הבלוג של נורית זרחי כותבת
הַאִם אִי הַנַּחַת הוּא סִימָן שֶׁאֵינֶנּוּ נִמְצָאִים בִּמְקוֹמֵנוּ?
בַּלַּיְלָה כְּמוֹ בַּבֹּקֶר אֲנַחְנוּ בְּמִנְהָרָה אֲטוּמָה.
שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ רְחוֹקִים מִלָּגַעַת בָּנוּ בִּזְרוֹעוֹת שְׁקוּפוֹת,
שִׂפְתֵי פַּרְפַּר, כַּנְפֵי צִפּוֹר
אֲנַחְנוּ מְתַרְגְּמִים מִבַּחוּץ פְּנִימָה מַה זֶּה לִחְיוֹת.
מִתְחַלְּקִים בְּחֶלְקַת עָצִיץ עִם כַּמָּה עֲשָׂבִים שׁוֹטִים.
אֵלּוּ קַלִּים לְהַשָּׂגָה, וּבְכָל זֹאת יְחַמְּמוּ אֶת לִבֵּנוּ.
הֵם עֲלוּלִים לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֵינוּ, אֲבָל מִי יַכְחִישׁ,
לָחוּשׁ צְפִיפוּת זֶה דּוֹמֶה מְאֹד לְלִחְיוֹת.
כָּךְ נְחַכֶּה לִפְרִיחַת עַצְמֵנוּ.
זֶה הַטֶּבַע הַיָּחִיד שֶׁמַּפְתִּיעַ בַּסְּבִיבָה.
עַל רִצְפַּת חֶרֶס בְּשָׁרָשִׁים לְכוּדִים
אֲנַחְנוּ מְחַקִּים אֶת קוֹל הַצַּמָּרוֹת, נְשִׁימוֹת הַגֶּשֶׁם
לוֹחֲשִׁים לְעַצְמֵנוּ, מַיִם מַיִם רוּחַ רוּחַ
הַאִם כָּכָה מַרְגִּישִׁים חַיִּים
מתוך "עצמות ועננים: מבחר שירים 1966-2008", הקיבוץ המאוחד, 2010
השיר הזה חי ומשיב רוח. תודה רבה שהבאת נורית וכמה טוב שוב לראותך. תמונתך יפהפייה.
אוי לנו צמח-חי…
שיר יפה מאוד המתאר תחושה מוכרת כשאין במה להאחז ,כשאין בשביל מה לקום בבקר
תחושת אין חיים בצל הקיום
או צל של קיום במקום חיים
ןבאמת בקבלה זה נקרא מצב של צמח
מקסים נורית וכל כך נכון.
אי הנחת
במקומו מונח,
מבצבץ מתוך האוקיאנוס השקט
פוקח דקל שוטה
ומחכה.
ואולי כמו שכתבתי לך פעם:
היעדר הפנינה הוא שקט; החול שבלב לא בונה עכשיו ארמונות.
עצוב ויפה.
שאלה מאד פילוסופית, איך נרגיש חיים? איך באמת נחייה את החיים.
לפי עניות ,אין כאן פסימיות חד משמעית, יש זרימה מהחוץ לפנים מכיוונים שונים.
תיקון עניות דעתי.
מזדהה עם החיפוש התמידי הזה, עם חוסר התשובה הקבוע, לשאלה איך חיים את החיים?
שיר רוחש חיים, עדין, צפוף, ציורי, רוטט.
תודה על השיר
נפלא
מאד נהניתי לראות ולשמוע אותך בחיפה, היכן שתמיד יש נוף מאחורי הגב.
והתשובה היא כן.אי הנחת היא סימן שאיננו נמצאים במקומנו.
המפתח של הקורא נמצא אצל הכותב ושל הכותב אצל הקורא. תודה לכולכם
קראתי את ספרה של נורית זרחי "עצמות ועננים (מבחר 1966-2008 )", וברחתי עימו לעולמות מוזרים. אלו היו שעות של חסד ופענוח. קראתי גם את המחקר בן מאה העמודים של פרופ' דן מירון על שירתה המובא בסוף הספר (מומלץ!) מה שעזר לי לחדור לעומק שירתה.
זרחי מתכתבת בשיריה עם קלאסיקות עולם. היא שותלת בשיריה האישיים מאד, הנסובים סביב דוברת מסויימת מאד, השפעות שונות. אמנה את מקצת ההתכתבויות הבולטות יותר. המקרא ודליה רביקוביץ' מכאן, ומיתולוגיה יוונית, שלל מחזות שקספיר, סיפורי אלף לילה ולילה, "אליסה בארץ הפלאות / לואיס קרול", אמילי דיקנסון ואליזבת בישופ משם.
זרחי מפתיעה כל פעם מחדש. כל שורה בשיר מפתיעה כלפי השורות שקדמו לה, לעיתים אף מילה מפתיעה בהקשר למילה הקודמת. כך אם ניקח אפילו את שם הספר "עצמות ועננים" המילה "עננים" לא מתקשרת במובן הפשוט ל"עצמות", וגם לא מתבקשת לאחר "עצמות". דוגמא אחרת למשפט מפתיע הוא הבית האחרון ב"לילה 7" מתוך "אלף לילה" מתוך "כפר הרוחות" ע"מ 78 . "לכן, לך אדוני אקדיש/ תזכורת, שנמוך מן האלים,/ אין פרושו שאני קטן מהם בהפגעות." לאחר שדובר באלים אני כקוראת לא ציפיתי שהאני הדובר יושווה אליהם ברמת ההפגעות.
אופן החשיבה של המשוררת מאד אסוציאטיבי כך למשל בשורות מתוך "הלילה הוא יום חזק 3" מתוך "מלון היפנודרום" ע"מ 96 . "פה גרה מישהי שהקדימה אותי./ היו לה ספל ושן שבורה./ וזה בענין האשר." נשאלת השאלה מה הקשר בין ספל ושן שבורה לאשר, אבל זרחי מקשרת כל דבר לכל דבר.
אהבתי במיוחד את הטיית הפעלים של נורית זרחי המרחיקה את הפועל להטיה שאינה שגורה בשפה. לדוגמא: הפועל "יַגְלִישׁ" משורש ג.ל.ש. בבניין הפעיל. מתוך השיר "הבובות" מתוך "גן המוח" ע"מ 66 . אביא את הבית הראשון מתוך השיר שם מופיע הפועל: "מה שיצוק בילדות/ מעיניהן יגליש חלמון./ ומה שבזבזנו אהבה/ דובק אותנו דבש."
שיריה של זרחי מדגישים את העובדה, שלרבים קשה עמה, שאנחנו אחראים לגורלנו. כך ב"לילה 3" מתוך "אלף לילה" מתוך "כפר הרוחות" ע"מ 75 בבית השני המסיים את השיר: "חשכה נשטפת מכוון הרחוב,/ מן הבתים מְשֻׁפְּדֵי האנטנות/ שצללו עם הסצנריו המשפחתי המזהב,/ שמכל עבר העבר השני הוא חלום,/ ושאנחנו אחראים לחלומותינו/ כמו לשמות ילדינו/ ולידיעה המרה,/ שרק האהבה יכולה להמתיק אותך לעצמך." בד"כ שיפוד משפד משהו התלוי עליו, אבל כאן האנטנה התלויה על הבית, היא המשפדת את הבית המהווה לה בסיס.
ההומור של הדוברת בשירת זרחי אנין טעם ועדין מאד. כך בשני הבתים המסיימים את השיר "הלילה הוא יום חזק 14" מתוך "מלון היפנודרום" ע"מ 104 .
"ספינות יורדות לתהום,
משלחות גוועות בערבות הקרח,
אבל אתה מניף את לבך כאלו הוא דגל.
האם זה מקרה שהיבשה החדשה
נראת לי מכרת
כמו אותה ככר בפעם השלישית?"
בשיר "בעלים" מתוך "התקרה עפה" ע"מ 131: "בשעת סכסוכים בין לאמיים,/ הם מפנים אותי לאמא שלי,/ כאלו, זה שאני אמא, זו בדיה."
השירה של זרחי ובעיקר זו המאוחרת מרובת ורווית חכמת חיים כמו למשל שתי השורות מתוך השיר "דגים" מתוך "התקרה עפה" ע"מ 125: "אבל להיות חבוי, זה לא אומר שיש לך סוד./ ואם מעליך יש כבד, זה לא אומר שהגעת לעמק." כמה חכם, כמה יפה. השורות מתוך "הבית" מתוך "התקרה עפה" ע"מ 134 אומרות: "כי מי שמחכה למנה כפולה של חיים./ בשבילו גם מנה אחת חזקה מדי." אנשים שמחכים לאהבה גדולה יושבים ומחכים, וגם אהבה קטנה לא משיגים. ב"תכסיסים" מתוך "הנפש היא אפריקה" ע"מ 150 היא כותבת: "עקשת מדי למחלה, חולה מידי לתרופה." לא מעט אנשים חשים ששום תרופה לא תוכל לרפא אותם.
במהלך כל השירה המאוחרת קיים אצל הדוברת געגוע למשהו אליו לא ניתן לחזור, גם האנטלקטואליות לא יכולה לכפר על געגוע זה. מתוך:"אווז הנייר" מתוך "הנפש היא אפריקה" ע"מ 152. "לצד המטה נוטה מגדל הספרים./ ככל שאינך מגיע מתוסף עוד ספר." "ברכבת" באותו קובץ ע"מ 169 "אני, שהייתי תלויה בך כמו אצבעות דבקון בקיר,/ נותנת למרחק לנוע במסילת צערי,/ כמו סביב שם עיר שהחלף בגלל מלחמה/ ומופיע רק במפות ישנות,…", כמו כן שום אהבה בעתיד לא תשווא לגעגוע הדוברת. מתוך "דלת" שורות אחרונות ע"מ 154 באותו קובץ. "דבר אתי, לא אקשיב, לא אענה, לא אהיה שם אפלו./ אולי כך יתחיל הספור האחר"
המשוררת היא וירטואוזית של הלשון ובלא מעט מילים ניתן למצוא כפל משמעות. מתוך: "יותר מנשימה" באותו קובץ ע"מ 155. "וכמו שקול הים הוא בן ערבה לעמקו,/ סמכתי שתחולל רעד, רעש, ערפל." סמכתי ואולי גם שמחתי?
באשר לציבור, לציבור הרחב, הוא אינו צורך את שירת זרחי, ומבקש ממנה לכתוב כפי שאינה יכולה. כך היא כותבת: "הקהל דורש את נוצות היען שרכשתי ברומא או בפריז,/ את השושן מן הכתף השלישית." מתוך "לא לווידוי" מתוך "הנפש היא אפריקה" ע"מ 149.