בננות - בלוגים / / פרעות 1929
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

פרעות 1929

מי הוּא האוֹיב

משה בילינסון

 

המאוֹרעוֹת העמידוּ אוֹתנוּ בּמערכה. לא אנחנוּ רצינוּ בּמלחמה זוֹ. המשַסים והשוֹסים הכניסוּנוּ למלחמה על כּרחנוּ. המנהיגים המדבּרים בּשם ערבי הארץ מכריזים השכּם והַערֵב כּי מלחמה לנוּ עם כּל הישוּב הערבי, וכי המלחמה הזאת לעוֹלם ועד היא. 

אסוּר לנוּ להסכּים לעמדה הזאת, אשר אוֹיבינוּ בּנפש משתדלים לכפּות גם על הערבים וגם עלינוּ וגם על העוֹלם המדיני כּוּלוֹ. להם, למסיתים האלה, אין בּרירה אחרת.  הם מוּכרחים להכריז על מלחמה זוֹ לחיים ולמות.  בּלעדיה אינם יכוֹלים להצדיק את מעשׂי הזדוֹן והחוּרבּן שהם ערכוּ לנוּ ולנגררים אחריהם, ואם לאו הם מפסידים את כּל עתידם הפּוֹליטי.  ואוּלם העתיד הפּוֹליטי והישוּבי שלנוּ הוּא אחר לגמרי, וקשוּר למציאוּת אחרת לגמרי.  לא כּכוֹבשים וּמשעבּדים אנוּ באים לארץ. לא על הטפת השמֵד ודיכּוּי אנוּ בּוֹנים את עתידנוּ.  כּבני-חוֹרין אנוּ רוֹצים לחיוֹת כּאן בּשכנוּת טוֹבה עם ערבי ארץ-ישׂראל, וּבשכנוּת טוֹבה עם ערבי הארצוֹת הסמוּכוֹת. לא על יחסי-איבה וּמלחמת-עמים יקוּם האי העברי בּלב ים עמי המזרח.  וּלפיכך עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ ולאחרים, גם בּעצם הימים הקשים האלה:  מעשׂי הפּראוּת והאכזריוּת, אשר חוּגים ערבים עשׂוּ כּנגדנוּ בּימים אלה, קוֹבעים את יחסינוּ לעוֹשׂיהם, אוּלם אינם קוֹבעים את יחסינוּ לעם הערבי בּכללוֹ.

כּלום יש לנוּ הרשוּת להטיל את האחריוּת לרצח ולשוֹד שנעשׂוּ לנוּ על העם הערבי כּוּלוֹ?  האחראים להם הנם מנהיגי העם הזה – הועד הפּוֹעל הערבי, אנשי המוּפתי הגדוֹל בּירוּשלים, העתוֹנאים המסיתים. ואוּלם ה"סוֹד" הזה:  אי-זהוּת בּין המוֹן-העם הערבי וּבין קוֹמץ האפנדים והאינטליגנטים כּביכוֹל, התהוֹם העמוּקה הרוֹבצת, מבּחינה סוֹציאלית ונפשית, בּין שני מחנות אלה בּקרב העם הערבי – תמיד ידענו אוֹתוֹ. וּמן העוּבדה שהקוֹמץ ההוּא עוֹד שמר את שלטוֹנוֹ על חלק מן ההמוֹנים, אין להסיק מסקנה על אחריוּת העם כּוּלוֹ.

מלבד המַתעים היו גם מוּתעים: מכשירי הציבּוּריוּת הערבית הפּוֹשעת. רבּים מהם האמינו בּודאי בּדיבּוֹת-זדוֹן אשר מנהיגיהם הפיצוּ על היהוּדים, בּשאיפתנוּ לכבּוֹש את המסגד "בּ-500 ערבים" אשר היהוּדים כּאילוּ הרגוּ בּירושלים, עוֹד בּטרם נשפּך דם של מישהוּ. מדרגת ההשׂכּלה וההכּרה הציבּוּרית והנפשית של ההמוֹנים, אמוּנה עיורת בּדברי העלילה וההסתה, שלא הוּכּחשוּ על-ידי הממשלה, אלה הנם המומֶנטים המקילים על אשמת הפּרט הפּוֹרע.  אוּלם עצם האשמה נשארה בּתקפּה.  מי שרצח ושדד והבעיר – ישׂא את עווֹנוֹ.  ואוּלם הוּא, הוּא בּלבד, ולא זוּלתוֹ, ולא מי שהוּא חברוֹ לגזע וּלדת.  ערבי פלוני, תושב חברון, אשם ברצח.  אותו תפסו ופגיון מגואל בדם בידו.  ערבי פּלוֹני, תוֹשב צפת, אשם בּשוֹד.  נגדוֹ ישנה עדוּת, ישנן הוֹכחוֹת על פּשעוֹ.  ישאוּ הם את עווֹנם.  ואוּלם ערבי אלמוֹני, תוֹשב יפוֹ, אינוֹ אחראי למעשיהם של הערבים המסוימים בּחברוּן וּבצפת. כּל נסיוֹן להטיל עליו אחריוּת כּזאת, אשר איננה שלוֹ, הוּא עוול נגדוֹ – ולא לנוּ לעשׂוֹת עוול למישהוּ.  יוֹתר מדי מלאה אוירתנוּ עוול וזדוֹן, גם מחוּץ לנוּ. האחריוּת הקוֹלקטיבית יכוֹלה להיות אחד האמצעים האדמיניסטרַטיביים לדיכּוּי המרד.  בּהכּרת העמים וּביחסים בּין העמים אין לה מקוֹם. בּיחסינוּ אנוּ עם עמים אחרים לחמנוּ תמיד נגד הנסיוֹן להטיל על כּל העם היהוּדי את האחריוּת לפשעים ולחטאים של יהוּדים בּוֹדדים.  הכּרנו תמיד, שגם לעם היהוּדי, כּלכל העמים, יש "רשוּת" לאַכסן בּקרבּוֹ פּוֹשעים וחוֹטאים. אוֹתה הרשוּת ישנה לעם הערבי.  לא כּל הערבים, כּוּלם כּאחד, אלא ערבי פּלוֹני בּן פּלוֹני, רצח ושדד.  וכל עוֹד אין עדוּת ואין הוֹכחוֹת נגד פּלוֹני ואלמוֹני, שהוּא, הוּא בּאוֹפן אישי, אשם בּרצח וּבשוֹד, הרי הוּא נקי מחטא.  כּל מחשבת אחריוּת קוֹלֶקטיבית של כּל העם הערבי, וּממילא של כּל ערבי וערבי, לאסוֹן שקרה לנוּ, היא תוֹספת אסוֹן, מבּחינה אנוֹשית, פּוֹליטית וישוּבית, ואם תשתלט בּישוּב היא עלוּלה להוֹרידוֹ למדרגה אחת עם המתנפּלים ועם השוֹדדים, היא עלוּלה ליצוֹר תסבּוֹכת של יחסים, אשר איש לא יוּכל לצאת ממנה, היא עלוּלה לטשטש את תמוּנת המאוֹרעוֹת אשר הנָה כּה בּרוּרה וּבהירה עתה.

ואם נקבּל את ההשקפה על אחריוּת קוֹלקטיבית, הרי לא יתכן, שנקבּל אוֹתה רק למעשי פּראוּת ואכזריוּת ולא למעשׂי צדק ועזרה אנוֹשית.  ואם נאשים את כּל העם הערבי בּרצח, – מה יהיה על אלה הרבבוֹת אשר לא זזוּ ממקוֹמוֹתיהם, גם כּשבּאו אליהם ואמרוּ להם שהיהוּדים הרגוּ כּמה מאוֹת מאחיהם והתנקשוּ בּמסגד, גם כשהתירוּ להם, בּשם המוּפתי הגדוֹל, את דם היהוּדים, גם כּשהממשלה נתנה להם את היסוֹד להניח שחיי היהוּדים וּרכוּשם ונשיהם הנם הפקר, גם כּשהם ראוּ בּמוֹ עיניהם איך חבריהם סוֹחבים הבּיתה את חפצי היהוּדים ואת בּהמוֹתיהם – וּבכל זאת לא זזוּ?  על מי האחריוּת לכיבּוּש היצר הזה?  מה יהיה על הערבים שהסתירוּ את היהוּדים והצילוּ אוֹתם, לעתים מתוֹך סכּנת נפש, בּשעוֹת שהממשלה הסתלקה ממילוּי חוֹבתה זוֹ וּפקידיה ושוֹטריה פּחדו לצאת לרחוֹב ולעמוֹד כּנגד ההמוֹן המטוֹרף?  אם נכּיר בּאחריוּת קוֹלקטיבית, הרי אחריוּת לכּל, לרע ולטוב.  וּבאשר אין אנוּ יוֹדעים את שמוֹתיהם של אלה אשר לא השתתפוּ בּפרעוֹת וגם שמוֹתיהם של החסידים, שהצילוּ את אחינוּ מעינוּיים וּממות, גם הם לא כּוּלם ידוּעים לנוּ, לא נשארת לנוּ בּרירה אחרת, כּי אם לגלוֹת את שמוֹת האחראים לפּרעוֹת ואת אלה שהשתתפוּ בּהן.  ועל אלה, על אלה בּלבד, נטיל את כּל האחריוּת.

ואַל נשכּח גם את זאת:  אסוֹן קרה לנוּ ואוּלם לא לנוּ בּלבד.  הוּא קרה גם לישוּב הערבי.  גם אבידוֹתיו בּאנשים אינן קטנוֹת.  וגם שם, בּמחנה הערבי, יש אלמנוֹת, יתוֹמים, אמהוֹת שלא תדענה נחמה.  התנוּעה הלאוּמית הערבית תשׂא שנים רבּוֹת בּירוּשת הפּשע, שמנהיגיה הנחילוּ לה, והשחרוּר מן הירוּשה הזאת יעלה לה בּיוֹקר רב, מתוֹך מריבה פנימית שמוּכרחה לאחוֹז, לאחר שיעברוּ רגעי השגעוֹן, בּמחנה הערבי. דוֹר יקוּם נגד דוֹר מתוֹך אכזבה קשה. חשבּוֹן הועד הפּוֹעל הערבי, חשבּוֹן העתוֹנאים המסיתים, חשבּוֹן אנשי המוּפתי הגדוֹל, הוּא ארוֹך יוֹתר, הוּא ספוּג לא רק דם יהוּדי ויסוּרים יהוּדיים.  הוּא ספוּג גם דם ויסוּרים של נתיניו ונוֹשׂאי כּליו.

ולא רק שאסוּר לנוּ להטיל את האחריוּת על כּל העם הערבי בּכללוֹ וּלהרשוֹת למחשבה הזרה הזאת לקבּוֹע את התנהגוּתנוּ, אלא גם לא נוּכל בּשוּם אוֹפן לפתוֹר את כּל שאלוֹתינוּ הפּנימיוֹת לאוֹר המאוֹרעוֹת האלה. אמנם הרבּה יש ללמוֹד מהם:  ההכרח בּריבּוּי המהיר של היהוּדים בּארץ וּבהתגבּרוּת הפּעוּלה הישוּבית – ריכוּז נקוּדוֹתינוּ וּשכוּנוֹתינוּ, ערוּת יתר לשאלוֹת הבּטחוֹן, אי-האפשרוּת לסמוֹך על כּוֹחוֹת הממשלה בּלבד, גם כּשישתנו בּמספּרם וּבהרכּבם.  וגם הרבּה מפּצעי הישוּב הפּנימיים – תלוּתוֹ בּישוּב הערבי בּשטח התצרוֹכת הראשוֹנה, העבוֹדה הערבית הדוֹחקת את רגל הפּוֹעל היהוּדי בּמשק היהוּדי – יכוֹלים להירָפּא עתה, לאחר שנתגלוּ בּכל מוֹראיהם.  ואוּלם גם בּשטח הכּלכּלי והסוֹציאלי אסוּר לנו לשׂחק את המשׂחק של אלה המשתדלים לחלק את הארץ לשני ישוּבים האוֹיבים זה לזה, הנוֹטרים זה לזה, המוּכנים כּל רגע להתנפּל זה על זה.  שני ישוּבים אלה אינם מחנוֹת מזוּינים הנכוֹנים למלחמה, אלא ישוּבים העוֹבדים והחיים בּארץ אחת.  ההבראה הכּלכּלית והסוֹציאלית של הישוּב העברי היא דבר נחוּץ והכרחי בּכל רגע ורגע, על אחת כּמה וכמה בּרגעי הסכּנה החיצוֹנית.  ואוּלם מן ההבראה הזאת ועד החרם הכּלכּלי והסוֹציאלי על הישוּב הערבי, אשר סימניו כּאילוּ נראים בּחוּגים ידוּעים של הישוּב העברי, רחוֹקה הדרך.  יש להבחין בּין תוֹצרת חברוֹן וּצפת וּבין תוצרת ערבית סתם.  רעיוֹן החרם הכּלכּלי ילדוּתי הוּא וּמסוּכּן, הבל הוּא מבּחינה כּלכּלית, סוֹציאלית וּפּוֹליטית.  לא נמצא את מחיתנוּ בּמשק סגוּר.  גם לנוּ יש תוֹצרת וגם אנוּ זקוּקים לשוּק. אנחנוּ בּוֹנים את המשק העברי ואנוּ שוֹאפים לעצמאוּתוֹ.  ואוּלם אין פּירוּשוֹ של דבר חוֹרבּן המשק הערבי.  תמיד נהגנוּ כּך.  תמיד ידענוּ לשמוֹר על הקו הדק הזה, הקוֹבע את יחסינוּ הכּלכּליים והפּוֹליטיים עם הישוּב הערבי.  על אחת כּמה וכמה עלינוּ להיזהר ממגמוֹת כּאלה בּרגעים שהאויר מלא עדיין אבק-שׂריפה.  עצמאוּתוֹ של הישוּב העברי בשטח התצרוֹכת הראשוֹנית לא תיפתר על ידי כּך שנשפּוֹך נפט על ירקוֹת הערבים, אלא על ידי כּך שנדאג למשקי-ירק שלנוּ.  והנפט ההוּא, המספּק את רגשי הנקמה של כּמה נערים קצרי-דעת, עלוּל לעלוֹת לנוּ בּיוֹקר רב.

מלחמה לנוּ בּאחראים לאסוֹן, בּכל מקוֹם אשר הם שם – בּקרב הפּקידוּת האנגלית וּבקרב המנהיגים הערבים.  אך אין אנוּ עוֹמדים בּקשרי מלחמה עם הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל.  כּשם שלא נוַתר על בּיצוע מפעלנוּ בּכל היקפוֹ ותכנוֹ, כּך לא נוַתר על שאיפתנוּ לחיוֹת וליצוֹר כּאן מתוֹך יחסי שלוֹם עם הערבים תוֹשבי הארץ הזאת.  לא נוַתר אפילו בּשעה זוֹ.

 

ו' אלול תרפ"ט (11.9.1929)

 

פרויקט בן-יהודה

 

 

משה בילינסון

18 תגובות

  1. לא מתצא כמובן שום מזרחי כאיש הגות או לוחם, למה? כי העלימו אותם מן ההסטוריה של מדינת ישראל. אפילו בן גוריות הודה כי בפלמ"ח אין בכלל מזרחיים.
    וגם אצלך בהוצאת קשב לשירה לא פרסמתם בכלל מזרחיים. רק וויכרטים.

  2. גיורא לשם

    לש,
    העליתי את הפוסט הזה כדי שיהיה לך מה להגיב שלא לעניין.
    אם תמצא דברי הגות נאים אנא שלח לי ואפרסם.
    אינני משיב עוד תשובות בענייני "קשב" משום שפרשתי מרצוני מן המערכת בשל מצבי הבריאותי הלקוי.
    יש לך שאלות ביחס ל"קשב", אנא פנה לשם ישירות.

  3. גיורא פישר

    תודה שהבאת את הדברים האלה.
    הם מזכירים לאלה ששכחו או לא רוצים לדעת שהסכסוך וההתנהלות הערבית לא התחילה עם "השטחים הכבושים"( בלי קשר,אני בעד להחזיר הכל)

    • גיורא לשם

      גיורא פ.,
      אני מתקנא בנאיביות שלך.
      למרבה הצער, אינני מאמין ש"החזרת הכל" תביא עמה שלום.
      עם זאת, אני סבור שסיום הסכסוך במו"מ שיקבע הסדרים מעשיים (שהם לאו דווקא צודקים!) עשוי להביא להפגת המתח ולהרגעת בסכסוך כעבור 3-2 דורות.
      שונה המצב ברמת הגולן. שם קיימת כיום חקלאות משגשגת ומועילה בעוד שבימי הסורים רמת הגולן עמדה בשממונה ושימשה כבסיס צבאי בלבד.

      • גיורא פישר

        לגיורא לשם
        אני לא נאיבי בכלל, ואני לא חושב שהחזרת השטחים תביא לשלום (ראה תקדים עזה ובנותיה ,וההצעות הנדיבות שכללו את הכל של אהוד ברק ואולמרט).
        זו הסיבה שציינתי את המאמר שהבאת.

        שני דברים היו לי חשובים כשערכתי את סדר השירים בספרי "אחרי זה".
        למרות שהשירים נכתבו במרווח של שבע שנים ובלי קשר אחד לשני, ניסיתי ליצור סוג של נארטיב בסדר שהשירים מופיעים בו.

        עניין אחר שמציק לי תמיד בספרי השירה הם אותם מקרים שבהם אתה חושב שהשיר מסתיים ,אתה חושב על משמעותו ו"למה התכוון המשורר" ופתאום ,אתה הופך את הדף ומגלה שבצד השני יש עוד כמה שורות. לכן הקפדתי שבמקרים שהשיר ארוך הוא יופיע פרוּשׂ כולו לפני הקורא.
        במקרים מסוימים הייתי צריך להחליף מעט את סדר השירים כדי לעמוד בפרישׂה זו.

        בשניים או שלושה מקרים היה לי חשוב יותר ששני שירים יעמדו זה מול זה בספר גם אם זה אומר שאחד מהם ימשך לצידו השני הדף.

        אחד המקרים הוא כשהעמדתי את השיר "הבית בפרדס הישן" עמ'46 העוסק בבית ערבי נטוש בפרדס "של הכפר"

        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=7241#post7241

        מול השיר בבית הקברות היהודי בג'ייר עמ' 47-8

        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=11110#post11110

        המתאר ביקור בקבר של סבי,שבגלל שנפטר בתרפ"ט זיהיתי את תאריך מותו, והוא היחידי מבני המשפחה שיש לו קבר.
        כלומר, הבית בפרדס לא "ננטש" סתם כך, קודם היה תרפ"ט והייתה שואה.

        ובקשר להחזרת השטחים: אני חושב שזה טוב לנו, כי זה יתרום לתלכיד החברתי, ישחרר את בחורינו הטובים (באמת) מלשלוט על אחרים וישחרר אותם מהצורך להיות שומרים של מתנחלים פורעי חוק וסדר המזלזלים בשומרים עליהם.

        בברכה
        גיורא פישר

  4. גיורא, תודה שהבאת את הקול השפוי הזה.
    לא שזה ישנה משהו, אבל טוב לדעת שאפילו דיאכרונית אנחנו לא לבד פה:).

  5. מוני יקים אנטיציוני

    לא רק שיש משבר אמון אלא שמתגבשת תודעה בדלנית
    "לא מטובכם ולא מעוקצכם" ואנו חותרים למטרה
    שתוך כמה שנים מזרחים יקבלו כנורמה סרוב לשרות
    בצבא הכיבוש והדיכוי ויותירו את האשכנזים לבד
    בחזית ללחום את מלחמות הגזע וחמדנות הקרעות
    שיוליכו אותם לאבדון אינשאללה .

    כי שני עמים אויבים אנו.

  6. מוני יקים אנטיציוני

    אין לקולוניאליסטים הארופים שום זכות חזקה על
    שום חלק של פלסטינה.

  7. גיורא לשם

    למוני יקים,
    אני כל-כך שמח שאתה חי, בריא ונושם?
    ברוך השם שנחלצת מפרעות 1929 בעור שיניך, וגם עברת בשלום את מאורעות 1936 ו-1947.
    תאר לך איזה אסון היה מתרחש לו היינו מאבדים אותך באחד מן האירועים האלה?!

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם