בננות - בלוגים / / נר זיכרון ליאיר הורביץ
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

נר זיכרון ליאיר הורביץ

 

 

                   "באחרית הימים לציפורים נדמה, נדבר שירה"

 

א

הקהות.

בעיקר הקהות.

חדלונה של כל מחשבה.

לא צער. אפילו לא תדהמה או כאב.

תחושת הפרפור בבטן והריקנות.

עיניו הכחולות של יאיר הורביץ. השפם הסקוטי. הבלורית הלוהבת שצבעהּ האצ"גי עורר ביאיר שמחה, שסימלה היטב את אישיותו הלא שקטה. הוא כיבד מאוד את אצ"ג, אבל עם אלתרמן ניסה להתרועע. ועוד אני זוכר את אלתרמן ויאיר, בשחר דיזנגופי אפור־לבן ליד כסית, הפנים מועדות אל שדרות נורדאו  משק הכנפיים ורעש הציפורים בצמרות הכהות  ואנחנו פוסעים צפונה בדרך שתארך זמן רב. יאיר מושיט לי בחיוך את ספרו הראשון  מבויש מעט. גא מאוד.

בפעם האחרונה שראיתי את יאיר היו עפעפיו בצקים. אך בעיניו היתה התכלת עזה.

 

ב

אפשר שהיזכרות מפוגגת את הקהות. ביום השישי שלאחר מותו של יאיר הלכתי עם אלישע גת לשתות תה עם נענע בכסית. התאורה המשופרת בקפה כסית המחודש גירשה את הצללים מכל הפינות. אינני חושב שאני מסוגל לשבת דרך קבע בבית קפה שאין בו צללים.

המשקה הקר לא הפשיר את קהותי. אלישע הצביע בידו של שולחן סמוך ואמר כי ראוי להדביק עליו תווית צנועה, עשויה בטעם טוב, שעל פניה יהיה מגולף לאמור: כאן ישב נתן אלתרמן. אמרתי לו שהייתי מהסס לשבת שם, אם כי אין לי הסבר משכנע להרגשתי.

מקום הוא נוכחות, או להיפך: בעיני אדמה הסיגריה שבזווית פיו של אלתרמן.

 

ג

מותו של ידיד תמיד ממית בנו משהו. בכל השנים הללו הייתי משוכנע שיאיר יאריך ימים. כמעט משוכנע. יתר על כן, ידעתי שהיפוכונדרים מאריכים בדרך כלל ימים. ויאיר היה היפוכונדר מושבע עד למחלתו האחרונה. בחודשים האחרונים התאמצתי לשכנע את עצמי משום שרציתי לשכנע אותו.

אמונה תפלה אחת אינה נותנת לי מנוח. לא המחלה ממיתה, כי אם התרופפות רצון החיים. אני מאמין שחיים ומוות ביד הרצון. כל־כך רציתי שיחיה וכל־כך האמנתי שרצוני מגונן עליו.

 

ד

בתחילת ידידותנו טיפלו בנו במכון הלב אותם רופאים קרדיולוגים. הפרופ' מרדכי טור, יוסף יכיני ורופא הבית יזהר זהבי, שככלות התמחותו נהיה לפרופסור ולמנהלו של מכון. כשהמתנו יום אחד (ב־1961? ב־1962?) שעות ארוכות בפרוזדור מכון הלב בבילינסון שאלנו את פרופ' טור שחלף במסדרון: "עד אנא, פרופ' טור?"  "עד אם שאו שערים מאין יושב!" השיב ונעלם כסופת־מעיל־לבן. יוסף יכיני, נצר למקובל היהודי־התורכי אברהם היכיני, היה אהוב ונערץ על יאיר ועלי. ברבות השנים כתב עליו יאיר בשירו בית הרוח, במלותיה החמות של אהבה: "בֹּקֶר טוֹב. ד"ר יָכִינִי מְבָרֵךְ 'רְפוּאָה שְׁלֵמָה',/ אִשָּׁה עַל בְּהוֹנוֹתֶיהָ, יָשִׁישׁ חוֹמֵק./ עֶלֶם מְרַשְׁרֵשׁ בְּמָגָזִינִים,/ נוֹשְׂאִים רֹאשׁ כְּכָנָף רוֹטֵט עַל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם./  ד"ר יוֹסֵף./ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי עַל־פְּנֵי אֶרֶץ נֶעֱצֶבֶת בְּרֹב צִירֵי יְגוֹנָהּ,/ הַנְּסַפֵּר שֶׁשַׂלְמַת שָׁמַיִם רוֹאָה וְרֵיקָה מִחֶמְלָה/  וַאֲנִי, אֲנִי שֶׁהָיִיתִי אוֹרֵחַ/ עַד אָנָא אֲנִי." (עונת המכשפה, הוצאת דגה, תש"ל)

לימים העתיק יאיר את לבו למכון לב אחר אך את ד"ר יוסף לא שכח. מותו החטוף בדום לב לפני שנים אחדות ציער אותו ואותי כל הימים.

 

ה

קבענו שיבוא אל ביתי לצפות במשחק כדורסל משודר, שהרי היה חובב גדול של מיני ספורט. אך גם ג'ז, רוק ופופ. דחינו ליום המחרת, ושוב דחינו. ההרגשה הרעה, אמר, אינה מאפשרת לו לצאת מן הבית, ופירט סימפטומים, תחושות ותרופות. כעבור שלושה ימים באתי אל ביתו והלכנו לארלוזורוב לפונדק של שאול, המועדון של יאיר, שהוא היה חברו ונשיאו גם יחד. ויאיר שתה ויסקי ואני קפה. יאיר הסתקרן לדעת, אם איברים המיועדים להשתלה מושרים באלכוהול בעת העברתם ממקום למקום. אמרתי לו שאני חושב שאלכוהול אינו הנוזל המומלץ לשימור איברים. עצם הרעיון מילא אותו עליצות.

כעבור ימים אחדים, בטלפון, שאל והשבתי: "אפשר שלא תוכל עוד לכתוב שירים לאחר ההשתלה; אומרים שהזעזוע הפסיכולוגי והביוכימי שהניתוח גורם עשוי לחולל שינויים בלתי צפויים באישיות ואף להקהות את כשרון המשורר." לא איכפת לי, אמר. וידעתי שהוא חולה מאוד.

ביום השישי האחרון, לפני הנסיעה לבריסל, שוב תקפה את יאיר עליצות מרובה. בעיניים מרצדות מנה באוזני שמות של משוררים. "הם לא יצטערו צער רב אם לא אשוב מבלגיה," אמר והפשיל את ראשו לאחור, צוחק צחוק גדול וטופח בידו על ירכו. השוק היתה נפוחה מבצקת, ואני ליטפתי אותה כדי להרדים את אלפי הנמלים שהתרוצצו בבשרה המתנמנם. "הרגליים נרדמות לי," אמר, "ובכלל, כשאני רוצה ללכת, הן לא כל־כך רוצות." הוא קם מן המיטה והחל פוסע באיטיות עד שהגענו אל מכונת ההחייאה שניצבה במסדרון. "המכונה משרה עלי הרגשה של ביטחון," אמר, "היא כמו בייבי־סיטר." וכבר לא הייתי כל־כך בטוח.

 

ו

שירו הראשון של יאיר ראה אור במוסף לספרות של עתון דבר, בעריכתם של אברהם שאנן, עזרא זוסמן ושלמה גרודז'נסקי. על ספרו השני שירים מן הקצה הנמוך (הוצאת מנו שיר, 1962) כתבתי מאמר הערכה במוסף לספרות של דבר. "ספר מבוגר של משורר צעיר," סיכמתי במאמרי כמבקר צעיר וחשתי את עצמי מבוגר מאוד.

עזרא זוסמן נתן ביאיר עין טובה. אולי היה זה לאחר שאלתרמן אמר מלים חמות על שיריו. עורכים ומו"לים חיבבוהו. יונה וולך, מאיר ויזלטיר ואחרים אהבוהו. גבריאל מוקד פתח בפניו לרווחה את שערי עכשיו. משפרש יאיר כנפיים מצא בסימן קריאה קן לשירתו ובמנחם פרי חבר טוב ושכן.

בימים שלאחר פטירתו של יאיר מנו רושמי הזכרונות את מניין ספריו אחד לאחד. ספר אחד נשכח. זה הספר שקיבלתי מידיו בסתיו 1961. ברחובות אילמים ראה אור בהוצאת עקד  חמישה שירים משל יאיר, שירים של בנימין פשוט ורישומים נאים של יעקב אלוני. מאז השתדל יאיר לקרב ציירים־חברים. אני מניח שאיתמר יעוז־קסט הכיר בכשרונו של יאיר ורצה לעשות לטיפוחו.

בצאת הספר מלאו שנתיים ימים לידידותנו והלכנו לחגוג בכסית בהרמת כוסות תה. במשך הזמן נפרדו דרכנו בענייני משקאות. יאיר אימץ לעצמו את מנהגי השתייה של הסקוטים ואילו אני המרתי תה בקפה.

 

ז

לילה אחד, אולי בסתיו 1960, ישבנו בכסית: זך, מונדי, מקסים גילן, נפתלי יבין וגבריאל מוקד. ליד שולחן סמוך ישבו אלתרמן, אבידן, הלן קופילוביץ' (שהיתה חברתה של תרצה אתר, בתו של אלתרמן), יאיר וחברים נוספים. ישבתי ליד הלן. באישון לילה החלטנו לעבור למקום אחר ונסענו ברוב עם למסעדה הלילית קוויק בר, כשאנו דחוסים בשתי מוניות ספיישל שעצר אלתרמן ברחוב, אם כי המרחק בין כסית לקוויק בר היה מרחק של פסיעה.

יאיר רשם את קורות הלילה ההוא ועל הרשימה חתם בשם העט י' איש־ליל: "המסעדה שרחשה כל העת יצאניות, הביאה את זך לפסגת השראתו ותוך גחינה פנה אל אלתרמן: 'מר אלתרמן, אפילו במקום של זונות כולם מעריצים אותך!' על כך השיב אלתרמן רחש: 'אם יש פה זונות, זה רק שנינו.' כאן נסוג זך חזרה אל מקומו ופתח את האירוע בנאום חגיגי. בעמידה, תוך השפלת ראש, פיו קמוץ, קבע זך: 'כולכם אידיוטים, כולכם דגנרטים, כולכם זונות.' […] כאן צץ המלצר אשר תבע מזך את תשלום האספרסו. זך, אשר חזר במלמול על בקשתו של המלצר, פשפש בכיסיו ולבסוף הוציא פיסת נייר לבנה תחת עשר הלירות המבוקשות. […] שום חזר המלצר ותבע את מלוא הסכום וזך שנואש החל פונה אל הסובבים בבקשת הלוואה ליום אחד. לאחר שנתקל בהתנצלויות ובסירובים פנה לאבידן אשר באותה העת היה עסוק בחישובים האם הוא  הנמר  ייקלע למצב דומה שבו יוסגר לנמרים צעירים ממנו בבוא היום. זך, שכאמור נואש, לא היה לו אלא לפנות לאלתרמן: 'מר אלתרמן, האם תוכל להלוות לי עשר לירות עד מחר?' אלתרמן התרומם מעל מושבו, תחב ידו לכיסו, שלף עשר לירות, ואגב הקריאה, 'היש דבר קל מזה' לפת את השטר באצבעותיו, הטיסו בנפנוף קל למרומים. מרוצה מעצמו הכריז אלתרמן שיש להרוס את המקום ולעבור למקום אחר." (סימן קריאה 14, יוני 1981, ליד רשימה של מוקד באותו העניין).

נאמן להבטחתו הטיל אלתרמן כעבור שניות אחדות אל הרצפה את כל אשר על השולחן. הוא הלא ידע לאיים בשרפה ובהרס, ככתוב בשירו, "ואשרוף את ביתך עליך." למראה המהומה ירדה עלי רגיעה משונה. יאיר הלך הביתה. הלן וחבר ליוו את אלתרמן לביתו.

כעבור עשרים ושש שנים זכה יאיר בפרס אלתרמן.

 

ח

אדם נולד משורר. התעקשות על שירתו ועצמיותו היא מעין סימן לידה. באחד הראיונות אמר יאיר להלית ישורון: "ברור לי שבתחילת הדרך כשכתבתי  כתבתי לעצמי, מתוך רצון לדבר. מי הקורא, מי יקרא, מי ישמע, לא ידעתי. לא הייתי יכול לומר: אני כותב, כי יש לי איזה אדם יקר בעולם שאני כותב לו, וזה אולי ישמח אותו. לא היה לי כזה אדם." וכן אמר: "לגבי היופי, ואולי מדוייק יותר לכנות את זה במלה עדנה, אומר לך פשוט: זה עניין אחדות הניגודים. הרצון שלי הוא לצרוח, לצאת בצעקה איומה. אלא מה? אין לי הכשרון הזה, לא יודע לצרוח. הזמר האהוב עלי ביותר זה ג'ים מוריסון. איש לא הצליח לזעוק כמוהו, ובד בבד יש לו צירופים בלתי רגילים של עדנה." (חדרים מס' 7, עורכת: הלית ישורון, אביב 1988).

בהגיע אלי החוברת אמרתי ליאיר בטלפון, שאותי הרשימה התעקשותו על עיקרי אמונתו: השיר הוא דיבור עם בני־אדם, הפרת האלם, שיחה בבדידות  "להביא שמחה לעוד אדם בעולם", כדבריו. בספר יחסים ודאגה הפתיע אותי יאיר כשהעז לצטט בשירו הנורא, במחזור ממלכה וחלום, שורות אחדות משירו של ביאליק יתמות. קול שירו של יאיר הלך ממקום נגיעתם המכאיבה ביותר של זכרונות יתמותו וסבב עד שנישא לבסוף ברמה: "הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֵר/ הַשִּׁירָה הִיא דִּבּוּר/ בְּמָקוֹם שֶׁלְּעוֹלָם/ לְעוֹלָם אֵין בּוֹ חִבּוּר."

 

ט

אביו של יאיר מת עליו בהיותו בן שמונה. כמה מידידיו מתו בגיל צעיר: נפתלי יבין, יואב בראל, הנרי שלזניאק, יונה וולך. די בכך לעורר בלבו של אדם בריא הרהורים על מצבו של האדם, לא כל שכן בלבו של אדם חולה.

 

י

מיום שהיכרתיו לא חדל יאיר להתפתח מפנימו כאדם וכמשורר. משבגר, הצטלל. כתבי שפינוזה הרחיבו את נפשו. השירה הסקוטית הפעימה אותו. היא היתה המים הזכים המפכים בשירתו המאוחרת.

מהו צבע המים בחופי סקוטלנד? אפשר שסקוטלנד היתה בשביל יאיר המקום הכי ירוק בתל־אביב. בה מצא מולדת לב שנייה, ובמשורריה  אבות או אחים.

יו מקדרמיד, המשורר הסקוטי הלאומי, נצר בלבו זכרהּ של פגישה עם ביאליק. "מלא בגבורת הקושר של לוציפר ובאומץ העיקש של המכבים", ציטט מקדרמיד מדברי ו"א דרייק. הוא הוסיף וכתב על ביאליק: "האם אין אלה התכונות, שעל משורר סקוטי בן־הזמן להתאוות אליהן ביותר?" מקדרמיד החשיב את ביאליק כמשורר משיעור קומתם של יהודה הלוי ואבן גבירול, איש שיצר את הקסם העמוק בין הסימפטיות שלו ובין רוחם של הקרובים ביותר לרוחו.

שירת ביאליק נגעה בנפשו של יאיר עוד בנעוריו. עתה, בבגרותו, אפשר שמקדרמיד והשירה הסקוטית שתירגם בשנים האחרונות העלו בנפשו זכרונות של אומה, עד שהזדעזעו תחושות שנדחקו עד כה לקרן הזווית של התודעה: "סָבָתִי וְסָבִי נִשְׁלְחוּ לַכִּבְשָׁן/ אָבִי אוֹפֶה הָיָה בְּמִשְׁלַח יָדוֹ  מִזֶּה וּמִזֶּה הַלֶּחֶם וְהָאֵפֶר.// כְּנִיצָה מִגֶּזַע כָּרוּת אֲנִי מַבִּיט אֶל כַּד הַשָּׁמַיִם/ כְּפִיסָה מִשָּׁלֵם."

 ההבטה בכד השמים לימדה לבסוף את שירתו של יאיר לספר את חיי השבט ואת סיפור הכרת הנורא, כדרך שירתנו מאז ומעולם.

 

יא

בצנתור התברר שלחץ הדם בעורק הריאה גבוה מנשוא וחדרי הלב מורחבים. כשטילפן לספר לי על ממצאי הצנתור התבדחתי על הקשר שבין המודינמיקה לשירה. "יש לך עכשיו מסמך רשמי המעיר על רוחב־לב," הוספתי. "לכמה משוררים יש תעודה כזאת?" והוא תהה איזה לב ישתילו לו, ומי עשוי להיות תורמו העלום.

בחודשים האחרונים השתררה עליו תחושה של שלווה. היא אפפה את חרדתו הגואה בתכריך של שקט. הוא שאל את נפשו לחיות. "ההשתלה היא מערכה," אמר לי, "ושולחן הניתוח שדה קרב." מלחמה על החיים ועל השירה  לא כעקידה, לא כהכנעה, לא כצידוק דין, אם כי בגאון, חשבתי. הוא ראה בעיני רוחו את הלגיונות המתגייסים למלחמה המסעירה, את תבוסת לבו הכושל ואת נצחונו הקרוב של הלב החדש על העייפות המנוולת.

לאחר שנסיון ההשתלה נדחה בגלל לב קטן מדי, אפשר שהבחין בעצבות ביחסי הכוחות הבלתי־אפשריים שבין לבו לבין אלף עיניו של המלאך הנורא. אני מקווה שהציפור הכלואה שלא שמטה את כנפיה בשעותיו האחרונות.

 

יב

בפעם האחרונה בביתנו ישב יאיר בכורסתי הצהובה והעמוקה וסיפר על אלתרמן הצועד עם שחר אל ביתו, משתהה ליד העצים הרוחשים ציפורים ומטיל את יינו בגזעיהם ואחרי כן שב ופוסע ברגל תועה.

לאחר מותו של יאיר השתנה בחדרנו סדר הרהיטים. במקום הכורסה ניצבת עתה טלוויזיה, ולהיפך. שעות אחדות לאחר מותו שידרו בתוכנית ערב חדש קטע מצולם: יאיר קורא משיריו. מול המרקע המרצד, בכורסתי, משהו בקרבי מת לקולו.

שְׁמַע אֶת הַלֵּב הַנִּשְׁבָּר בִּשְׁעַת בֵּין־עַרְבַּיִם זוֹ,/ כְּאִלּוּ אַךְ צְעָדִים הֵם, וּלְפֶתַע, כְּאֶתְנַחְתָּא,/ דַּמֵּה הַפְרָעָה כֹּה שְׁקֵטָה הַמּוֹנַעַת מִמְּךָ אֶת/ הַהֵדִים. אוֹ־אָז, בְּמַגָּע קָרוֹב, תִּשְׁמַע/ אֶת הַצְּעָדִים הַקְּצוּבִים שֶׁאִבַּדְתָּ. בַּמֶּה תְּהַרְהֵר,/ אֵינָהּ הַשְּׁאֵלָה. חֲרָדָה עֲמוּמָה כְּנִרְדֶּמֶת/ תִּשְׁקַע בְּפַאֲתֵי פַּרְגּוֹד לֹא־נִרְאֶה. יָרֵחַ./ כֶּתֶם בֶּן־חֲלוֹם, יְפַנֶּה מָקוֹם בְּחָלָל חָשׁוּךְ,/ וְיֵאָסֵף כְּשֶׁבֶר עָב אֶל בְּאֵר הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים./ לֹא אֶת הַגֶּשֶׁם תִּשְׁמַע, אֶלָּא הַלְמוּת לְלֹא־קוֹל,/ וּכְכָל שֶׁתָּסֵב שִׂימַת־לִבְּךָ תְּסָרֵב הִיא לִפְרִידָה."  (ציפור כלואה, ציורים: משה קופפרמן, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987).

 

———————-

המסה פורסמה לראשונה בעתון מעריב ב-5.8.1988, ימים אחדים לאחר מותו של יאיר בבריסל. היא כונסה בספר מסותי מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם, אגודת הסופרים העברים וזמורה ביתן, 1991.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

30 תגובות

  1. יאיר אסולין

    מסה נהדרת.
    יאיר הורביץ, משורר נפלא.באמת.

  2. קשה להגיד שרצחת פה, גיורא, אבל מצבה נאה העמדת לו. מבעד לגעגוע, לנוסטלגיה ולצער, פוגשים אותו פה לרגע.

  3. טובה גרטנר

    היי גיורא
    אני מרגישה שאני מכירה את יאיר
    זכית לחבר מיוחד
    לפחות נגעת בפיסגה, כי חברים כאלה יש מעט, או זה כימעט נס למצא חבר שכל כך אוהבים.
    להתראות טובה

  4. מדי עשור או שלושה, משתנים לרוב הדימויים על אדם או מצב. כיוון שהרשימה משנות השמונים, הריהי עדכנית וצורבת, כמו נכתבה לאחרונה בימי הדור אשר לא הכיר את יאיר.
    מדהימה בעיני ההיררכיה הסדיסטית כמעט בין המשוררים. בטוחני שהיא שוררת גם היום כשאחדים שאינם היוצרים אלא הפונקציונרים,יושבים על הברז ומטפטפים פרוטות או שטח קטן מדלית אמות בעיתונות… בכל זאת, הייתי שמחה לבלות כמה ערבים בחבורה כואבת ומכאיבה זו.

    • לרות ולאחרים.
      כמובן, לא רק עצב היה שם, אלא גם הרבה שמחה.
      העצב שורה על המסה בשל תיאור ימיו האחרונים של יאיר. אך ביסודו של דבר, יאיר היה אדם שמח ומשמח.
      גם אין להשוות בין ה"סדיזם" של הימים ההם לרשעות הקטנונית בימינו.
      אלתרמן, עד כמה שהדבר יישמע מוזר, היה מסוגל להגיע לגבהים של לוציפר, כדמון של ממש. אנחנו כחגבים.
      גם יחסי זך-אלתרמן שונים מן המתואר בהיסטוריות שטחיות.
      ביקורת זך על אלתרמן לא פוגגה בזך את הכבוד כלפי אלתרמן, ולא עיוורה את אלתרמן: הוא ידע שלנגד עיניו אדם חכם ומשורר גדול.
      לאחר פרסום מאמרו הידוע של זך על אלתרמן בחוברת "עכשיו" שאל אחד ממכריו של אלתרמן, מבאי כסית הקבועים, אם הגיעה השעה להכות את זך, ואלתרמן השיב לו ביידיש: "לא. הבחור מבין דברים." (וביידיש מלולית: הבחור מבין מלה.)
      ההבדל העיקרי הוא שבשנות ה-60 וה-70 השירה דיברה אל לבבות רבים, ואפילו אל לב הממסד הפוליטי והמפלגתי.
      כיום כמעט שאין איש ש"יורק לעברה", או אולי מוטב לומר שמרבית האנשים "אינם רואים אותה ממטר".

      • גיורא, בריאיון מצולם מאוחר עם נתן זך לפני כמה שנים הוא הראה תמונה של אלתרמן מחייך ואמר: "אלתרמן, אלתרמן זה היה מפיסטו". לא פחות ולא יותר. זה מתחבר לי עם מה שאתה כותב כאן. להשתמע, רני.

  5. אהבתי מאוד את שיריו, התרגשתי למקרא הפוסט

  6. גיורא, זה כתוב נפלא. זה טקסט שאני יכול להתחבר אליו מתחילתו ועד סופו ואני התענגתי עליו אז ואני מתענג עליו עתה. זהו מופת של מסה אישית של מסאי-משורר למשורר ידיד, אבל לא רק. באופן אישי-אינטימי, אתה מעביר לנו את רוח התקופה, אלתרמן, זך, אבידן, גבריאל מוקד, מקסים גילן. לא יודע אם הייתם מקבלים אותי, אבל הייתי מת להיות שם איתכם ברגעים ההם, אפילו המביכים, אפילו האלימים. מי יתנני זבוב על הקיר ב"כסית". מרגש, פשוט מרגש. רני.

    • רני אתה יפה נפש אמיתי בנשמתך
      שייך לדור ההוא הטוטאלי ביצירה ובאורח החיים
      יתכן ואני טועה,אבל הרי גדלת בבוהמה התלאביבית
      וספגת כנראה את הצד התרבותי הטוב והחיובי.
      סליחה אם הבכתי אותך

      • מיכל, לא הבכת אותי. יש לי בבית את ספרי נתן אלתרמן עם הקדשה לסבי וגם כמובן את ספרי אברהם שלונסקי. וגם סופרים פחות מוכרים אך איכותיים כמו יוסף אריכא הקדישו לו את ספריהם. בהחלט גדלתי בתוך הבוהמה התל אביבית ואני שמח על זה. שמוליק קראוס, אורי זוהר, חיים סלוצקי הצעיר בשנות השבעים היו נכנסים אלינו קבוע הביתה. המשורר אברהם חלפי היה שמרטף של נילי רבינוביץ', הבת של נירה ושלי. הייתי שעות יושב כילד קטן במשרד של אברהם דשא (פשנל). צדקת, כן גרסא דינקותא. כשסופרת מוכשרת וצעירה מפתח תקווה אמרה שרק במקום בריפריאלי יכולים לצמוח סופרים גדולים והיא לא מבינה איך בכלל יכולה לצאת פרוזה טובה מתל אביב (היא כנראה ניסתה באופן מאולץ ליצור דיכוטומיה מיותרת בינה לבין בני דורה. אין צורך. היא מספיק טובה לכשעצמה). שלחתי אותה כמובן בחיוך לקרוא את יעקב שבתאי ואת סיפוריו היפים של בנימין תמוז והנובלות של יצחק אורפז. תודה רבה לך, רני.

        • איך יכולה להיווצר ספרות בעיר גדולה?!
          נו, כן. סט. פטרסבורג היא כפר!
          פריז היא פריפריה!
          ברלין אלכסנדר פלאץ זאת שכונה נידחת שבה מתגורר שבט ארי!
          בלונדון עדיין מסתובבים החזירים ברחובות!
          ודבלין? מה ביחס לדבלין??
          סוויפט היה רועה צאן, ייטס בעל רפת וג'יימס ג'ויס ניהל, כנראה, את צרכניית הכפר.
          שכחתי כפר כלשהו?
          אהה, עגנון גר בחושה נידחת בכפר ירושלים!

  7. יעל ישראל

    לא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של כסית…. אבל התענגתי מהרשימה האישית והצלולה והיפה הזו, גיורא. פעם ראשונה שאני קוראת אותה.

    • יעל ישראל

      הנה באמת מסר לכולם: תעלו רשימות ישנות שלכם שפורסמו בעבר בעיתונות. גם לזה יש מקום בארכיון הבלוג.

    • יעל, במקרה שלך מדובר כנראה בדבורה או דבּורה . את הייתי עוקצת אותם חזרה ולא נשארת חייבת להם. האמיני לי, איתך הם לא היו מתעסקים, אוהבי היין והוויסקי הללו. על רטוש גילן היה מספר שהוא היה שותה קוניאק כמו כוס תה. זה כמעט באותו צבע, ובאותה כמות שתה. רני.

    • ליעל,
      להיות בימים ההם זבוב על הקיר ב"כסית" היה עניין ציורי להפליא: על הקיר המערבי של החדר הראשי (היה גם חדר צדדי) היה ציור גדול ומרהיב של אורי ליפשיץ!

השאר תגובה ל גיורא לשם ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם