מעולם לא כתבתי ב"בירו". לעט הכדורי, הגלובוס למיניהו, התיחסתי באיבה מאז ומתמיד, כפי שראוי להתיחס לממזרים שנולדו בדור המתירנות. יש משהו אובסצני בעגילי כרום, בחיתולי נייר, בצלחות פלסטיק, בתחליפי קפה ובעטים כדוריים. הכותבים בהם אינם יודעים חדוות כתיבה מהי.
בילדותי התאהבתי ב"כַּתָּב" ארצישראלית ובגזרתה העגלגלה והחטובה. מאז אני נמשך בתאוות־בשרים לאהובה, שבעורקיה נוזל דיו שחור. אשתי שתחי' בילתה את ילדותה באקסטזה מתמדת: היא השחיזה עטי נוצה וכתבה בהם כתיבה תמה. עובדה ביוגרפית זו חרצה את גורלנו. האם אכחיש את קבעון האהבה הפרוידיאני שבילדותי? הדקדוק העברי אינו מצליח לשכנע אותי שעט נובע הוא שם עצם ממין זכר.
אמור לי מה עטך ואֹמר לך מי אתה! זו כל העטיולוגיה כולה על ציפורן אחת. אין "שפר" דומה ל"פארקר" ואין ה"לאמי" מגיע לקרסולי ה"ווטרמנ'ס" מדרגות מדרגות לאצילות העטית. מעלין ומורידין על־פי הגוף והציפורן, על־פי המשאבה והמכסה. זו האצולה היחידה שבה דם כחול נחשב לפלבאי, ועדיף הדם השחור או הדם הסגול.
אציל אמיתי, אוהב עטים מבטן ומלידה, יחבב את העט על חין כתיבתו. גאוותו על הקו הטהור, על הקימור המחוטב, על הסלסול הצרוף. פסיעה לא גסה במשעולי הנייר תשמח לבב כותב. לא ערך כספי, לא קאראטים של זהב וסטרלינגים של כסף, לא ציצים ופרחים, ולא היחוס. עט שראה אור עולם לפני מלחמת העולם השנייה וחצה יבשות וימים ועוד כוחו במותניו לרוץ על הנייר בעידן המחשבים ומעבדי התמלילים, הוא מאצילי האצילים. לו יאה המלוכה, והוא כבוד לאדוניו.
לא בבתי קפה ולא בפאבים, כי אם ברחוב תל־אביבי ישן, מן המחדשים ימיהם כקדם בלהט מר להט, קבעה אצולת העטים את משכנה. ברחוב שינקין, ליד חנות המאה ה־20, שהיא מקדש המעט למתמכרים לספר, ומול בית־עקד התקליטים אלגרו. ספון בחנותו עט לכל עת משה הכהן, שהוא הווזיר הגדול לעובדי העטים. רופא עטים הוא. כירורג הציפורניים והמשאבות, פאתולוג הדיו. ברוך רופא חולי העטים! בין ניקוי לשאיבה ישיח בדברי הימים של היחסנים בעטים. צער גידול עטים הריהו כטיפוח סוסים ערביים גזעיים וכטיפול בכרמי־גפן ליינות משובחים. עט, כמו סוס, זקוק ליד אוהבת.
הוא, משה הכהן, היחיד בין מכרי, שראשית חינוכו הופקדה בידיה הדואגות של גננת ממין זכר הלא הוא יחיאל הלפרין הזכור לטוב. זו הילדות הנכונה לדבקים בקולמוס ובדיו. לא תועיל פה ביקורת של פמיניסטים, שהרי אני מוצא באהבת עטים מאהבת נשים: זו המסירות, זו ההשבחה עם הזמן, זו הדבקות כבשר אחד. לכל אוהב ואוהב הסטרדיבריוס שלו, שהוא לא ימירנו באחר, אפילו תמורת מלכות שלמה. אצבעות ידו נתונות באהבה על מותני עטו ואין עטו עושה אלא את רצונו בלבד, ואין הוא אדון אלא לעטו שלו.
ומה לי יותר מעדותו הנאמנה של רעי משה הכהן, בכותבו על שבועת אמוניו בסיפורו בשל מכנסיים (בספר מה אדם, הוצאת תרמיל, 1985), בפרשת אובדנו של עט הזהב, העט של נחמן מגידו המשורר. זה המנון לעט ושיר להתנזרות משאר הבלי העולם הזה, לרבות זוג מכנסיים: "כדי לחסוך עשר לירות איבד את עט הזהב ששוויו הון תועפות, עט שגם אם תרבה את מחירו ככל שתרבה כמותו לא תמצא. מי יודע כמה זוגות מכנסיים טובים שווה עט זה. פעם ביקשתי ממנו שייתן לי לכתוב בעט, לנסותו, ולא הסכים. אחרי־כן הביא לי חומר להדפסה, הניח ידו על כתפי, ואז הסכים לתת לי לנסות את העט. כתבתי בו. את שומעת? חלום! איזו קלות כתיבה אינך יכולה לתאר לעצמך. אחרים היו טובי לב אליו יותר. הם אמרו לו אל תתייאש, נחמן. העט לא נפל לים. הוא אבד ברחוב. מישהו ימצא את העט ויחזירנו לך. היום אין כותבים בעטים נובעים. הכל כותבים בעטים כדוריים, התרגלו אליהם, בני־אדם כבר אינם יכולים לכתוב בעטים נובעים, חוץ מיחידי סגולה. זה שימצא את העט לא יוכל להשתמש בו ויחזירנו לך."
אני, שבאוצרי עטים אחדים, מבין ללבו של נחמן. חבל על דאבדין ואינם משתכחים. עט זהב אמנם לא היה לי, אך "שפר" כסף ממשפחה טובה, שקנתה לי אשתי בתחי' בעבור פרי עטי, יש לי גם יש. והיתה השמחה שרויה במעוני לולא הלך לעולמו, בעצם הימים האלה, עט "שפר" בכיר, שחור, בעל גוף, שליווני בנאמנות מאז שנות השישים. לא בשיבה טובה נפטר מן העולם, כי אם בתאונת נפילה שריסקה את פי יניקתו ללא תקנה.
חשוב כמת? הנתיחה לאחר המוות שיבשה סדרי בראשית, כי הנה יש חיים לאחר המוות, כל עוד עטנו חי. בכתיבה כבנוצה, בהטבלות בדיו, יחיה גם ה"שפר" הזה חיי עולם. אמן.
כך ידידי, פאתולוג העטים. בקונסולטציה דובר גם ב"פארקר" שלי, שהובאה באלונקה מרופדת לבדיקה תקופתית. יחידתי שלי אינה מיוחסת כשארת־בשרה, ה"פארקר 51", הגם שהיא מתנאה בחוסן מעשי ובקו מעודן. בתום טקס הטבילה, שעה שהלב מתרחב למראה העט השב אל איתנו כסוס מירוץ כשיר, שאלתי על ה"שפר" המצולמת בקטלוג: יפהפיה גבוהה, זהובה בכל גופה, אותה לא יראה סופר וחי, כי החי על עטו לא ישיגנה מחמת המחיר.
וכאשר התלוננה אשתי שתחי' על זוג המכנסיים הישן שיצא מן האופנה, ודיברה על לבי שהגיעה השעה לקנות לי זוג חדש וגזעי, עשיתי עצמי חרש ושוטה. וקטן.
כי הדרך אל עט הזהב מתחילה בזוג מכנסיים. כמה זוגות מכנסיים עולה עט זהב? אשתי היודעת. כי לשתי אהבות אני שומר אמונים; את השנייה לא אמכור בזוג מכנסיים.
———————-
ידידי "ערסאל" , הכותב בבלוגיית "קפה דה מרקר", פירסם בימים אלה פוסט על עטים נובעים וכו' ועורר את קנאתי. מי שירצה לקרוא אותו מוזמן לעשות כן על-פי הקישור: http://cafe.themarker.com/view.php?t=926729
אלא מה? פשפשתי בניירותי ומצאתי רשימה שכתבתי על עטים ב-1986 והחלטתי להציב את עֵטַי מול עֵטָיו. ואתם בחרו לעצמכם את שלל העטים האהובים עליכם!
הרשימה שלי ראתה אור ב"מעריב" ב-25 באפריל 1986.
אתה ממש ענתיקה
ואתה גס רוח כלך ולך
ענתיקות יותר יקרות!
גיורא היקר השבוע מצאתי עט נובע שאין לה תחליף. ממש אוצר!! ואני לא אוותר עליה לעולם. היא מתוצרת חברה המייצרת כלים לציור. העט הזו היא כלי משובח ליצירה. המראה שלה קצת מצחיק, גוף ירוק ומחורר כך שאפשר לראות אם הדיו נגמר וראש אדום עם מצנפת ירוקה בקצה. ממש הפתעה, הראש שלה עובד כהלכה, חזק ואינו מאיים בהתפצלות עקב מכה. אני מאוהבת.
a pen is a man
גיורא, הרשימה שלך נפלאה. לאחרונה ויתרתי על פארקר נובע. הרשימה שלך חושפת בפניי עולם יקר וקסום. תודה רבה.
אגן, אין מוצלח וחביב כמו לכתוב,כנהוג וכחביב עליי בנוצת אווז וקסת דיו.
ואכן, כלי-זין אלה מניבים רשימות מכולת מן המשובחות ביותר!
השכנים אמנם מתלוננים על הרעש,הלכלוך והמהומה שמפיקים להק האווזים שבחצר, אבל זו דרכם של שכנים, תמיד להתלונן!
אמנם גם מעת לעת הוטרינר העירוני מנסה להציק לנו, אבל…להיכן הוא נעלם פתאום??
אהמ,בוא נאמר, שהאווזים מתלהבים י מהגיוון בתפריטם,יש לקוות שלכשיכלה ה"מלאי" הזה, יאותו להסתפק בתפריטם הישן, בתיאבון!…
מזכיר לי את השיר הצרפתי: לאור הלבנהau clair de la lune…
שלחתי פעם חברה שלי שהייתה זקוקה לייעוץ משפטי לפרקליט ידוע וחבר טוב
הוא כמובן הבין שכסף הוא לא יראה ממנה אבל שי קטן עט למשל יתקבל בברכה….ועכשיו חזרתי לקרא בחורשלילה
תודה על ההפניה.
וכמה מילים על משה הכהן, שחנותו שרדה עד עצם היום הזה, למרות התהפוכות שעברו על החנות מולו, ששמה היה בפשטות "אלגרו", והיו בו כמה מוכרים שהתמצאו בנבכי המוזיקה הקלאסית, עד שהיה שווה לפקוד את חנותם, בתום הביקור אצל "עט לכל עת", של משה הכהן.
חלל החנות מוסתר מן הבאים בוילון, מה שרואים זה שולחן קטן, אחוריו יושב הבעלים, ומולו כיסא בודד, לא שניים, שכן מי שזכה לשבת שם, מבין שבמקומות כאלה אין מקום ליותר.
הטלפון היה מוסתר מאחורי הוילון, ובכל צלצול, נעלם משה אחרי הוילון, ודיבר משם. מעולם לא הבנתי את המנהג הזה שלו, ומדוע לא עשה דבר, ורכש חוט מאריך לטלפונו, ואו אולי היה קובע את כניסתו לקיר בקרבת שולחנו, שכן, הוילון אמנם הסתיר אותו מאורחו, אבל לא מנע את הציטוט לשיחותיו.
כך יצר אצלי העניין עם הוילון סוג של מסתורין, אבל מי ישאל איש לח"י בעבר, מה מסתתר מאחורי הוילון שחוצה את חלל חנותו לחצי.
בעת שנהגתי לפקוד את חנותו לעיתים מזומנות, בשנות השמונים, התגוררתי בירושלים, ואליו הגעתי ישר בתום הנסיעה, גבר עלי פעם הצורך, וביקשתיו להשתמש בשירותים שלו.
משה הצביע לעבר הוילון, וסימן לי כי מעוז חפצי מאחוריו. קמתי והסתתי את הוילון, ומעבר לו ניגלה מכשיר טלפון מונח על הרצפה וכיור קטן לשטיפת ידיים.
מאחר ובפינה היה גם סולם, שהוביל לגלריה, אבל לא היה מזמין במיוחד, בעיקר בעקבות מצבו הרעועה, שכלל כמה שלבים שבורים, ושבורים בדרך, שבתי ושאלתי את משה, האם השירותים למעלה?
משה חייך, ואמר לא, זה בהחלט שם, משמאלך.
כך הבנתי שהכיור שימש את משה כשירותים, וגם אביזר לנטילת ידיים, כלומר אביזר די אוניברסאלי, והשתנתי בו, כפי שעשה משה, במשך עשרות שנים מקודם.
עניין הטלפון נשאר בלתי פתור, אבל מסתורי הוילון התפוגגו להם.