בננות - בלוגים / / גבולות הפרטיות (על "גולדפיש" של דפנה שחורי במדור ביקורת השירה)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

גבולות הפרטיות (על "גולדפיש" של דפנה שחורי במדור ביקורת השירה)

 

גבולות הפרטיות

 

דפנה שחורי, גולדפיש, הוצאת כרמל-עמדה, 69 עמ'.

 

קובץ השירים החדש של דפנה שחורי מנכיח תשוקה עזה לחיים, ובמיוחד תשוקה לאהוב שנעדר. השירים בולטים בטמפרמנט הסוער והרוגש שלהם, בעיסוקם המודגש בגופניות, ובעולם הדימויים הפרטי השואל לרוב מעולם החי כדי לבטא רגשות אנושיים קשים-להכלה כמו כאבי פרידה ואובדן.

החולדה בעיקר, אבל גם הגולדפיש, הנחשים, ואולי גם השור, הם סוגים של חיות מעבדה שבאמצעותם נערך "ניסוי רגשי" גדול, שעיקרו התמודדות עם חרדת נטישה ועם נטישה-בפועל. אבל החיות הללו הם גם הביטוי הגופני של התכנים הנפשיים האלה, כבדוגמה הבאה: "דווקא כשהחולדה החליפה קידומת/ ונהפכה לנסיכה פרוותית/ נפרדנו/ ולא יכולתי להוכיח עד כמה ניתן להשתנות/ ולהיהפך ממכרסם עכור שמושך בעקבותיו זנב עוולות איום/ לעלמה בעלת זנב נעורים שעיר ונוצץ" (עמ' 18).

בצד חיות המעבדה הבונות, בגופניותן הבולטת, עולם דמיוני, כמעט סוריאליסטי לפעמים, מופיעות דמויות אנושיות ממשיות בשם מפורש: דפנה ואלון, ודוד ודניאל ומשה. כך נוצר מארג מעניין, "אוטוביוגרפי", מצד אחד, ובדיוני מוקצן, כמעט היפר-ריאליסטי, מצד שני, שגם משחק בין הגבולות האלה.

לעתים העולם השירי נדמה פרטי מדי, אבל הכותבת מודעת לקשיי הנגישות שהיא מניחה בפני הקוראת והופכת גם אותם לחלק מחומרי השיר. "הודאה" מעין זו מופיעה כבר בשיר הפתיחה היפה, "לחולדה אקרא דפנה": "… לסבל הטהור הנקי אין אגב שם/ אבל את אותו בוקר שבו גיליתי את החולדה/ אכנה קתרזיס/ ולכל קוראי שהמלים הללו סתומות בעבורם/ אקרא קהל עיוור/ חירש לסבלותי/ דמום לכאבי…" (עמ' 7).

בכלל, הקוראים/ צופים הם חלק מההתרחשות השירית בספר זה. מבטם נלקח בחשבון, גם כאשר נראה כי יימנעו מלהביט בהתרחשות שבה הם שותפים: "ביום שהוא נטש אותה/ היא שחררה את החולדות על השטיח/ [והצופים יכולים מצדה לעצום עיניים]/ את כל החולדות שהיו כלואות בזרועותיו" (עמ' 16).

גם אם הצופים הבינו את המלים מהשיר הקודם, הדוברת בשיר זה מתייחסת לאפשרות שהם עלולים לעצום עיניים משום שלא יאהבו את המראה המתואר במלים – למשל, את מראה החולדות על השטיח. מבחינה זו, יש בקובץ מודעות ליחסים שבין האמנית/ צופה, משוררת/ קוראת, ובמידה רבה הוא דן למעשה בגבולות הפרטיות ובמשחק שבין ההזמנה למציצנות ובהיעתרות לה. המשחק בין האוטוביוגרפי להיפר-ריאליסטי, ובין ההחצנה לבין עולם הדימויים הפרטי, הם חלק מדיון זה ומפואטיקה מודעת.        

במקומות אחדים בספר דומה, אמנם, שהגבולות נמתחים קצת יותר מדי, והעולם האישי נדחק מעט על ידי מה שנחווה כצורך להדהים את הקורא. אך בדרך כלל בקובץ, יצר היצירה גובר על יצר ההדהמה, והשירה מצליחה להעביר עוצמה רגשית בדיוק בגלל העודפות הדימויית והמשחק המסוכן כמעט בין יצר ההיחשפות של הדוברת לבין יצר המציצנות של הקורא האפשרי.

בצד הדרך, נמצאים שירים שקטים יותר, שירים שבהם הדיבור השירי מעודן יותר, על אף שתכניו אינם פוצעים פחות מאלה של השירים הגדושים. זה קול נוסף שכדאי לטפח, משום שבו מצויות, לדעתי, ההפתעות האמיתיות של קובץ זה:

 

ללדת על ברכיך

 

נשב בנוף בדמדומים

כשיתחילו הצירים

אני אשב על ברכיך

כמו על כיסא מיילדים

עירומה

ומתחת כבר הכנת את המצע

קערת חלב עיזים חמימה

לתוכה יגלוש היצור שלנו

עיוור וחם

מכוסה ערפל קרומי לבן

ואתה תלקק אותו

עד שיתגלה לשנינו

                             (עמ' 41)  

 

כמה יפה התמונה השקטה הזאת, וכמה מעודנת היא הפואנטה הכמעט מהפכת שבסופה – חוכמת הגילוי וההתגלות.  

 

 

24 תגובות

  1. מירי פליישר

    יפה תמר. גם אני מאוד אוהבת שיר זה. מיתולוגי ממש.

  2. תמר, את כותבת על ספרי שירה באופן נפלא. יש לך חדות ראייה ואין זה קובץ פשוט לעיכול. אני כמובן מאוד אוהב אותו ולכן הוצאתי אותו עם ישראל כרמל לאור. הייתי מוסיף שבשונה ממשוררות אחרות, שיש להן שירים יפים מאוד, לשחורי יש כבר עולם פואטי משלה, עולם מתפתח. היא יודעת לעשות הזרה שירית לחומרים מגעילים מן העולם, היישר מן הביבים, אל עולם הזוגיות והאהבה, וכל זאת בשפה וסגנון משלה. בפעם האחרונה שנתקלתי בשירה חזקה מעין זו זה היה בקובץ החזק "אהבה" של אהרן שבתאי.

    • רני, תודה על המחמאות ותודה על הספר, ויופי שאתה מחדד את נושא ההזרה. מפעלך המו"לי והספרותי יקר מפז! תמר

  3. דפנה שחורי

    תמר

    ביקורת מרגשת

    תודה

    • שגיא אלנקוה

      שלום תמר ,

      שלחתי לך הודעה דרך הדואר באתר ולא זכיתי בהתיחסות , אני בשום אופן לא מלין
      ובטוח שמצאת אותה לא ראויה להתיחסות מסיבות טובות ששמורות עימך . אך חשבתי
      להעלות סימן שאלה בנוגע .
      אני מתנצל שהערה זו לא קשורה לתוכן המאמר.

      בברכה,
      שגיא.

    • תודה לך, דפנה, על הספר היפה, ושמחה ששימחתי אותך. תמר

  4. קראתי את הביקורת המעניינת שלך בעיון.
    חיות כגון חולדות ונחשים מהוות חלק מהעולם הפאגאני הקשורות לטקסי האם הגדולה. אני מצאתי בשירים העוצמתיים של דפנה שחורי זיקה למעמקי הנפש ורמזים בשירים אחרים שימוש בזיכרון חבוי להוקיע את עקבותיו של אהוב נעדר.

  5. תמי כץ לוריא

    תמר
    ביקורת מצויינת הקולעת לעיקרי שבספר חזק ויפה זה.

  6. קריצות בין היוצר לקוראיו הן םרקטיקה מסוכנת מאוד.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר