בננות - בלוגים / / ד. תל-אביב של אמצע — קטעי מסה (סוף)
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

ד. תל-אביב של אמצע — קטעי מסה (סוף)

 

אם תרצו

מְחוֹג הַצֵּל בִּשְׁעוֹן שֶׁמֶשׁ,

בִּרְחוֹב מִימֵי יַלְדוּתִי

בּוֹאֲכָה הֶרְצֶל, הַבְּרוֹשׁ.

 

אִם תִּרְצוּ

אֵין זוֹ אֶלָּא אַגָּדָה

עַל גַּמָּד וְעָנָק יָרֹק

(כָּעֵת בַּנְק

שֶׁהוּא גַּם יָדִיד).

 

לְיַד אוֹבֶּלִיסְק זֶה

חָלַף־עָבַר יוֹבֵל בָּרְחוֹב.

אֲנִי חוֹצֶה,

חוֹסֶה בְּצִלּוֹ

הוֹזֶה־לֹא־הוֹזֶה.

 

הָיֹה הָיָה יֶלֶד.

הָיֹה הָיָה בְּרוֹשׁ.

אִם תִּרְצוּ אֵין זוֹ אַגָּדָה.

הַבְּרוֹשׁ לֹא נִגְדַּע,

וְהַיֶּלֶד יֶלֶד.

 

מדי שנה בשנה קיננה יונה על אדן החלון בבית שבו נולדתי.  יום אחד, כאשר "כלנית" בריטית ירתה במשך "העוצר" בילד משחק במורד הרחוב אל גבעת הכורכר, היונה פרחה בהמיה והשאירה ביצה סדוקה באניצי הקש שעל אדן חלוננו. אמי האחות חבשה את הפצוע והובילה אותו אל בית-החולים הדסה ברחוב בלפור.

באוקטובר 1956 הלכתי אל גבעת הכורכר, ובידי המגדיר לצמחי ארץ-ישראל בכריכתו החומה, ספר הח"ן לפענוח תשבצי הצמחים. פילחתי את הפרח לבחון את העלי, את זכרויות האבקנים ואת דוּר העלים שבכותרת. הכנתי שעורים – הלימוד בנוף הופך את המופשט לאי-סדר גשמי שהתודעה יוצרת ממנו הבנה והשקפת עולם.

בשעות הערב המאוחרות היה עלי לחזור אל בית ספרי בנחלת יהודה לחליבה של ארבע בבוקר. תנועת האוטובוסים חדלה לפתע מסיבה לא ברורה. התחלתי ללכת רגלי. דרום תל-אביב, צומת חולון, מקווה ישראל בין המטעים, ממערב למכון וולקני, לרגלי הדיונות של שכונת העולים במערב נחלת יהודה; לבסוף, בשביל הכורכר העולה ליד השדה של גוּרָה אל המכוורת ומגדל המים, עד לרפת בית-הספר. לאחר החליבה נודע, כי פרצה מלחמת סיני, השלישית ב-16 שנות חיי.

כשאני שב בשנים האחרונות אל שכונת ילדותי בימים שבין כסה לעשור, ביתנו מזדקר בזכרוני לממדים על-ביתיים, לכוד בברזל מעורגל, בטיח מצהיב ובגידי אבן קשוחים. חזותו הבזויה, המקולפת, מסרסת את זכרונות הילדות. בדירתנו ובדירות שכנינו מתגוררים עתה עובדים זרים, כנראה אפריקנים. המעבר אל חדר המדרגות חסום בשער ברזל. בית המרקחת אסיא בקומת הרחוב, שבאולמו האחורי ייצרו טבליות אספירין, נעלם. גם חנות התנובה איננה עוד.

בתהפוכת זכרונותי אני חוזר ומהלך בין בוסתנים, עולה אל גבעת הכורכר בואכה הכנסייה הרוסית שממנה ירו על ביתנו במאורעות 1948-1947 שקדמו למלחמת השחרור. הבִּיצה הקטנה הסמוכה נוקזה. העפר רוחש מתחת לרגליים ומרובד בשיחי רותם ועלים של בקיה זעירה ושאר פרפרניים.

לעתים אני מהרהר ביונה ההומה הדומה ליונה הדוגרת כעת על ביציה בביתנו שברחוב ביל"ו ובאשה קלת רגליים, ואולי גם קלת דעת, שראיתי בילדותי מבעד לחלון מדי יום ביומו. היא נהגה לחלוף על פני גבעת הכורכר שבמתחם הסוכנות מול רחוב עמק יזרעאל, כיום רחוב הרב ידידיה פרנקל. כאשר הייתי יורד מן הבית ומביט בה מהדסת כיונה, מרחרח את הבושם הנודף ממנה, האשה היתה מרחפת ונעלמת בסתר פינת הרחוב וריח הבנזין והדגים במחסן תנובה ממול היה מפיג את ניחוחה.

יונה או זונה?

האם התעופפתי בעקבותיה?

גם מדרום-מערב לקולנוע זוהר המושבת כיום, היתה גבעת כורכר קטנה. למראה הבתים משכונת שפירא אתה נוכח לדעת שהעיוּר הדוהר הגיע אל איזור המלאכה ונעצר לרגלי הגבעה אך לא בלם את משב הרוחות. אל אפי מגיעים ריחות מזבלה בלולים בריחות דלק וגומי. שנים רבות לא נשמעו כאן יללות תנים. לעתים רחוקות מסתתר לו בעשב המדובלל צרצר בודד, חום, לשורר את הדלות שנשארה כמעט כשהיתה. בימים עברו היו כאן זבובים ודבורים שריחפו בנחילים מסביב למתק פגי התאנה ובשר הצברים. עצי התאנה ושיחי הצבר נעקרו. כאן, בבתים אחדים, עולים מחבר העמים. קול ויכוחיהם הרוסי מצטלצל כבקבוקי וודקה ריקים.

על הקרקע החומה-האפורה מדרום לרחוב סלמה צמחו סדנאות, שיחים בודדים, עשבים ודרדרים. אין צורך במגדיר צמחים כדי לזהות ברקן מצוי. גם אין צורך במפה כדי להתמצא. מצד אחד מגרש מכבי יפו, קצת צפונה איצטדיון בלומפילד, ומדרום – צומת היינריך היינה ונס עמים, מול רחוב קיבוץ גלויות. במקום הזה אתה יכול להרהר בהיינה, היהודי הסורר והמורה, שלא מצא מנוחה לנפשו בגרמניה ובצרפת, ואף בתל-אביב כופים עליו לשמוע באוזני רוחו את המולתן של סדנאות ומכוניות. ככלות הכל, הטופוגרפיה משקפת את הלוך רוחם של פרנסי העיר. המפה, כטבלת ליגה, אינה משקרת.

טיילתי כאן בפרוס חגי ראש-השנה. החום המהביל, הלֵאה, מתחלף בקרירות גבישית. האדמה רוחשת חיים סמויים. אני יודע כי את תוגת הסתיו המתעתעת רקמנו בנפשנו מסיפורי הורינו המהגרים מארצות המערב. לֵאות הקיץ, בשעתה האחרונה, אינה תוגת העצים והרוח, אלא עיפות תושביה המיוזעים של תל-אביב. זה המבוא לעונת הגשמים שתסתום את הביוב בשכונה וברחבי העיר כבמימים ימימה. באוויר ריח קלוש של הדרים. גם הם התרחקו מן העיר.

כאשר אני חוזר אל מרכז העיר הישן, לא הרחק ממגדל המים ברחוב מאז"ה, ומשקיף עם נכדי ממרפסת ביתי, מבעד לעץ השסק, ורואה עורב, יונה או ציפור דרור, אני מהרהר לעתים בציפוריו של נתן זך כדימויהּ של האשה היונתית שמילדותי ושומע באוזני רוחי את צליליו של אוטורינו רספיגי. השמיים הכחולים מעל לבית מתאפללים והולכים ומסוק חותר בהם מעל לים ברוטור מזמזם; לא ציפור גן-עדן ולא כוכב בית לחם.

 

————

מתוך ספר מסותי ציירי הנמרים – מסות על מומרים וכופרים שראה אור בהוצאת "קשב" לשירה, 2008.

 


הכנסייה הפרבוסלבית באבו כביר בתל-אביב

 

10 תגובות

  1. גיורא, אהבתי יותר את הרשימות הקודמות (ואולי האשם בזווית הראיה שהשתנתה פה ונעשתה חיצונית יותר למאורעות) אבל בסך כולן, הסיור במקום ובזמן של הרשימות האלה בהחלט מעשיר. תודה.

  2. טוב, החלק הזה של המסה הוא נפלא בעיניי ואני זוכר אותו היטב. הטופוגרפיה הרגשית של תל אביב וסביבותיה כל כך מרגשת, והעברית כל כך עשירה ואיך אתה חוזר מתוך ההקשר הקרוב הזה אל היינה. והשיר בהתחלה עם הברוש, אַי-יַי-יַי – שפתיים יישק.

  3. אהבתי את הרשימה. כעת אחזור לקודמותיה.
    אקח איתי מהרשימה את המשפט הבא:
    "הלימוד בנוף הופך את המופשט לאי-סדר גשמי שהתודעה יוצרת ממנו הבנה והשקפת עולם".

  4. "כלנית" כינוי לחייל בריטי, אולי חבל שהן לא המשיכו לפרוח בארץ, אולי לא היינו מגיעים לאן שהגענו…
    יללות התנים לא נתנו גם לי מנוח…
    נוף ילדותך, חיברתי לציורים של נחום גוטמן

    זו לא אגדה, הברוש לא נגדע, זה אתה.

  5. תודה לכל המגיבים בארבעת חלקי המסה התל-אביבית.

השאר תגובה ל אמיר אור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם