(פורסם בעיתון 77, גליון 336, ינואר-פברואר 2009)
67"
א.
אָז מַה, אָז עָשׂוּ לָךְ אַלְבּוֹם נִצָּחוֹן
שִׁירֵךְ הָיָה לְנַחֲלַת הַכְּלָל. אַתְּ חוֹבֶשֶׁת כּוֹבַע פְּלָדָה.
חָשַׁבְתִּי שֶׁהִסְפִּיק 67"
שֶׁזִּמְזַמְתִּי דַּי אֶת "מְצָרֵי טִירָן". אָז,
כְּשֶׁרַק חָזַרְתִּי מֵהַגַּן.
מַעֲדִיפָה לְהִשְׁתַּבְּלֵל. לֹא
שׁוּב. לֹא
לָשׁוּב. לֹא
לַחְצוֹת אֶת הַתְּעָלָה.
ב.
יוֹם הֻלֶּדֶת שֵׁשׁ הִתְחִיל בְּרַעַם.
הָיָה לִי שַׂק, הָיָה לִי חוֹל. מִשַּׂקְחוֹל צָמַחְתִּי לִגְדֹּל.
בְּתוֹךְ הַמִּקְלָט יוֹשֶׁבֶת תָּמָר עִם בֻּבּוֹתֶיהָ. עִם אוֹפַנֶּיהָ. עִם גַּלְגַלֵּי
שִׁנֶּיהָ. עִם אָבִיהָ וְאִמָּהּ וְאָחִיהָ הָעוֹלָל
בִּשְׂמִיכָה. קוֹטֶפֶת הַכֹּל. רַעַם וּבָרָק. שָׁלוֹם כִּתָּה א". הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל. עוֹד מְעַט יִגָמֵר הַכֹּל.
אָמְרוּ לָנוּ: זֶה כָּל כָּךְ יָפֶה. אֵיזֶה נִצָּחוֹן.
שָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחַר כָּךְ אָבַד אָבִיהָ שֶׁל חֲבֵרְתִּי טַל בַּתְּעָלָה. שָׁנִים לִפְנֵי שֶׁהִכַּרְתִּיהָ
שָׁנִים לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה לְעַנֵּן אֶת עֵינֶיהָ אֵי שָׂם בַּחוֹף הַמַּעֲרָבִי שֶׁל אָמֶרִיקָה.
כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי מֵאָז הָיָה לָשֶׁבֶת בְּאַרְגַּז הַחוֹל וְלַחֲשֹׁב לִגְדֹּל.
ג.
מִשַׂקְחוֹל אִי אֶפְשָׁר לִגְדֹּל, אָמַרְתִּי לָךְ. כַּמּוּבָן שֶׁהָיִיתִי פְּלִיטָה.
בֵּינִי לְבֵינִי הָיִיתִי בַּת דְּמוּתָהּ: פָלַסְטִינִית בַּת שֵׁשׁ שֶׁנֶּעֶקְרָה מִבֵּיתָהּ.
ד.
וְאִלּוּ אַתְּ נִתַּקְתְּ מַגָּע עִם הַסִּכְסוּךְ. נוֹטֶפֶת יָם וְשָׁמַיִם
וְשֶׁמֶשׁ שֶׁמַּזְכִּירָה אֶת אַקְלִימֵנוּ כָּאן. רַק קְצָת יוֹתֵר מְאֻוְרָר וּקְצָת יוֹתֵר מְעֻנָּן.
ה.
אֲנִי עֲדַיִן מְחַפֶּשֶׂת אֶת עֲתִידִי. זֹאת מִלָּה
כֹּה גְּדוֹלָה, כֹּה גַּסָּה. כְּמוֹ עָפָר.
וְאוּלַי בְּכָל זֹאת לְהִתָּלוֹת בֶּעָנָן טוֹב מִלְּהִתָּלוֹת בְּאִילָן.
ו.
וְאוּלַי בַּת שֵׁשׁ, בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ שֶׁל גְּדוֹלִים וְכוֹבַע
טִמְבּוּלִים וּמֵימִיָּה, עִם הַגַּב לַ"כֹּתֶל", זוֹ הַתְּשׁוּבָה.
כָּךְ הִתְחִיל הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל. הָיִיתִי שְׁטוּפָה
אֲבָל בַּתְּמוּנָה, בַּחֲזִית עִם הָעֹשֶׁר הַצַּלְבָּנִי שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקֵי, אֲנִי עֵדָה לֹא מְהֵימָנָה. וְהָאַלְבּוֹם הוּא
הִיסְטוֹרְיָה
בִּגְרוּשׁ
מְרַשְׁרֵשׁ
ז.
יַלְדָּה עִם רַעֲשָׁן
ח.
מַה שֶּׁנִּשְׁאַר הוּא הַצַּלֶּקֶת. יֵשׁ לָהּ שָׁלֹשׁ נַשָּׂאִיּוֹת לְפָחוֹת וְהִיא מִתְקַּשָּׁה לְהִתְאַחוֹת.
(נכתב כנראה בסוף שנות התשעים)
תמר
אי אפשר שלא להבין על מה את מדברת… אז עוד הייתי שיכורה… ראייתי שחור לבן
השיר מחזיק חזק, ומסמן אותנו
להתראות טובה
תודה, טובה
שיר יפה, תמר. את מזכירה לי נשכחות, למרות שב-67 הייתי כבר בן 17
תודה רבה, עודד.
יפה הענין של שלוש נשאיות מפוזרות בעולם לצלקת ממלחמה אחת המסרבת להעלם גם אחרי עשרות שנים.
אוי לנו שניצחנו בצורה כל כך משכנעת באותה מלחמה עד שנדמנו בעיני עצמנו ככל יכולים.
תודה, אהוד
תמר, אהבתי את הילדה את עדותה ואת השיר
תודה, ריקי. החוויה היתה כל כך טראומטית, שאיני בטוחה שהילדה נשארה ילדה אחריה.
תמר
היו שורות מצמררות כשקראתי.
השירים נראים כסקיצות. לאמנים גדולים יש סקיצות נהדרות שהן אמנות בפני עצמה. אפשר לראות בהן את טיולי מחשבתו אך גם את הכשרון הגדול ולמרות שהן ההכנה והדרך, הן הדבר עצמו.
אהבתי מאד לקרוא.
אפשר להשאיר זאת כך ואפשר לארגן בנוסף, לצמצם, לאמירה חדה יותר, מהודקת.
ויופי שהבאת את זה.
תודה, איריס. מבחינתי הפרגמנטריות היא חלק מהאמירה של השיר, אבל טוב לשמוע.
לתמר
סבבת סביב השנה הזו בעיניים של ילדה מבוגרת המביטה על השנים המכוננות ההם מזוויות שונות, וההשלכות של המלחמה ההיא על השנים הבאות.
"משקחול אי אפשר לגדל" זהו צירוף המערער את תמונת הילדות האידיאלית. לכן השיר מחולק, כלומר, מפורק לחלקים. נשארתי עם שלוש המילים האחרונות: "והן מסרבות להתאחות".
אוהבת את אבחנותייך, אילת. תודה
קראת יפה, גיורא. תודה