בננות - בלוגים / / עילוי קולנועי עם תסמונת אספרגר
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

עילוי קולנועי עם תסמונת אספרגר

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

חבל ש"טירנזואור", סרטו של השחקן-במאי הבריטי פאדי קונסידיין, פסח כאן על בתי הקולנוע, שכן מדובר בסרט חזק, מטריד ומחריד מאוד, שהיה רצוי שיקבל תהודה בארץ.

קשה להבין מדוע פסח על הקולנוע והגיע ישירות לטלוויזיה, מה גם שזכה בשלל פרסים, כולל בכמה פרסים חשובים בפסטיבל "סאנדנס". אולי זה קשור לכך שמדובר בסרט אפרורי ועגום מאוד, אומנם לא נטול תקווה לחלוטין, אבל קשה, קשה מאוד לצפייה.

ולא "קשה לצפייה" בנוסח הסרט האלים "בלתי הפיך" (של גספר נואה הצרפתי), אלא קשה אחרת. בתור סרט שעוסק באלימות, בקושי מראים שם את האלימות עצמה. קונסידיין, בעצמו בן למעמד הפועלים הבריטי שגדל באותן שכונות עוני קשות ואלימות המתוארות בסרטו, פוסח על האלימות עצמה, ומראה רק את תוצאותיה: יללות קורעות לב של כלב לפני שנרצח, פנס כחול בעינה של הגיבורה אחרי שבעלה הכה אותה, וכו'.

פיטר מולן ב"טירנזואור"

וזה מה שעושה את הדרמה המעולה שלו לגדולה, ולא משאיר אותה בתחום "הדרמות הבריטיות המשובחות אך הקטנות". זה סרט גדול כי הבמאי שלו לא התפתה להציג את האלימות שבה עוסק סרטו, וזה בדיוק מה שעושה את הסרט למחריד כל כך.

נראה לי שטרנטינו חובב האלימות צריך לקחת אצלו שיעור. כי כדי לעסוק באחד הצדדים הכי מכוערים בקיום האנושי – האלימות – אין צורך להראות אותה בקולנוע, מספיק לרמוז.

זה מביא אותי לסרט של במאי בריטי צעיר ומבטיח אחר, סטיב מקווין (לא הכוכב האמריקאי תכול העיניים משנות השישים, אלא סטיב מקווין הבריטי, אמן וידיאו ארט שהתפתח לבמאי קולנוע מעניין מאוד), שבסרטו "רעב" (השאפתני לא פחות מ"טירנוזאור"), הולך עם הגועל, האלימות והכאב עד הסוף, כמו במין מיצג אימה על כליון הגוף.

סרטו "רעב" עוסק בשביתה "המלוכלכת" ובשביתת הרעב של האסירים הפוליטיים של המחתרת האירית בשנת 1981. הללו סרבו להיחשב לאסירים פליליים, ודרשו ממרגרט תאצ'ר שתכיר בהם כאסירים פוליטיים. מאחר שסורבו על ידי ממשלת בריטניה, סירבו ללבוש מדי אסיר והלכו ערומים, סרבו להתרחץ ומרחו את צואתם על קירות התאים.

כתוצאה מכך היו הסוהרים מוציאים אותם בכוח מהתאים, מפליאים בהם את מכותיהם ורוחצים אותם כנגד רצונם. עקב כך, החליטו האסירים להחמיר את שביתותיהם, והחלו בשביתת רעב נוראית, במהלכה מתו כשבעה מהם.

 מקווין עוקב במצלמתו מקפיאת הדם אחר תהליך הגוויעה האיום שעובר על מנהיגם, בובי סנדס (מייקל פאסבנדר המעולה), וגם המבט הזה הוא בסופו של דבר מבט קולנועי רווי אלימות, שלא מניח לרגע לצופה שלו.


מייקל פאסבנדר ב"רעב" של סטיב מקווין

 הבאתי כדוגמה את "רעב" של מקווין אל מול האיפוק שנוהג קונסידיין בסרטו "טירנזואור", כדי להראות שאפשר לרסן את התאווה לשפוך על הצופה עוד ועוד אימאז'ים רווי אלימות, וגם אז להצליח לעסוק בנושא, אולי אפילו להיטיב לעסוק בו.

"טרינוזאור" עוסק באלמן כבן 60, מיואש ומדוכא (השחקן-במאי המעולה פיטר מולן, שנודע בארץ דווקא בזכות הסרט המצוין "האחיות מגדלנה" שהוא ביים), שמוציא את תסכולו ומרירותו על העולם בצורת אלימות על כל מה שזז: כלבו, חבורת נערים בפאב, המוכרים בחנות המשכונות, אפילו צריף הפח שלו בחצר, שאותו הוא מנפץ במכות קורנס מרוב כעס.

באחד הימים, כשהוא בורח מחבורת נערים שפגע בהם, הוא מגיע לחנות צדקה, ומנהלת החנות, אישה מאמינה ונעימה כבת 40, מאירה לו פנים, מציעה לו את עזרתה ומתפללת בעבורו.

בנקודה זו, נדמה שהסרט ילך בכיוון של חסד נוצרי והארה אלוהית, אשר תגאל את נפשו המיוסרת של הגבר האומלל והמאמלל. עוד אפשרות היא שיירקם רומן נעים בין הגבר והאישה, וגם זה יאיר את הסרט ברומנטיקה שכולנו אוהבים להגות בה. אבל מסתבר, שזה לא כך לגמרי… 

קונסידיין לא חדל ללחוץ על גרונו של הצופה עד הסוף, למרות שהוא נזהר כל הזמן לא להראות את האלימות, וכאמור, דווקא בגלל זה הוא מצליח להחריד אותנו אפילו יותר ממה שהחרידה אותנו מצלמתו של סטיב מקווין ב"רעב", שגם הוא תופס את הצופה בגרון ולא מרפה.

כל כך משמח שבבריטניה נוצרה משמרת צעירה של במאים משובחים, שהולכים בעקבות מייק לי וקן לואץ', בני המשמרת הקודמת (שגם הם הלכו בעקבות בני המשמרת שקדמה להם: במאי סרטי "כיור המטבח" של שנות השישים). אבל מה שתפס אותי בפאדי קונסידיין הוא לא רק עבודתו המשובחת כבמאי, תסריטאי ושחקן מחונן, אלא פרט בביוגרפיה שלו שנודע לי רק עכשיו, כשגיגלתי ברשת כדי למצוא עליו חומר.

נודע לי שהיוצר המעולה הזה לוקה בתסמונת אספרגר, שהיא אחת הרמות על הספקטרום של האוטיזם. אומנם היא נחשבת לאחת הרמות הקלות של האוטיזם, ובכל זאת מפתיע שאדם הלוקה בה מצליח לתפקד היטב כשחקן ובמאי.


פאדי קונסידיין

שהרי משחק ובימוי הן מלאכות "חברתיות", שמה שהכי חשוב בהן הוא תקשורת טובה עם הזולת, זאת בשעה שתסמונת אספרגר ידועה בכך שהלוקים בה סובלים מתקשורת לקויה עם הזולת. גם קונסידיין עצמו מעיד על כך שהוא בדרך כלל מרגיש מנותק מאנשים, כאילו מפריד בינו לביניהם קיר בלתי נראה. ומה שעוד יותר מעניין, שהוא אובחן כלוקה בתסמונת רק לפני שנתיים, כשהיה בן 36.

מי ששלחה אותו להיבדק היתה אשתו זה 20 שנה, שכנראה הרגישה כל השנים שמשהו בו שונה ואחר, למרות שהוא מתפקד מצוין כבעל וכאב, ובוודאי כאיש מקצוע מעולה. קונסידיין עצמו מעיד שתמיד חש שונה, וזה מה שגרם לו "לשחק" מול אנשים, "לשחק אדם נורמלי". נראה שדווקא בשל המצוקה נולד ממנו קולנוען גדול… 

 

 

4 תגובות

  1. רות בלומרט

    ממש מרתק.
    ואיך שאת כותבת!
    בוקר טוב
    רות

  2. פוסט מרתק יעל !

    כל כך קשה לראות אלימות , החיים כל כך אלימים והקולנוע עושה על זה עוד קלוזאפ

    ואני חשבתי שסטיב מקווין יש רק אחד …:)

  3. מירי פליישר

    כמו שרות כתבה, מעניין והכתיבה שלך כמו זרם מים מקסים ומרענן.
    אבל סרטים כאלה, מזל שלא ראיתי ,הייתי מתה איתם.

השאר תגובה ל יעל ישראל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל