בננות - בלוגים / / מופע האימים של קצב
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

מופע האימים של קצב

 

 

 

 בי נשבעתי עם חנוכת הבלוג שלי ב"בננות" שאפרסם בו רק יצירות ספרות. אולם מה שהתרחש הערב בציבוריות הישראלית לא זו בלבד שהוציא אותי מכֵּלַי אלא אף הושיב אותי באישון לילה להגיב על מופע האימים של משה קצב, הנשיא לשעבר, שבמשך כשלוש שעות והטיח בשידור חי האשמות ביועץ המשפטי, בפרקליטות, במשטרה ובתקשורת בלא שניתנה אפשרות לשאול שאלה או להביע הסתייגות.

אינני יודע אם קצב אשם או חף מאשמה בכל החשדות שחושדים בו. מן הראוי להדגיש כי בשעה שטרם הוגש כתב-אישום הריהו בגדר חשוד ותו לא. אולם משה קצב שכח לומר לציבור (ולצערי, גם העתונאים שכחו לומר זאת) כי הוא זוכה לפריבילגיות שאין לאדם אחר. כל אדם אחר שהיה נחשד באינוס היה שוהה במעצר בית, לכל הפחות, ונדרש להפקיד ערבות בבית-המשפט.

מישהו סבר, כנראה הפרקליטות, כי אין זה ראוי להטיל על משה קצב מעצר בית. יתכן שיש בכך צדק בהיותו נשיא לשעבר ויתכן שאין בכך צדק מכיוון שבני-אדם אמורים להיות שווים לפני החוק. אבל לשום חשוד לא היתה ניתנת האפשרות לארגן לעצמו מסיבת עתונאים, לזמן את כל ערוצי הטלוויזיה וכתבי העתונות ולהטיח במשך קרוב לשלוש שעות האשמות בכל מה שזז.

אני גם תוהה מדוע עזבו רינו צרור ושלום ירושלמי את האולם. למי, לעזאזל, הזכות להוציא אדם מאולם שאליו הוזמן. לאנשים שקצב הזמין כשומרים אין זכות חוקית להוציא אדם מן האולם. יתר על כן, משה קצב כבר אינו דמות ציבורית ואין לו סמכות לצוות על הוצאת אדם כלשהו מן האולם.

 אני בוש בכך שנציגי התקשורת לא יצאו מן האולם עם רינו צרור ושלום ירושלמי. כנראה שרייטינג בשידור עולה לראש ממש כשתן.
 ————————-

כעבור ימים אחדים מכתיבת הפוסט הזה קיבלתי תגובה מידיד על מופע האימים, תגובה בדרכו שלו. מצאתי לנכון לצרף אותה לפוסט הזה, שכן מצב הרוח שבתגובת רעי מעיד על אווירה שהיא יותר מתחושתו של היחיד:

15.3.2009

 

מוּל הַמִרְקָע

בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ נוֹתָר מָה שֶׁנִּתָּן

לַחֲצוֹתוֹ עַד לְאֵינְסוֹף

וְאֵין מַגִּיעִים,

כְּהִרְהוּרִים עַל תּוֹדָעָה גֶּנֶטִית.

 

עוֹלָמוֹת בִּסְבַךְ הַשִּׁטָּה,

מְפֻיָּסִים

כְּשֶׁיּוֹצְאִים לְפִרְקָם,

מִתְנַזְּרִים מִמּוֹצָאָם

בָּעֲטָרָה קוֹצָנִית.

 

קֶצֶב.

 

וּזְמַן.

 

מִטַּלְטְלִים בֵּין הוֹרָאַת הַנְּגִינָה

לְמוֹפָע  שֶׁל מֻפְרָעוּת

הַצּוֹרֵר לַנְּשָׁמָה אֶת הַחַיִים.

 

שְׁבוּיִים בַּקְּרָיוֹת. בֵּין מַלְאָכִים.

וְנוֹתְנִים הֶכְשֵׁר.

 

ראובן פורת 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

30 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי גיורא
    את ה צודק ומדויק,
    אם חשבת שאתה מבי את העולם, אז לא, גם אני לא…
    השאלה אם נחזור להבין.
    להתראות טובה

    • חגית גרוסמן

      טובה, זו שאלה מצויינת.

      • חנה טואג

        קרקס פלסטינה – זה מה שזה! וזה ילך ויחמיר עד שתפסק הדהלגטימציה של מערכת החוק והמשפט בארץ. זה ארוע מכונן שיש להפיק ממנו הרבה לקחים בהרבה תחומים

  2. מופע אימים שבגרוטסקיות שלו מתחרה רק עם האח הגדול.

  3. מופע אימים שבגרוטסקיות שלו מתחרה רק עם האח הגדול.

    • מופע הריאליטי "האח הגדול", שאותו אני מתעב בכל לבי בשל התרמית הגלומה בו ביחס למציאות אמיתית, הוא שיא התמימות האנושית ביחס למה שהתרחש אתמול עם ה"אח הקטן" משה קצב.
      אילצתי את עצמי לצפות במופע האימים כדי להבין בדיוק כיצד הצליח האיש הזה לחיות 40 שנה על חשבון הציבור, לעלות בסולם השררה ולהפוך לבסוף ל"סמלה" של מדינת ישראל!
      האמת היא שאחרי השידור לא ישנתי כל הלילה. מיציתי עד תום את הטרגיות במה שראינו אתמול.
      יהיה עם האיש הזה קצב אשר יהיה, הוא הצליח להרוס את מערכת המשפט. יתכן שעדיין אין אנו רואים אלא את ראשיתו של התהליך, אולם מי שקלט אתמול את הקשר בין משה קצב והאשמותיו לבין העובדה שבהרכבת הממשלה החדשה קובע אביגדור ליברמן מי היה שר המשפטים הבא, יכול להתחיל להספיד את מערכת המשפט הישראלית שהיתה אחד משיאיה השפויים של הדמוקרטיה השבירה שלנו.

  4. חני שטרנברג

    אלה בדיוק השאלות שגם אני שאלתי את עצמי אתמול:
    איך, בכלל, מתאפשר מופע שכזה?
    מי אישר אותו ולמה?
    ולמה מובן מאליו לכל הערוצים שהם צריכים לשדר אותו בשידור ישיר ולהקדיש לו זמן שידור יקר כל כך?
    נראה לי כמו ניצול ציני של כל המערכות האפשריות במטרה ליצור דעת קהל אוהדת שתשפיע על המשפט.

  5. נו, ואתם צפיתם 🙂
    רואה שהפסדתי. ידעתי שיהיה נפלא, ובכל זאת…

  6. אף אחד לא ניצל את כוח הצנזורה של הכפתור? קליק אחד, וקצב משתתק ונעלם.

  7. לא ענת ,את יודעת מצויין שלא בקליק אחד והעסק משתתק.
    פרשת קצב היא פרשה מתועבת במיוחד
    והשאלה הגדולה המרחפת כעננת סירחון מעל כולנו היא איך אדם כזה מטפס ועולה עד למכובדת שבמשרות הציבוריות :
    פני הדור כפני הקצב שלה
    ולחשוב שעד זמן לא רב כל מה שעשה (או לא עשה :)) היה נורמטיבי לחלוטין
    והפרחים – אין ספק , לגילה הקורבן חסר הקול בסיפור הזה

  8. הוא ממילא דיבר לכסאות הפלסטיק של כתר. מצידי, הפתטי הזה היה יכול להמשיך לדבר עד אור הבוקר. מה שמרתיח יותר שערוצי הטלוויזיה לא קשרו קשר ביניהם לחתוך אותו אחרי רבע שעה של שידור.

  9. אני מסכים עם כל מילה, אבל לפיאסקו הזה יש עוד פן, שמו מזוז, וגם הוא חייב ללכת:
    כי הוא וקצב הרסו לנצח את מוסד ה – UNDERDOG, ומהיום והלאה, הוא מה זה יחסר לנו.
    כי בסיפור הזה יש רק כלבים, שמריחים אחד לשני בתחת.
    כי כל הנאום חיכיתי לרדיפה עדתית, עד שנזכרתי שמזוז הוא תוניסאי וקצב פרסי ואפילו דנינו מרוקאי.
    וכמי שהרס טענה מנצחת, של קיפוח עדתי והתנשאות אשכנזית, שהיתה כל כך חביבה על לא מעט במדמנה המקומית שלנו, לא ראוי ליום אחד שיישאר בתפקידו על חשבוננו.
    כי הוא יוצא מסריח מן הסיפור הזה, כמעט כמו נשיאה השמיני של מדינתנו.
    כי הסיפור הזה כל כולו על טהרת המזרחיות, והיא ממש, אבל ממש לא מנצחת. שכן, החל מן המתלוננות, וכלה באישיות רמת הדרג, שהסתובב לכאורה בלשכת הנשיא, ומדי פעם, לכאורה, שכח את איברו בחוץ, ועל פי הטענה, גם מדי פעם נפנף בו, ולמרות כל זה, עברו כמעט שלוש שנים, וכתב אישום אין.
    כי לא יתכן שראש התביעה הכללית, יסתור את עצמו יותר משלוש פעמים בהליך בודד, ועלוב למדי, שניתן היה להיות מאחוריו, אילו חיינו במדינה שבה רק הראויים מגיעים להיות יועץ משפטי, שהוא מינוי לגמרי מקצועי, לא כמו הכשל הפוליטי שהתמנה להיות נשיא, בהליך שהוא כל כולו פוליטי.
    כי הוא סמל לחוסר ההתאמה של אנשי מפתח במערכת אכיפת החוק שלנו.
    כי אם היה כבר חוקרים רכילויות, אז גם הוא אינו פטור מהן.
    כי הוא רקח לנו סיפור, שכולם יוצאים מאוד רעים בו, וזה כולל את השופטים האומללים, שיצטרכו לדון באירוע שנלעס בכל בית בישראל, מאות פעם, ובעיקר כתוצאה מכשליו של היועץ, וריצתו התזזיתית לתקשורת.
    כי לא היו לו את הכישורים הדרושים, להעמיד עבריין מין עלוב, לדין, למרות הררי הראיות שנאספו, ואולי בגללם.
    כי הפרצוף המתבכיין שלו, נמאס על כולנו, לפחות כמו הפרצוף הארוגנטי של חברו לפרשה הזאת, נשיאה השמיני של מדינת ישראל.
    וחבל התליה הזה מספיק ארוך לשניהם. (אם צריך, אני ממן את המספרים, לחלוק אותו בינם, רק שלא יריבו).

    • לארנון,
      כל מלה שלך, אמת חקוקה בסלע!
      ואכן, התחושה הטראגית שלי נגעה בקריסת משטר החוק בישראל, על כל תחומיו וענפיו. יועץ משפטי שמתנהג כשבשבת, משטרה שמתנהגת כפודל, שר משפטים שאינך מבין מה הוא רוצה וכו' וכו'.
      ואכן, צריך לציין שהסיפור העדתי אינו רלוונטי עוד. בסופו של דבר, כל העדתיים בפרשה נהנו מכספי מדינה, מקידום, מקרבה לצמרת ומה לא.
      ובכלל, יותר ויותר נדמה לי שהעדה הכי מקופחת בארץ היא ילידי הארץ שקוראים לעצמם "ישראלים", והם לא אשכנזים, ולא מזרחיים, ולא חרדים, ולא ימנים ולא שמאליים ולא מתנחלים ולא ולא, אולם הדבר היחיד שמאפיין אותם הוא שהם סתם ילידי הארץ ומהווים את המגזר הדפוק ביותר.

השאר תגובה ל ארנון נבות ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם