרי שני הצדדים, אינני יודע – שמבעד לתיאורים ההיסטוריים מבצבצת האמת.
    ועוד הרבה יש ללמוד מהפרשיות האלה – על כוחות פוליטיים, על המלחמה בגלבוע ועוד.

    • למשה
      תודה רבה על תגובתך המפורטת. בדבריך אתה מביע את דעת המחקר המקובלת הטוענת שהסיפורים נכתבו על ידי יוצרים "מבית דוד".
      דעתי שונה ,על כך בפרק הבא.
      תודה על התגובות וההתעניינות.

  9. אהוד פדרמן

    גיורא, בתור ציניקן וספקן אני אוהב את הקריאה החתרנית בתנ"ך. יש לי השגה לגבי הענין של עריכת התנ"ך במובן של ימינו כלומר מעבר להחלטה אילו ספרים לכלול בתוכו. יש בספרים המרכיבים את התנ"ך הרבה סיפורים כפולים ( החל מסיפור הבריאה) ואפילו סותרים שנראה לי שההחלטה של חותמי התנ"ך שמדובר בטקסטים קדושים ולכן אסור לשנותם גברה על כל שיקול של עריכת הטקסטים עצמם. עמדתי לא מבוססת על ידע ואשמח לשמוע אם בידיך עדויות היסטוריות התומכות ברעיון שהיה עורך או עורכים לספרים המרכיבים את התנ"ך.

    • לילה טוב אהוד
      הבטחתי לסיגל תשובה מפורטת בעניין.

      בינתיים אגלה לך שנגעת באחת מנקודות המפתח והיא הספורים הכפולים.
      בספר שמואל יש כמה ספורים כאלה ובאחד הפרקים הקרובים אדון בהם.
      אם כי ספורי הבריאה השונים הם עניין אחר ועליו אענה בתשובה מחר, או עדיף כשאגיע לנושא בפרקים הבאים.
      תודה
      גיורא

  10. מר פדרמן,

    כיון שהענין נוגע לי, גם אני עונה כאן.
    כתבת: "נראה לי שההחלטה של חותמי התנ"ך שמדובר בטקסטים קדושים ולכן אסור לשנותם גברה על כל שיקול של עריכת הטקסטים עצמם".
    תן נא דעתך: רישום קורות העתים היה נהוג כבר מבבל, אך סופרי התנ"ך העלו את זה לרמה גבוהה וייחודית: אעפ"כ אין לומר שמה שכתבו נחשב ל"טקסטים קדושים". (גם בספר "אסתר", אגב, שומעים אנו על רישום העתים). עורכי המקרא אספו את כל הטקסטים הקיימים, כל מה שהם יכלו למצוא ולהניח עליו את ידם וכרכום בסיפור אחד. כבר מכאן סביר להניח שכותבים שונים רשמו דברים שונים וראו דברים באורות שונים. לא היתה בהם קדושה- זו נלוותה למקרא אחר כך, כשהחשיבום עד העלאתם לרמת קדושה.

  11. עוקבת בענין
    ואין ספק ששאול הוא גבור טראגי , ממש על פי התבנית שהציבה דורותיאה קרוק (?) בספרה על הטרגדיה
    יש פה מעשה מביש (לא חיסל את אגג)
    סבל, הכרה במעשהו, עונש נורא ואיום ,קתרזיס (לקורא בן הזמן) והשבת הסדר על כנו (דוד)
    לא זוכרת את הסדר המדויק אבל באופן כללי זו התבנית

השאר תגובה ל סיגל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא פישר