בננות - בלוגים / / אנה מסתובבת יפה (על ספרה של ענת לוין, במדור ביקורת השירה)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

אנה מסתובבת יפה (על ספרה של ענת לוין, במדור ביקורת השירה)

 

אנה מסתובבת יפה

ענת לוין, אנה מסתובבת לאט, הוצאת אחוזת בית, 54 עמ".

 

רבים משיריה של ענת לוין, בספר הבכורה שלה אנה מסתובבת לאט, נעים על הציר שבין געגועים לילדותה של הדוברת בשירים לבין כמיהתה להבאת ילדים לעולם. רק שירים מעטים בספר חורגים מטווח נושאים זה, ומבחינה זו הספר מעורר אי-נוחות מסוימת הקשורה בתפיסת הנשיות המצומצמת שהוא מעמיד במרכזו.

אמנם, יש נועזות מסוימת בפתיחות שהשירים נוהגים עם חוויית המאמץ לפריון, ועם ההנכחה של כאבי אי-ההריון ושל נושא ההפריה החוץ-גופית. הנועזות המסוימת קשורה לפירוק המסוים של ההנחה התרבותית בדבר "טבעיות" הלידה והאימהות, כדברים הנעשים ללא קושי וללא מאמץ – והיא גם קשורה לעצם העדות, באמצעות השירה, על ההתנסויות הכואבות האלה. כבשיר הבא: "העוברים שלי/ משוטטים במבחנות,/ בצלוחיות, בצנצנות/ של חמוצים/ נאספים/ אלי" (IVF , עמ" 38), או בשורות היפות האלה: "אני מתגעגעת לילדים שלא יהיו לי" (ללא כותרת, עמ" 40), או "הילדה שתהיה לי/ כבר מסמנת בישבנה/ את מקומה על ירכי" ("יוניון סקוור", עמ" 41). אבל נועזות זו היא גם מוגבלת, משום שהיא מקבלת את התרבות שמקדשת את הלידה והאמהות הביולוגית כאופן ההגשמה המרכזי של הנשיות, ושמבחינה באופן בינארי בין נשיות סקסית לנשיות אימהית.    

כוחו של ספר זה אינו אם כן בטווח הנושאים שהוא מציע אלא ביכולת הלשונית והדימויית הנגלית בו, כלומר ביכולת להתחייב לדימוי ולפתח אותו בשיר, ביכולת לערבב באופן אפקטיבי בין רכיבים משדות משמעות שונים, וגם ביכולת לאזן בין דיבוריות "פשוטה" ללשון פיגורטיבית. כל אלה – באופן שקט ואלגנטי המאפשר להעביר ניואנסים של רגש ומחשבה. רבים משירי הספר הם כאלה, וזה לא מעט לספר ראשון שמתחיל לגבש שפה שירית.

השיר הבא, למשל, מפתח לכל אורכו דימוי של ישיבה בדד בחדר, כאילו היה חדר זה העולם, היקום כולו, והדוברת – בוראת עולם הממוקמת במרכזו אך נבדלת ממנו. ואולם, סופו של השיר מזמן תפנית, הן בשפת השיר והן בהשלכות המשמעות שלו:  

 

            *

ואשב בו ולא אצא ממנו

שלושה ימים ושלושה לילות

ובימים אקרא בספרי הימים

של מי שקרא שמות לעולם

ואקרא שמות רבים

ואהגה בם רבות

ובלילות אשכב בתוך ערסל

תלוי מן התקרות

ואקרא לעולם בשמות הרבים

עד שיקרב אלי חרש אל מיטתי

ואתן לו את שמי שלי

 

וכיפת השמים תונח לי כרית

והים יעטפני בשלל שמיכותיו.

                                (עמ" 49).

 

נוצר כאן מתח מעניין בין אמצעיו הפשוטים של השיר, בין הדיבוריות שלו או שפת התיאור הישירה והנקייה שלו, כמו ברישום שחור-לבן – לבין ההתנסות הרת-הגורל של ה"אני". השיר מתקדם באופן שקט ו"חסר צבע" לקראת סופו. הסוף – "וכיפת השמיים תונח לי כרית/ והים יעטפני בשלל שמיכותיו" – מפתיע בפיגורטיביות שלו, שהוא כתוספת צבע לרישום בשחור-לבן. הסוף מסמן גם את המעבר של הדוברת ממצב של ניידות יחסית, כשוכבת בערסל הנע לכל רוח, ערסל שהוא גם מעין סף או סף תודעה – למצב נייח, של שוכבת במיטה. כלומר, נוצר מעין יחס הפוך בין תוספת הצבע או הפיגורציה של המבע השירי לבין התוכן המנכיח את שקיעתה של הדוברת אל השינה/ הכמו-מוות. שינה, שהיא כהתמזגות עם היקום המבטלת את נפרדותה/ צבעה הנפרד של הדוברת ממנו.

שיר אחר שמדגים את העבודה היפה של לוין עם המבע השירי הוא "פלא". זהו   מין שיר של גירוש-דיבוק-מחשבות-המוות על ידי הנכחת המוות בדרך השלילה בתוספת דוק עדין של הומור עצמי. "פלא הוא שעדיין לא מתי,/ פלא שלא נהרגתי במלחמה על אדמה/ או בתאונה, שלא ירו בגבי, נעצו/ סכינים בצלעותי, שלא ריסקו/ את פני באבן, שלא קשר אותי אדם/ אחר ממני ביריעות בד והשליכני לים, פלא שלא טבעתי בים, או/ ניצולה יחידה מהתרסקות מטוס,/ זה פלא שלא/ נפלתי מבניין גבוה/ או קפצתי…" כך ממשיך לו השיר ומונה את כל סוגי המוות והאובדן האפשריים כמעט כדי לומר בסוף: "… פלא הוא שאני עדיין חיה/ כך שפר עלי גורלי כן/ מבחינה זו התמזל מזלי". (עמ" 20). כאן, ההיפוך בסוף השיר קשור לא לפיגורציה אלא להפיכת נקודת המבט.

השירים היותר חלשים בקובץ הם אלה שניכרת בהם התלבטות באשר לאופי  המבע השירי, ושמתוכם מבצבצים קולות של משוררים אחרים שלא על דרך ההתכתבות הפורה עמם אלא על דרך הניסיון, גם אם לא מודע, "לחשוב שירה" כמותם ולהיכנס לשעה לעורם השירי: למשל, יונה וולך של "יונתן" ("היו עטופים בנייר מרשרש בזהב", עמ" 18) ועוד, יהודה עמיחי ("עפעפיך צוחקים כילדים במשחקיהם", עמ" 31). שיר שבולטת בו במיוחד הנפלשות לקול אחר מזה של הדוברת הוא השיר "מאיזה צד אוחזים בשפה עכשיו?", הנפתח כך: "אולי:/ השיר הוא קיר/ מלה היא מסמר/ הנפש פטיש/ הולם צינורות הלב/ מתפוצצים// אני קבלנית כושלת./ הבית רחוק מלעמוד."  עמדת הדוברת בשיר זה, ומשהו בטון השירי שלו, מזכירים יותר מדי את שיריו הארס-פואטיים של חזי לסקלי, ובמיוחד אולי את השיר "שירה" הנפתח במלים: "שירה חייבת לעמוד ולדבר./  לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר/ בשפתו של הגרב שגרם/ לקלקול" (מתוך העכברים ולאה גולדברג, עמ" 38).

אבל אלה הם דברים שאפשר לייחסם, כאמור, לתחילת ההתהוות של הקול השירי האישי, ולחיפוש הפואטי אחריו. בסך הכל, נגלה בקובץ זה מבע שירי יפה, ויש בסיס טוב להניח כי קול זה יילך וייעשה עצמאי יותר בספרים הבאים. אם גם המנעד של החוויות ושל סוגי ההתנסויות המדווחים בשירים יורחב, מה טוב.  

  

————————–
ביקורת השירה הבאה תתפרסם בעוד כשבועיים, בסוף השבוע של ה-4-3 באוקטובר.  

אני מזכירה לקוראים/ות ולכותבים/ות ליידע את הוצאות הספרים על קיומו של מדור זה, כדי שישלחו לי ספרים רלוונטיים, ומזכירה למחברים/ות כי לא אוכל לקבל ספרים ישירות מהם.
לתשומת לבכם: מטבע הדברים, לא אוכל לכתוב על כל ספרי השירה היוצאים לאור, ולפיכך אני שומרת לעצמי את זכות הבחירה. תמר

 

הכתובת למשלוח:

תמר משמר

המחלקה לספרות, לשון ואמנויות

האוניברסיטה הפתוחה

רבוצקי 108

רעננה

 

             

 

 

20 תגובות

  1. העדינות הכנות והעומק הן התכונות העיקריות הבולטות בעיני בספר השירים היפה הזה, חבל שהביקורת מזכירה יותר מאמר יבשושי אקדמי שאינו מצליח להכיל את החוויה שהספר יכול לתת למי שמספיק פתוח לקבלה,ןלא לחפש "טווח נושאים" אלא לצלול אל מי התהום של המשוררת ושל עצמו

    • לקרן שלום, עדינות, כנות ועומק הן אבחנות יפות – אבל רחבות מאוד ויכולות להתייחס לספרים רבים ושונים. לפיכך הן לא יכולות לסייע להבהרת הייחוד של הספר המבוקר. לעניין העקרוני – תפקידה של ביקורת הוא לא "להכיל חוויות" ולא להגיב באורח אימפרסיוניסטי אלא לנסח את ההתרשמות מן הספר בצורת טיעונים מנומקים, שמאפשרים פתיחת דיון ממשי. תפקיד הביקורת הוא גם לנסות, ככל האפשר, למקם את הספר בהקשר תרבותי רחב יותר. זה אולי הדבר החשוב ביותר.

  2. חגית גרוסמן

    נשמתי נעתקה למקרא השיר בעמוד 49. מרגש ומצמרר ויפה ועדין כתפילה אשר רוח עזה נושבת בה.

    • חגית, תודה. למקרא תגובתך, אני יותר משמחה שהתאפשר לי להציג את השיר המרגש הזה במסגרת הביקורת.

  3. רננה דויטש

    באיזה עיתון הביקורת?

  4. תמי כץ לוריא

    אבחנות מעניינות לספר שמאד אהבתי.

  5. קראתי בעניין, ועכשיו אני סקרנית לראות גם את הספר.
    אהבתי את ההשוואה שעשית שם לרישום בשחור לבן שמוסיפים לו פתאום קצת צבע. זו השוואה יפה בעיני.
    ההשגה היחידה שלי היא בעניין הביקורת על נושאי הספר. אני מניחה שהורות – לאו דווקא אימהות, גם אבהות – היא נושא שמעסיק מאד בני אדם רבים, לפחות בתקופות מסויימות של חייהם, כל אחד מהם מהזווית הרלוונטית לו – ושהכתיבה שלהם משקפת את מה שמעסיק אותם בתקופה נתונה. אינני מוצאת בזה פסול. הרי אי אפשר לומר למישהו על מה עליו לכתוב.
    למה הדבר דומה – נניח, לביקורת שתיכתב על ספר שירה של משורר דתי מאד (הנושא קרוב ללבי, כי בימים שהייתי סטודנטית היה עלי לכתוב עבודה שלמה על משורר אנגלי שכתב שירה נוצרית דתית בלבד). נניח שהביקורת תשבח את לשונו ואת מערכת הדימויים שלו ואת האותנטיות שבשירתו, וכך הלאה. אבל זה יהיה מוזר אם הביקורת תציין, בהמשך: "אולי הגיע הזמן כבר שיכתוב קצת גם על משהו אחר. הרי כולנו יודעים שאין אלוהים."

    • לעדה שלום, תודה על הקריאה והתגובה.
      אין ספק שיוצר כותב את החוויות המעסיקות אותו, ואין הוא מחויב אלא לצו לבו. אך אין זה עניינה של ביקורת ספרות לעסוק במימד האישי של היוצר. לעומת זאת, עניינה של ביקורת משמעותית, לדעתי, הוא להצביע (ואני מדגישה את המלה להצביע) על מקומם של ספר וספרות בתוך התרבות הרחבה יותר ובתוך הקהילה, על יחסה לצווים נורמטיביים וכדומה. אינני רואה מקום שבו ה"אסתטי" שוכן לבדד, ללא חברה, ללא קהילה, ללא תרבות, וללא טקסטים אחרים, מסוגים שונים, שמקיפים אותו

      • מהי ביקורת משמעותית?
        טקסט המתמקד בצבעיו של שיר בודד וביחד עם זאת מעלה את שאלת מקומה של האימהות בתפיסת הנשיות.
        ביקורת על ספר ספציפי המצליחה לעורר דיון בשאלה: מה ההבדל בין התרשמות אישית לביקורת משמעותית?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר