מחר, ה-25 בדצמבר, ימלאו שנתיים למותו של יעקב בסר, אדם יקר, משורר רב-כוח ועורך עקבי ובעל סדר-יום, שתרם רבות לספרות ולתרבות הישראלית; תרומה שטרם נחקרה דיה.
מחר-מחרתיים אביא כאן משיריו.
היום אני רוצה להקדיש לזכרו את השיר הפותח את ספרי, חיתוך דיבור (1989) – ספר, שבעצמו פתח את סדרת השירה של הוצאת עיתון 77 וצ"ריקובר, בעריכת בסר.
חיתוך דיבור
ליעקב, לזכרך היקר,
על אמונתך בי
ובחיתוך הדיבור שלי
סָגְרוּ עַל עֲתִידִי
אֲלֻמּוֹת אוֹר רִגְעִי.
רָאִיתִי אוֹתָן בִּנְקֻדּוֹת חִתּוּכָן
בְּאֹפֶן זֶה, בְּחִתּוּךְ הַדִּבּוּר, פֵּרְשׁוּ אֶת זְמַנָּן.
בְּאֹפֶן זֶה עָשׂוּ לָהֶן חֹק כְּלָלִי
אֲנִי רוֹאָה בְּזֶה כֹּחַ, מָאוֹר גָּדוֹל.
כָּאן, בַּכִּפָּה מוֹשֵׁל הַסַּהַר, לָשׁוֹן אַחֵר, יָרֵחַ
גַּם הוּא יָצָא מִן הַמִּלּוֹן
סָחוּט בְּתַכְלִית, בִּלְתִּי נִתָּן לְהִגּוּי.
יֻנַּח לְפִי שָׁעָה בִּמְקוֹם עָמְדּוֹ
הַכּוֹכָבִים מְנִיפִים אֲבָרִים לְכָל עֵבֶר –
יָדַיִם וְרַגְלַיִם
עֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם מָה לוֹמַר.
אֵלֶּה הֵם מְאוֹרוֹת קְטַנִּים, אַנִּיחַ לָהֶם
שֶׁיִּצְעַק הַצּוֹעֵק
שֶׁיִּשְׁתֹּק הַשּׁוֹתֵק
אֲלֻמּוֹתַי מְשַׂחֲקוֹת אִתִּי דּוּק מִתְנַצֵּחַ, עֲתִידִי
חִתּוּךְ דִבּוּרָן, כְּתָב יָדָן
הֲרֵי הוּא שֶׁלִּי.
שיר מאוד יפה של יעקב. אני זוכר הרבה שירים יפים שלו. הערכתי אותו כאיש ספרות, עורך ובעל אכסניה שייצגה דור שלם. אכן, זה אחד משיריו היפים. יש כאן ראייה כל כך מקורית של מצב השפה אצל דובר לא ילידי, המשקפת רגשות עמוקים. ואיזו שורה יפה היא "אלומותיי משחקות איתי דוּק מתנצח, עתידי"
תבורכי על כך שאת מביאה משיריו בבלוג שלך, תמר.
רני יקר, תודה על המחמאות ועל הקריאה היפה, אך שיר זה – כפי שכתבתי למעלה (אולי לא מספיק מודגש) – הוא שלי. פתחתי בשלי – וביומיים הקרובים אביא כאן משיריו של יעקב. תמר
מהו היחס בין המרחב והמילים? הסיום חותר אל העדפת המרחב הפרטי: "חתוך דבורן, כתב ידן הרי הוא שלי ".מרחב פרטי שמצליח להפוך לחלק מהמרחב שלי כקוראת. ההקדשה, בדומה לסיום השיר, מדגישה את המימד האישי- הפרטי.
תודה, אילת
מהו היחס בין המרחב והמילים? הסיום חותר אל העדפת המרחב הפרטי: "חתוך דבורן, כתב ידן הרי הוא שלי ".מרחב פרטי שמצליח להפוך לחלק מהמרחב שלי כקוראת. ההקדשה, בדומה לסיום השיר, מדגישה את המימד האישי- הפרטי.
תמר, אני מבטיח לך לצאת מהברוך הזה. שימי לב. אויה לאותה העליבות. ראוי אני ל-40 מלקות מרדוּת. אבל דבר אחד אינו משנה. השיר מאוד יפה ולדעתי נוגע כפי שציינת בתגובתך, במגע של השפה דרך הרגש, בעיקר קשיי השפה והמבע. אגב, אני מאוד אהבתי בעבר את ספרו של בסר "את פני אמי אני מזהה" וגם מבחר כיס מצומצם כסוף עם דיוקנו שהופיע בשעתו ב"עקד" (היו כמה כאלה של כמה משוררים, וזה היה אחד מהם). אני שוב מתנצל על הטעות הנוראה שלי, מיהרתי להגיב, אבל אני עומד על שלי. זה שיר יפה מאוד. אני מצטרף לדיון על יעקב בסר כי אני אוהב אותו כמשורר וניתחתי בעבר כמה משיריו ואף לימדתי. הייתי רוצה להשתתף בדיון, כאן בבלוג שלך, על שירתו לכשתפרסמי משיריו. רני
מה פתאום ברוך ומה פתאום מלקות, רני? שמחה שהתלהבת. ואתה יותר ממוזמן להשתתף בדיון על שירי יעקב בסר. אולי תעלה גם משהו משלו שלימדת? יכול להיות מעניין.
אֲלֻמּוֹתַי מְשַׂחֲקוֹת אִתִּי דּוּק
איזה יופי! לא חושבת שקראתי פעם דימוי כזה.
תודה, סבינה. שימחת אותי מאוד
תמר, זהו שיר לילי-משהו שיוצא יפה מאפלה לאור. וטוב שיונח מחדש על עמדו.
וכן, חיתוך הדיבור בשירך והאלומות – הרי הם שלך.
וקבלי ח"ח על המחווה לבסר ז"ל.
תודה רבה, שחר-מריו. אור הוא שחור ושחור הוא אור, כפי שאומרות המכשפות בפתיחה שקספירית. ותודה על הח"ח. תמר
כשאני קורא פרשנות לשיר אני מגלה אותו
בדרך כלל מחדש . אני ושיר חבויים זה
בתוך זה או שהשיר הוא בצל שברו הוא תוכו
ותוכו הוא ברו . אכלתי היום מרק בצל .
אהבתי את השיר .
תודה, שגיא