בננות - בלוגים / / להוציא את השירה מן המטבח!
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

להוציא את השירה מן המטבח!

 

 

סינדרלה במטבח

 א

היכנסו נא לביתו של חובב שירה והביטו במדפי הספרים ובארונות, בשידות, בכונניות וליד המיטה. לחובב שירה ראוי לשמרו ספרי שירה רבים – מאות ואולי אלפים. בעליו של האוצר הוא מר קורא בכבודו ובעצמו.

הבה ונציץ בספרייתו. היא מכילה, ככל שנראה מבעד לזכוכית, ספרים מפרי עטן של רחל, אסתר ראב, יוכבד בת־מרים, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ, יונה וולך ומאיה בז'רנו. אם ידידנו מר קורא הוא מן המהדרין, אפשר שנמצא בספרייתו משהו משל דליה הרץ, סיגלית דווידוביץ, ש.שפרה, חדווה הרכבי, גבריאלה אלישע, אמירה הס, ספי שפר, שולמית אפפל, יאירה גנוסר, לאה איני או צרויה שלו, משוררות שספר שיריהן הראשון, היפה, ראה אור לפני זמן־מה.

כמובן, נמצא בספרייתו ספרים רבים מאוד של משוררים גברים, אך אלה אינם מענייננו כרגע, הגם שהספרייה מלאה אותם. ידידנו מר קורא אמנם נוהג כמתוקנים שבהם ואינו מתקין בספרייתו עזרת משוררים לחוד ועזרת משוררות לחוד.

עובדה, הלא כולנו מכירים את ספרייתו של ידידנו מר קורא, שכן היא נמצאת בביתנו.

כמובן שלא ציינתי את כל המשוררות המוצאות להן משכן בארון הספרים שלנו. כמעט בכל ארון, הן תופסות מקום קטן מזה של גברים. התופעה ידועה זה כבר. אף־על־פי־כן, יש בה כדי להפליא כל אדם הסבור כי יופי וחוכמה ירדו לעולם במנות שוות. הכתיבה הנמרצת והמתלהבת בגיל הנעורים היא עובדה ידועה וחביבה. רבים כותבים יומנים, סיפורים, שירים, בלוגים, ונערות, כמדומה, ממלאות יותר דפים מנערים. והנה, עולם אינו נוהג כמנהגו. לא ולא. יותר גברים מנשים מאכלסים את ארונות הספרים שלנו.

לא ולא. אין הפלייה  לא במול"ות, לא בהפצה, לא בביקורת ולא בקהל הקוראים. לא בהם העניין. את העובדות צריך לראות כמות שהן: יותר נשים מגברים מתייצבות על קו הזינוק במסלול המירוץ של השירה.

אך מה קורה להן בדרך אל קו המטרה,  אם אכן קיימת מטרה, כאשר הן מתבגרות והעסק מתחמם ונהיה רציני? באשר נדמה לי ששירה היא מחלה כרונית, מדוע מחלימות ממנה יותר נערות מנערים?

 

 ב

"שיר ניגר מדומיה אל דומיה, נולד בדומיה זו או בדומיה אחרת," כתב עזרא זוסמן באחת ממסותיו. מולדתו של השיר, התכוון זוסמן לומר, היא הדומיה. ואגב, גם בנפשו של הקורא. ללא דומיה, אין קול. ללא פנאי  אין דומיה ואין קול. הדומיה היא הקשבת המשורר לקולו בשעה שהוא מפנה עורף לפיתוייה הקלים של המציאות, הקוראת לו במתיקותו של החלילן מהמלין ללכת אחרי קולות ומראות כוזבים.

פנאי ליצירת ספרות אינו דומה להקדשת שעתיים בשבוע לקרמיקה, ולמשל. ובכלל, "יצירתיות", במובנה כיום בחברתנו המתבדרת, היא בעיני ההכשר הניתן לכל חוסר כשרון להעטות על תחביביו מעטה חברתי מכובד או יחצנ"י. פנאי, הרבה פנאי דרוש למשורר ולמשוררת. פנאי הוא הצו העליון לגיוס כל כוחות הנפש הדרושים להעלאת השֵׁדים באוב השיר.

בפנאי טמון זרע המחלוקת בין משורר לבין החברה שבה הוא חי. הדבר נכון, כמובן, גם ביחס ליוצרים בתחומים אחרים. באשר תרבות הפנאי שלנו מטפחת צריכה ובידור, ולא יוצר ויצירה, ההתנגשות בין פנאי לפנאי ובין יצירה לצריכה היא בלתי נמנעת. פנאי כפי שהוא לעצמו, פנאי שאינו מתפנה ליצור מוצר צריכה, הוא לצנינים בעיני החברה. מי שמשלם למובטלים שכר־בטלה כאתנן בתמורה לקיומו של שקט חברתי,אינו מוכן או מסוגל לסלוח למי שזקוק לפנאי, להרבה פנאי, כדי ליצור דבר־מה שאין בו ערך כלכלי מיידי, והדברים מוכלים אפילו על האמנות הפלסטית. בית־הספר מנער את החולמים בהקיץ, את המהורהרים, את המתלבטים  כי צריך ללמוד, צריך לעבוד, צריך לבלות; אין פנאי לשרעפים. האֵם, המורה, החבריה, הבעל, הידידים, הילדים מאיצים וממריצים: היי תלמידה למופת, בת למופת, חברה למופת, רעייה למופת, אֵם למופת! בחברת המונים קפיטליסטית לא ניתנת ליוצר הזדמנות של ממש להסתגר בפינתו, בעליית־גג מטאפורית, כזו שווירג'יניה וולף ביכתה של חסרונה. כל אדם בחברת ההמונים מדורבן להיות סוס או חמור כלכלי.

למשורר גבר קל יותר לכבוש עצמו פנאי בחוזק־יד  לעתים על חשבון פרנסתו, תמיד על חשבונם של בני ביתו. נטייתו של משורר לוותר על מנעמי הרכוש וחיי העולם הזה עשויה לזכות אותו באהדה מוזרה ופרוורטית ואף מקנה לו לעתים תדמית של מוזרוּת, כבמקרהו של דוד אבידן.

אך אשה?! שתוותר על נישואין ועל ילדים כדי לזכות בפנאי לשירה? אשה שנוהגת כך דנה את עצמה למעמד של "פריקיוּת". עד מהרה יימצאו נשמות טובות שירצו ל"החזירה למוטב". המשוררת המוותרת על זכותה לבחור באורח החיים הרצוי לה  ושירה היא, בראש וראשונה, אורח חיים  מאבדת את עצמה לדעת כיוצרת. פנאי שמחולק במשׂורה או בנדבת יד מוליד שירים פגומים, פגים שלא הבשילו די הצורך ברחם הזמן. לא מדובר במקרים של חוסר כשרון; להיפך, ככל שכשרון המשורר גדול יותר הוא זולל פנאי רב יותר.

 


ג

 

מהו משורר?

בילדותי אהבתי לשוטט בדרום תל־אביב ולהתבונן בבעלי־מלאכה: בסנדלר, בפטישו ובמסמרים השחורים שבזוויות פיו; ברפָּד ובמחבט החרמשית המונפת להינעץ במזרן; בשען הנובר בקרביו של שעון כדרך שקצב מנקה תרנגולת, העדשה הדוקה בעינו המכווצת. אך איך יוגדר משורר במלאכתו, שהרי מה עבודתו? האם היא שונה מזו של מנהל החשבונות הממלא טורי מספרים על גליון הנייר או על צג המחשב?

לאוסקר ויילד הברקה שנוח להתגנדר בה כבהגדרה: "משורר הוא מי שעמל יום שלם להניח פסיק במקומו, רק כדי למוחקו לאחר מכן." יש שמחיקותיהם של משוררים חשובות מכתיבתם.

אך קיימות גם הגדרות שטניות יותר, כפי שויליאם בלייק כתב על מילטון: ""הַסִּבָּה שֶׁמִּילְטוֹן כָּתַב […] כְּבֶן־חוֹרִין עֵת כָּתַב עַל שֵׁדִים וּשְׁאוֹל, הִיא הֱיוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר־אֱמֶת הַנִּמְנֶה בִּבְלִי־דַּעַת עִם סִיעַת הַשָּׂטָן." משורר הוא מי שמוציא לחופשי את השֵׁדים שבנשמתו, אף אם הוא חייב לקשור עיסקה עם השטן.

אל נא בהתחסדות: שיר הוא דבר הרסני. הוא עשוי לשנות סדרי שפה, מחשבה ותמונת עולם. הוא עשוי לעורר אי־נחת ולקרוא להתנערות ולמרי. בני־אדם ותולדותיהם הם גם סך־כל השירים שנקרו על דרכם והפעימום,שירים שחרתו בבשר האנשים ובמאורעות מכוות של אש.

כשכתבה רחל "צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלָם נְמָלָה", לא על עצמה בלבד סיפרה במחלתה, כי אם על כלל עולמן של נשים בזמנה. אנחנו נוטים לשכוח או לעמעם את העוצמות הגדולות הגנוזות בשירים ובקטעי שיר. הקרבה היתרה שאנחנו נוהגים בשירים מוכרים מגיסה את לבנו ומקהה את חושינו. אך נסו לצטט כלאחר־פה את השורה "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁיטָה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט"  והמלים הנוראות שנכתבו בראשית המאה ה-20 עדיין נוראות. 

משורר הוא "מכשף השבט" במשרה מלאה. כאשר אמר לוטריאמון "אני בא להגן על האדם" הוא לא התכוון להצטנע או להתחסד; הוא האיש שהקים לתחייה בשירה הצרפתית את דמות המורד, השטן, המשורר הבועט במציאות בהעדיפו את איזור הדמדומים שבין שפיוּת לשיגעון על־פני חוקי החברה המופרכים, החוקים שמונעים ממנו להיות את אשר הוא באמת.

השד שבאדם הוא שורש נשמתם של המשורר והשירה, שכל חינוכנו לא נועד אלא להכניעו ולאלפו. כאשר השד הזה מתחפש לכלבלב מתירים לו להיכנס לחדר האורחים ולהתערב בחברה. לעומתו, הליליות גלויות הפנים היו תמיד מוקצות מחמת מיאוס; בימים עָבָרו אף העלו אותן על המוקד. כיום משתדלים לכולאן במטבח.


ד

אל אזורי הדמדומים של לוטריאמון אני העששית של מטבחה של דליה רביקוביץ, בשירה סינדרלה במטבח:

"הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל סִינְדֶרֶלָה עָבְרוּ שָׁם לְמַטָּה בַּמִּטְבָּח

הָיְתָה לָה חֵרוּת הַדַּעַת 

אִם נֹאמַר אֶת זֶה כָּךְ."

וכן:

הִיא הִפְלִיגָה בְּדַעְתָהּ לְמֶרְחַקִּים

בִּלְתִּי מְשֹׁעָרִים

בִּלְתִּי מֻסְבָּרִים

תְּחוּשׁוֹת שֶׁיָּדְעָה בְּלִי לִנְקֹב בִּשְׁמָן.

וְהִיא הִשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ לַסִּנּוֹר

הַמְרֻבָּב וְהַמֻּכְתָּם

וְיָדְעָה אֵיזֶה מֶרְחָק גָּדוֹל יֵשׁ בֵּין הָכָא לְהָתָם.

המשוררת מעניקה לגיבורת השיר את חרוּת החלום והתחושה  בה בעת שהיא מעניקה לה את המודעוּת למרחק שבין חלום להגשמתו ותוקעת אותה במטבח. שם למטה, לפני עלות המסך על סצינה ויקטוריאנית, נקל להבחין בפרולוג אפשרי לטרגדיה גדולה: חֵרוּת החלום שאין לה חרוּת התנועה. העיגול שסינדרלה עגה מסביב לעצמה מסמל נצח ואינסוף, ובה בעת תקיעוּת. וסינדרלה רואה:

אֶת הַשְּׁתַּיִם הָהֵן יוֹצְאוֹת בְמֵיטַב בִּגְדֵיהֶן

הֲדוּרוֹת, מְפֹאָרוֹת, נוֹטְפוֹת בְּשָׂמִים

נְטוּיוֹת גָּרוֹן.

וְהִיא לא מַמָּשׁ רָצְתָה לִהְיוֹת בִּמְקוֹמָן.

אוֹצָרוֹת אֵין־סוֹפִיִּים הָיוּ לָהּ בַּדִּמְיוֹן

מַמָּשׁ אֵין־סוֹפִיִּים

ולְלֹא צוּרָה.

סינדרלה חצויה בנפשה. היא מקנאה בנשיות ה"וויקטוריאנית", הגם שאין היא מוכנה להודות בכך, והיא אף בוחלת בה במקצת. השיר מציע אפוא שני מצבים נפשיים בלתי מתפשרים: הימנעות מיציאה אל העולם, אולי מרצון, משום שסינדרלה נוהה אל האוצרות שבדמיונה, ואולם גם כניעוּת, שכן סינדרלה משערת במעומעם שכל קיומה במטבח. אין היא מסוגלת ל"הוון" את האוצרות שבדמיונה ולממש אותם, שכן אין היא יודעת מה הם. המשוררת מעניקה לה אפוא סיכוי נוסף, אולי נואש, בברירה של להיות או לחדול:

וְהִיא הָיְתָה מִחוּץ לְכֻלָּם

בּוֹכִיָּה, קוֹדַחַת

מוּכָנָה בְּכָל עֵת לַחְדֹּל לְהִתְקַיֵּם.

לעומת:

הָיְתָה לָהּ נְקֻדַּת תַּצְפִּית

נְדִירָה בְרִחוּקָהּ

כְּאִלּו יָשְׁבָה עַל כּוֹכָב מַאְדִּים

כּוֹכַב הַמִּלְחָמָה

וְהִיא קָמְצָה אֶת אֶגְרוֹפֶיהָ וְאָמְרָה

אֲנִי יוֹצֵאת לַמִּלְחָמָה.

אהה, נשים ממרס וגברים מוונוס? אולם לסינדרלה של רביקוביץ עוד נשקף סיכוי נוסף, הירואי, לאחר שדחתה, למעשה, פתרון סטואי. היציאה היא סיכוי במלחמת הקיום, אם כי סינדרלה אינה יודעת בדיוק על שום מה ולמה, חוץ מן הרצון ההיולי לחרוג מד' אמותיה ולצאת אל העולם, להיות משהו אחר משהיא בעולם. היא מכריזה הכרזה "פמיניסטית" של אדם מורד, מורד מטפיזי, אם כי זירת הקרב היא אותה הזירה עצמה – המטבח.

ומה הסוף?

"אַחַר כָּךְ נִרְדְּמָה" במטבח. בלי חלומות. ה"מִּלְחָמָה" נחרזת-נחתמת ב"נִרְדְּמָה." זה סופה של סינדרלה, המורדת קמוצת האגרופים, שלא יצאה מפתח המטבח.

 

ה 

טולסטוי שיווה לנגד עיניו את אנה קארנינה כאשה כנועה. ברוח הדעות הקדומות שרווחו בתקפתו ובמעמדו. משהבשילה דמותה ברומן, קמה על יוצרה ומרדה בו. טולסטוי התאהב בה על כורחו והעניק לה את חרוּת הדעת וחרוּת המעשה. איפה היא ואיפה סינדרלה? לסינדרלה אין סיכוי במלחמה הבאה שכן אין היא מעזה ליטול לידיה אחריות על מעשיה. אל לנו לטעות בהבנת גורלה של אנה קארנינה. טולסטוי, במותה, מביע את דעתו על שעבוד וכניעות. בכך אין הוא שונה מיוצרה של מדיאה או מהרגשתו של פלובר "מאדאם בובארי היא אני." העיקר, כמובן, אינו שפיכות דמים או התאבדות, כי אם הנכונות למרד והגאווה ביכולת לקרוא תיגר. מדיאה, מאדאם בובארי ואנה קארנינה הן ארכיטיפים של גאווה נשית, שעליה אפשר לברך במלותיו של אלבר קאמי:

"בשעה זו שבה נולד סוף־סוף אדם, ראוי להניח לתקופה ולטירופי הבגרות שלה. הקשת נדרכת, העץ חורק. בשׂיאה של הדריכה יזדנק מעופו של חץ ישר, אשר אין קשה כמוהו ואין חופשי כמותו."

       

 מתוך ספר מסותי "מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם", זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים, 1991.

 

 

 

 

 

 

188 תגובות

  1. מירי פליישר

    מרתק
    מירי פליישר
    אמנית קרמיקה

    • זה מתבזבז

      בין פליישר אמנית הקרמיקה להיודית גורמן אוריין בן הרצל אמנית הפטפוט
      ותמציותו הרעילה.הבלוג אולי מוביל
      רחוק,אבל נמוך,ובסיפורת (יזהר) ברנר ננוחם.

      • אני יודע שלי מי התגובה הזו. רני

        • רני זה איום?
          • חס ושלום! זה לא אִיום ולא אָיום. אני פשוט משועשע מהיכולת שלי לזהות מייד מישהו שכותב למישהו אינקוגניטו ומשתמש מייד במילה הנפוצה והידועה לכול – טיראדה. רני.

          • שה,שטיל,שויין ! א-בי נישט קיין
            עקשן

          • מרשימה אותי השליטה ביידיש. אני מייד מצלצל למלכה לוקר או לרבקה בסמן. אולי לסוצקעווער? רני.

        • רני זה איום?
      • בקשה קטנה

        ישארו המסות בספר 'כפר סבא ואזרחות
        העולם',בלא שניאלץ להיחשף לטיראדה
        של פטפטת פמיניסטית ואמניות דקורציה
        שכבודן המקצועי נפגע גם נפגע (רק איש לא יודע איך)

        • מירי פליישר

          לבקשה קטנה עם פה גדול
          לא נפגעתי
          תמכתי
          את/ה יורה בלי הבחנה.
          נהנה?

          • בקשה קטנה

            במה הסתבכתי עכשיו? להודיע: אני לא נגד קרקמיקה! גם לא נגד טלאים ואפליקציה!אני בעד ביטוי אומנותי המעשיר את הנשמה ומגמש את האצבעות!
            ומודה ועוזב ירוחם ולא יחוסל

          • מירי פליישר

            אתה מתייחס למילים כמו שאתה מתאר
            מתאמן ומגמיש , מתפתל ושופך,
            מתאים לך חוג מקרמה באמת .

            רני האם מגיבים בשמך או שאתה באמת נהנה מהרישעות האנונימית(אנונימית לי ולא לך)

            גיורא,
            כוונתי היתה לחזק את ההבדל בין חובבנות לאמנות .אני בעד מקצוענות ולא חשוב המדיום . גם שירה. מקווה שדברי אינם מתחת לרמה הספרותית הנדרשת לדיון.

          • למירי פליישר

            את יודעת מה הבעייה,גב' פליישר?
            שלהצהרות כאן אין שום ביטוי ממשי
            בבלוגים של עצמך.

            מיקצועיות? אבוי!

          • מירי פליישר

            תודה למי שאפילו כשהוא/היא מבקר הוא/היא מסתתר.
            כך בביקורת.
            מה יהיה אם נקרא יצירה?
            מה שבטוח באמנות ויזואלית אתה לא מבין.

          • אני אפילו לא מתיימר

            להבין בקרמיקה או בטלאים ואפליקציה.ספרות
            אני מכיר ומבין.

          • מירי פליישר

            קוראים שאתה לא מבין . בגלל ההכללות . עם אישיות נוקשה כמו שלך אני אפילו מפקפקת בצלילות ראייתך את הספרות ומכיון שנדמה לי שאני יודעת במי המדובר גם בשירתך. יבשה מאוד.
            מבקר בעילום שם הוא הדרגה הנמוכה ביותר של יצירה.

          • ועוזב ירוחם! הכוונה אלייך גברתי:
            מחקת את הבלוג שלך,ובצדק גמור!
            הודינו שנינו,שנינו נעזוב,ועל שנינו רחמי שמיים!

          • מירי פליישר

            מי מחק בלוג?
            אתה כנראה לא מבין במונחים .
            כמו בעוד שטחים .

  2. גיורא זה כתוב נפלא ואקטואלי תמיד. בעיקר כיום כשהשירה החלוצית של יונה וולך, מאיה בז'רנו, רחל חלפי ואחרות – כל אחת בדרכה – מפנה את הזירה למשוררות בורגניות שרוצות מאוד להישאר בד' אמות המטבח, אם אפשר עם עוזרת יעילה. הדוגמאות שלך מספרות העולם וגם הניתוח לשיר של רביקוביץ – שפתיים יישק! רני.

  3. לא יודעת אם צריך פנאי לשירה. לי אף פעם לא היה פנאי, והשירים באים מעצמם. אחר כך אני כותבת אותם, אחרי שהם כבר בראש.

    ולא מבינה גם את התגובה של רני – מה למטבח ולבורגנות? ומה עניין הספריות? ואני קונה ספרי שירה אם אני אוהבת אותם, אני בוודאי לא היחידה בעולם שקונה ספרי שירה אם אני אוהבת אותם, ואין שום עיקרון בספריה שלי. אולי פשוט לא הבנתי את המסה הזאת, אבל היא עוררה בי התנגדות. וחוץ מזה אני שונאת שגברים כותבים על נשים. תמיד זה מעצבן אותי.

    • ענת, מה זה המשפט המתנשא והמכוער הזה: אני שונאת שגברים כותבים על נשים – זה תמיד מעצבן אותי? תתעצבני. מה לעשות! לכל אחד יש זכות תגובה. אנסה להסביר את עצמי. לאחרונה פורחת כאן שירה שנכתבת בעיקר על ידי משוררות עכשוויות שבמרכזה הוויה בורגנית של "מיטה-סלון-מטבח". יש מאמרים, לא שלי, של נשים, על זה. שירה זו עומדת בניגוד להלך הפואטי של שירת יונה וולך, שאיך שלא נהפוך בזה לא הייתה כזו. אני רואה בה במקרים רבות ריאקציה משעממת עד מוות. אינני מכיר את שירייך, אבל אולי גם הם כאלה. רני.

      • הסתבכת!

        • שה,שטיל,שויין ! א-בי נישט קיין
          עקשן.
          מילא עקשן, אבל אולי יהיה אביסַלע אֶקְשֶׁן.
          לפי כמות הפוסטים שמתרפסמים פה על ידי כמה כותבות, יש להן המון פ-נ-א-י להגג. רני.

          • פוסט מעניין.
            רני אולי יש כותבות פוסטים כמוני שפוטרו בלי פיצויים ועוד.

            יש כותבות שהפוסטים משחררים מלחצים בלתי אפשרים גם כמוני.
            כל אחת וסיפורה.
            זה לא תמיד מעודף פנאי שמרצון.

            כתבתי כדי לשתף לא כדי להתווכח. עכשיו כולם הלומי ממתקים ממשלוחים ויין פה והנה זמן להגיב .

            חג- שמח.

          • אביטל, חג שמח. רני.

        • רני, העולם שהכתיב אילו חיים צריכה לחיות אשה יוצרת נחרב וגיורא ואחרים עוד לא שמעו על כך! וולך וגולדברג שלמו ביוקר על אימוץ הסרגל הגברי כדרך חיים, זה נגמר! יש בארץ לפחות תריסר נשים משוררות מעולות כולן אמהות ועובדות ומנהלות מטבח מעולה. זה נכון שיש לנו כישורים שמאפשרים לנו לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת וזה מבלבל את מי שהטבע הועיד לעבר אותנו, אבל גם עם זה נגזר עלינו להתמודד. מה לעשות. אה שכחתי, יש גם כמה וכמה סופרות מעולות כולן אמהות וכו'.. וגיורא שמתי לב נורא אוהב אותן אנגלוסקסיות ואחרי נסיון התאבדות מוצלח.

          • הסתבכת!
            כאמור בסעיף קטן ב',(טיראדה ושות")
            עדיף להשאיר את המסות בספר,ולא לחשפו לאזרחיות העולם הבלוגריסטי
            בעיצומו של הליך ההשתחררות מכלבי
            השוביניזם הגברי.

          • הכבלים יתנתקו והכלבים ינבחו
            ובאה לציון גואלת

          • הסתבכתי. אובר איך הוב נישט קיין ברֶיְרֶע. וואס קען מען מאכן. מיין מַזְל. טיראדה, הושיעיני!!!

          • ואיך אושיעך

            ברב או במעט.עדיף היה לא להתחיל,ואל
            תגיד שלא הזהרתי מראש: עדיף היה
            להשאיר את המסה בכפר סבא,ולא לבקש
            לה אזרחות העולם הבלוגריסטי השורץ כרישים דנקובא.אבוי!חכו,זוהי רק
            ההתחלה.

          • אבל מה עם העובדה שהספר כמעט אזל ובאינטרנט, בבלוג, יש נגישוּת קריאה. רני.

          • אוי לנגישות

            ואוי לניגשים.

          • שובניסט !

          • ההערה למעלה (שובניסט) למי שכתב כרישים דנוקבא זו שנאת נשים או פחד?

          • לא זה ולא ההוא.פשוט תשוקה בלתי נלאית לכתיבה שאינה מביישת את כותבה,זכר\נקבה (אחת היא),ובעיקר,כתיבה שלא מביישת את הספרות
            הגזמות נא לזקוף על חשבון הכלל
            (ד.אבידן)

          • ואיך הכתיבה שלך, שומר ראשה של הספרות, מביישת או לא? ואיך נדע בטרם נדע?….

          • במקום שזו רמת הכתיבה
            ביזיון הוא להיות אפילו סופר גרוע
            שבגרועים

          • הדרה, הראייה שלך היא צינית ומכלילה לחלוטין. גיורא לשם אוהב הרבה משוררות והרבה משוררים. הספקטרום שלו רחב ועשיר. דווקא את היא בעלת הפריזמה הצרה והכול מפני שאת חושבת שאת אמונה על הכוחות הפרוגרסיביים והנאורים ואין זה כך. אי אפשר להסתכל על השירה והיצירה רק דרך הפריזמה הצרה של הוא והיא ומלחמת המינים. לשם צודק בקביעה שלו שיצירה צריכה זמן. אמר לי פעם המבקר אמנון נבות שספר הוא כולי. עד הסוף. הוא אמר לי ששוחח פעם עם סופר גדול, דוד שחר, שסיפר לו שהוא הפסיק לכתוב רצף, רומן כמדומני, כי הוא חשב שהוא ימות מזה. אז אם מתים מזה וזה כל כך חשוב, ודאי שצריך לזה זמן. לא פנאי. פנאי זו מילה לא טובה. זמן! והרבה זמן! זה כל כך רדיקלי ופתטי שנושכים את היד המושטת לשלום. רני.

      • מתוך ההצגה שלי:"אל תכתבי דברים נשיים העולם מקיא מזה יש לזה ריח של דם ובית שחי…" הכוונה בהצגה הפוך על הפוך בסוף מוכח שלנשיות יש טעם ויש ריח, אפילו עם היא מעורבבת בשניצלים"לגברים יש מחשבה אנליטית ורציפה לא כמו אצל נשים ששניצלים מסריחים נכנסים להם לתוך הספורים" שוב מתוך ההצגה , כשהדמות "הלוחמנית והצעירה" מנסה להתכחש לנשיות שלה לכתוב כמו גבר" קחי קצת מעולם מהמודרני מהספרות העולמית מהמיתוסים הגדולים" לא חשבתי שאראה את זה במו עיני בבלוג, אבל הנה, יש הפתעות, אולי אוסיף עוד קטע להצגה, תודה

        • התגובה לדברים של רני,

        • לחנה לבנה

          מאסת בכתיבה ועברת לשטח הדוקודרמה?
          תבורכי מאלף נשים בבלוג כמו עמיתתנו יעל בתנ"ך.אל תחפשי כאן הצדקות
          בדיעבד.אני בטוח שכישורייך בשטח הדראמאטי(בניגוד למה שהפגנת ככותבת)
          יאירו לכולנו כאלף זרקורים.חבל שלא גילית את כישורייך האמיתיים כמה שנים קודם.היה נחסך מאיתנו רב.

          • אתה גם שונא צפורים וילדים- הענק וגנו ?

          • נהפוך הוא!

            אני אוהב את כולם,כולל גנים וילדים.
            אני רק שונא כתיבה גרועפומאנית.

          • אולי הפוסל במומו פוסל? קל להטיל רפש באחרים כשאתה מחוץ לתמונה לא משמש דוגמה אישית זה משחק לא הוגן

        • לחני לבנה
          לא כתבתי בשום מקום שאשה צריכה לכתוב כמו גבר.
          הדבר היחיד שאמרתי הוא שכדי ליצור יצירות אמנות רציניות דרוש לאשה פנאי ממש כפי שהוא דרוש לגבר.
          יתר על כן, הדגשתי שנשים מקופחות בכך, שכן חברת ההמונים מתעבת את הפנאי הנשי, בעיקר משום שהוא מצמצם את יכולתה של האשה לצרוך.

          • לגיורא לשם

            העניין הוא לא כתיבה גברית או כתיבה נשית – לדעתי הדיון הספיציפי בדיפרנציאציות האלה מחטיא מטרה אחת עקרונית:כישרון,עוצמה,כוח ביטוי,והיום יותר מתמיד – כיבוש יצר הפרסום,איפוק,עמידה בתנאי התפתחות פנימית של הטקסט עד לשלב ההבשלה אינו עניין גברי או נשי – הוא משותף לגברים ונשים שהם,לאחר מאמץ רב והתכוננות אדירה וקשב פנימי רב
            -סופרים יהיו – או שלא.לסופר,הנשיות
            |גבריות אינם אלא חומרים טעוני הקשר (בתוך הטקסט) ולא חלק מהייצוג החיצוני של הכותב.כוחן של נשים סופרות אינו בחולשתן,וכוחם של גברים סופרים אינו בחוזקם ועוצמתם.כל השאר והיתר,בוקי סריקי,היתלות באילנות חיצוניים.

          • לכן גיורא כתבתי בעוד תגובה שהתגובה לרני, הענין הוא כשרון ולא מין הכותב

          • לאו דווקא חני.
            בדרך כלל באמת גבר מרשה לעצמו יותר.
            אני רואה את זה אצל חברתי, בעלת כשרון אך מטופלת בילד, ובעלה בעל כישרון , עובד, אך מרשה לעצמו את חטא הכתיבה יותר ממנה ואף זכה לפרסם.

            כמובן שאם שניהם היו כה מבוססים עד צוואר, לא היתה כאן בעיה ועוזרת ומבשלת היו פותרות חלק מהבעיה ששמה זמן והיא קימת.

            אך יש מחירים שנשים מוכנות לשלם.

            וכאן נכנס עניין הפירגון לאישה בכל גיל , והחיפוש אחרי בשלות מסוג אחר בכתיבה שהיא תולדה של סך כל הבעיות הללו.

            סיפורה של אישה שגידלה עשרה ילדים מענין אותי מאד, גם אם יש שם עדין בוסר.

            אני לא יודעת אם את או כותב הפוסט ירדו לסוף דעתי.

            בפרוזה ואולי גם בשירה קיים עבורי אלמנט החיים וצלקותיו החיוביות כשהן מתבטאות בכתיבה.

    • שונא דרדסים!
      (גרגמניה הגרגמלי)

    • לענת פרי

      מכאן נובע ההבדל המשמעותי בין איכות כתיבתך המדעית לזו הפיוטית.
      העלה בדעתך שיתכן וגם לשירה צריך את אותו זמן שאת מקדישה לכתיבת המחקרים. שאולי שירה טובה לא יוצאת כמו שהיא מהראש ישר לדף וכך היא נשארת?

  4. כמעט לכל המגיבים:
    מה בסך-הכל רציתי?
    המסה נכתבה באמצע שנות ה-80 ובתחילתה הצביעה על משוררות שלא היו כמעט מוכרות לאיש.
    לאחר מכן, באמצע המסה, ביקש הכותב להדגיש את חסרון הפנאי הדרוש לכתיבת שירה, פנאי שהיה חסר בעיקר לנשים. הביקורת מופנית כלפי הגברים הנוטלים לעצמם פנאי ב"חוזק יד", כ]י שכתבתי.
    ולבסוף, המסה מרדה ב"תופעת סינדרלה" כפי שנכתבה בידי דליה רביקוביץ', שהחזירה את גיבורת הנשף במטבח במקום לצאת אל החיים ולעמוד על שלה!
    כן, גם הצבעתי, למרבה הצער, על נשים ששילמו בחייהן על בחירתן.
    צר לי מאוד לקבוע שרק נשים מעטות בחרו להטעים בכתיבתן את הצורך בפנאי ליצירה, מה גם שיצירת שירה היא העבודה הפחות מכניסה מכל העבודות!

    • עיקר התקלה!
      אף אחת לא קראה את המסה באמת,ואם קראו,אינם יודעים את ההקשר,ואם ידעו,שכחו.אם בכלל ידעו את ששכחו.
      רוצים להתבטא בכל מחיר,לא לקרוא!
      עכשיו כבר ברור למה המלצתי למסה
      לא לצאת משטח השיפוט של כפר סבא?

      אזרחות העולם הקיברנטי,ישמרנו האל!
      ובא על החתום: אזרח הריפובליקה הספרותית העברית ת.נ.צ.ב.ה

      • טעות אופטית

        כוונתך,גיורא,להוציא את המטבח מן השירה
        ובציוצי אגי משעול ננוחם,כרגיל

        • מעריצה של אגי

          אגי משעול המשוררת הכי טובה היא היורשת של רביקוביץ בדרכה המיוחדת, ציפור יפת נוצה !וימותו הקנאים!!!!!!!!!!
          השירה הכי טובה נולדת במטבח ומבעבעת בתוכו מתוך החיים, מתוך הסירים, חיה תוססת וחושנית . אני בעד סנדרלה ולא בתוך הישימון הגברי של הגרג' אני בעד סנדרלה רכובה על דלעת- אופנוע החלומות !!!!!

          • במקום שבו אפילו הדן

            מירונים נזקפים לדום (תרתי משמע) ומצדיעים,(כי אין מתוק מנשיקת טבחת- בזאת הכיר אפילו אלתרמן)מה נותר לנו,מעריצים קטנים,
            לצייץ? יותר טוב שלא נוציא בובייה
            שלנו מן המטבח,על יד דודי הבישול המפוחמים.שם היינו,שם ראוי שנישאר.
            (מעריץ לשעבר של משי גבעול)

          • יש לך חוש הומור צחקתי

          • חוש הומור

            יש לי? אני כמעט פרצתי בבכי של יאוש כשכתבתי את מה שאותך מצחיק.בדיחות אולי מצחיקות,תופעת אגי משעול כבר
            מזמן חדלה להצחיק.כאן עיקר התקלה.

          • אני מפנה את קוראות הבלוג וקוראיו למאמרו המונומנטלי של גבריאל מוקד ב"משעול הגרוטסקה". "עכשיו 69-70". שם מוקד עושה קציצות מהאינטרפרטציות המוגזמות שעושה דן מירון לשירתה הפושרת של אגי, והכול בשם הרעש שפרפר הפאקפאק המופלא משמיע בהיפצחו. ועל כך עוד נוסיף ונאמר: כל משוררת יכולה להיות אימא, אבל לא כל אימא יכולה להיות משוררת. רני.

          • מוקד הדביל לא בכלא?

          • כמדומני אינו בכלא. אבל ספריו ומאמריו ודאי אינם בכלא. לכבוד פורים החלטתי להתחפש לאינדקס. נא לקרוא את "ארבעה משוררים" של גבריאל מוקד שיצא ב-2006 בסדרת האוניברסיטה המשודרת בהוצאת "משרד הביטחון", ספר מצוין, ולהתרכז בחלק הנוגע ליונה וולך שיש לו כמובן קשר לפוסט זה ולמגיביו. משוררת מצוינת, מאמרים מצוינים. רני.

          • נכון, השאלה על איזו אמא אנחנו מדברים, אימא שמעבירה כרטיס חברתי, או מעבר לזה.ולכן אני חוששת מהקלות שבה נאמרים הדברים.

            יש כאן שאלות עמוקות מאד.
            עם כל הכבוד אימא זה התפקיד הסוחט ביותר בעולם.
            אני מתענינת בפוסט הזה, כי יש בי צדדים לא נשים, בלי קשר לכתיבה , שרצו להתמסר לי, לכישורי והצד השני הכריע.הוא רצה להתמסר ולתת בלי שליטה.

            נראה לי שיש קלות בקביעות האלה.
            דרך אגב על פי הדת, אישה אינה מחויבת להביא ילדים.
            היא רוצה.
            את החובות הדביקו לנו גברים, ששמחו להתפרפר ולממש את עצמם עד מתי שבא.
            אני מבינה נשים שלא בא להן על ילודה.
            השאלות כאן אינן מספקות תשובות מהירות.

            גם החיים לצערי.

          • למה שירה פושרת רני ?

          • שירתה של אגי משעול פשטנית ואינה מורכבת. כתבתי עליה ואף קראתי אותה. היא אינה משוררת רעה בעיניי, היא פשוט לא מגיעה לרמות המבע של משוררת נפלאה ומורכבת כמו מאיה בז'ראנו שמאתגרת אותי כקורא ואף חברה כאן בבלוג. מה לעשות, איש לא יכריח אותי לאהוב את שירת אגי משעול. אני חש שיש לה אוזן מוזיקלית וקצב, אבל היא מתחנפת לקורא. עושה חיינדלעך כל הזמן. כתבתי עליה מאמר ואוכל להביאו כתגובה, אם תרצי. אבל עדיף לקרוא את מאמרו של מוקד שתוקף בעיקר את מירון כי גם הוא סבור שאגי לא גרועה, רק פושרת. אין מה לעשות בז'רנו וחלפי יותר מקוריות, יותר מורכבות ואותי יותר מרגשות. רני.

          • מאיה בז'רנו? חחחחח איזה איסטניס

            כבר אמר שלום חנוך – מה היה בה מיה?
            והתשובה היא – כלום

          • מסכימה

          • פשטות אינה פשטנות! ושירה אינה כתב חידה מורכב ומפותל! אישית, שירתה של בז'רנו לא נגעה בי ,סורי ,הרבה עושים אקספרימנטים על חשבון סבלנותו של הקורא לא יודעים שכך הם מבריחים אותו . פשטות המבע יכולה לגעת ברבדים עמוקים בלי פוזות אניגמטיות סורי. גם רחל פשוטת מבע וליבה יצא לניב הפשוט כעפר, וראה עד כמה היא קאנונית ושיני הזמן לא נגסו בה.אבל הכל ענין של טעם והזמן יחליט מיהו השורד האמיתי בלבבות

          • לרני

            קראתי בזמנו את דבריו של מוקד באינטרנט. לא התרשמתי לחיוב מהמאמר ההוא (או ראיון). הוא נראה לי שם יותר כחיסול חשבונות של מוקד עם מירון ועם אגי משעול שהיא חברתה הקרובה של גרושתו.

            אשמח לקרא את מאמרך, אני מקווה שהוא מנומק יותר.

            אני שמח שפה אתה כבר מציין "שהיא לא משוררת רעה". זה כבר משהו כשחושבים על ההשתלחויות נגדה על כל צעד ושעל.
            את פסק הדין יאמר כמו תמיד שר ההיסטוריה.

            אני חושב שאנחנו, אוהבי האנשים והשירה צריכים לשמוח שיש מישהו שכותב בצורה כזו שמדברת את חייהם של אנשים המוצאים עצמם בשיריה.

            למען הגילוי הנאות: אגי ואני חברים קרובים כבר שלושים שנה ואין לחברות זו קשר (לשמחתי) לעניני שירה. אני מציין"לשמחתי" ,כי לא נראה לי שניתן לשמור על ידידות אמיתית בתוך "היאללה בלאגן" שפה.

          • גיורא, שלום. אני מבין שאגי היא ידידה שלך ואני גם מאמין שאתה אוהב את שירתה באמת ובתמים בלי שום קשר לאותה ידידות. אני חושב אחרת ממך ומן המגיבות והמגיבים כאן. רציתי לכתוב בבלוג שלי רק על משוררים וסופרים שאני באמת אוהב. עם זאת, בגלל הפוזיציה המרכזית של אגי מן הראוי לכתוב את דעתי בפוסט על אגי משעול נפרד ולא כאן,ולאור דבריך – כך אעשה בעתיד. איני רוצה לצטט את שלמה ארצי כדי להוכיח שמאיה בז'רנו טובה מאגי משעול. אתה מבין. במקום לצטט את המשוררות עצמן, מצטטים פזמון של שלום חנוך, כי במקרה השם של בתו גם כן מאיה. זאת באמת רמה גבוהה של דיון ספרותי. רני.

          • לרני,
            כמעט שאינני מכיר את אגי משעול ועל כן אינני יכול להימנות עם ידידיה, אם כי אני מכיר היטב את שירתה.
            אינני מבין איך היא עלתה על "שולחן הניתוחים" בפוסט הזה.
            הרי לפני רבע מאה שנים, מועד כתיבתה של המסה, אגי משעול לא היתה גורם בשירה העברית, לא שמעתי אז את שמה, לא קראתי את שיריה, ועל כן לא רשמתי את שמה במסה.
            הדיון באגי משעול כאן, ברגע הזה, הוא עסק רע וסוטה. מכיוון שלא היתה חלק מן המסה במקור, ומכיוון שמעולם לא פרסמתי ברבים דבר-מה שכתבתי על על שירתה, לא ארשה לעצמי להיגרר כאן להערה שהיא שליפה מן השרוול.
            כאשר יהיה לי משהו רציני לומר עליה, אפרסם אותו.
            יהיה זה בלתי צודק לבעיר עליה כאן, ולא לעניין.

          • גיורא, אני מסכים איתך לחלוטין. חלה כאן אי הבנה. אני הגבתי לתגובתו המנומסת של גיורא פישר אשר אמר מפורשות כי הוא מכיר את משעול. באמת אגי משעול אין עניינה כאן בפוסט זה ואין להתייחס אליה באופן אגבי. אם למישהו יש ביקורת על שירתה, יפתח פוסט ויכתוב את אשר על לבו. רני.

          • שלום גיורא (לשם)
            כשראיתי את המועד שכתבת את רשימתך ,ממש לא האמנתי למראה עיני. ולאור תגובותיך נראה לי שאתה לא מבין מאיפה "הכל נפל".
            קודם כל לגופו של המאמר שלך, אני לא מבין על מה נזעקו חלק מהכותבות ,אתה דרשת את "שחרור האשה" ,הסברת מדוע נשים (עד שנות ה80) נאלמו לאחר הספר הראשון והצבעת על לחצי החיים המופעלים על הנשים שאינם מאפשרים להן את הפנאי הדרוש ליצירה.

            וראה זה פלא ,בכתב העת "מטעם" בגליון הראשון ,התפרסם מאמר מאת תמי ישראלי ויערה שחורי בשם: ,אצלי הגייני, אזור כתיבה" -על שירת הפנאי העברית.
            מסתבר ,שמה שבקשת ליוצרות ,נתפס לאחר עשרים שנה כאות קלון.
            במאמר זה יוצאות הכותבות נגד השירה שאגי משעול היא המייצגת שלה (לפי תפיסתן). לפי תפיסתן (מבית היוצר של יצחק לאור) אין זו שירה אמיתית כי היא אסקפיסטית ומתעלמת מפשעי הכיבוש "וירושליים היא מתחם אוריינטלי ניחוח".
            הצרוף המדהים בין הברכה שרצית לברך את הנשים ב"פנאי" ליצירה הפך למותג מבזה של "שירת נשים".

          • גיורא פישר שלום

            הבאת ביקורת הנובעת מטעמו של הקשר פוליטי מוקצן פועלת הפוך,וזו כנאה כוונתך,כידידה המוכרז של גב' משעול.
            אין שום צורך במטעני רסס של חיזבאללה זה או אחר – דיי בשיפוט
            אובייקטיבי שפוי וחוץ פוליטי כדי להיווכח
            בהסתגרות ובזוטיות המהותית של שירתה,אין שום צורך בסבלם של פליטים פלשתינאיים כאן,כדי לצבוע בשחור בוהק ולבן חיוור.זוהי שירה חיוורת
            לא באמת טעונה ולא מרכזית ב כ ל
            ה ק ש ר של דיון שפוי בשירה.ברוך תהיה וערב טוב.

          • גיורא פישר

            למגיב האלמוני היקר
            כל מה שניסיתי הוא להסביר לגיורא לשם מאיפה "נפלה עליו אגי משעול". הראיתי שבדרך מקרה ,מסתבר שהוא טבע את המונח "שירת הפנאי של הנשים המשוררות" עשרים שנה לפני שהוא הפך למושג "מכונן" במשמעות הפוכה בעקבות המאמר שהתפרסם ב"מטעם" שבו תקפו המבקרות את "שירת הנשים" לא בגלל איכותם הפואטית של יצירותיהן אלא בגלל הנושאים שבחרו לכתוב עליהם.
            כדאי (גם לך) לדעת דברים בהקשרם.

          • לגיורא פישר

            לא נתתי לך עדיין סיבה לזלזל ביכולת הקריאה שלי.אנא,אני יודע לפרק ולחבר עניין מהקשרו הגלוי והסמוי – לפחות כמוך,ואם לא כמוך,כמעט כמוך.ערב טוב.

          • לגיורא פישר ולשאר המגיבים:
            מעולם לא טבעתי את המונח "שירת הפנאי של הנשים המשוררות", לא במסה הזאת ולא במסות אחרות.
            כל מה שביקשתי במסה (ואני מבקש גם כיום) הוא "פנאי לשירה" ולא "שירת פנאי".

          • מקובל ומכובד בעיני אם הדיון הוא מנומק.
            דרך אגב, לא מכל מה שאגי כתבה אני נלהב.(גם היא לא מכל שירי) אבל אני חושב שאין מי שישווה לה ביופים של הציורים שהיא מציירת בשיריה הטובים. לעתים אני חושב שזו אחת הבעיות ביחס לשירתה: היופי המהמם של הציורים נדמה כמאפיל על הלב החומל הפועם בשיריה.
            אך כאמור, כל אחד וטעמו.
            בברכה
            גיורא

          • זה חסר תועלת,להגן כאן על משוררים
            מרמת מורכבות מסויימת.עדיף שתלך
            ותגן על המשוררים הטובים בעיניך
            (וחלק גם בעיני) בשוק הכרמל.תמצא שם הרבה יותר קשב מאשר כאן,בבלוג של סופרים כביכול,שטעמם הוא פרי שטיפת מוח חצי אקדמית.דן מירון כתב אגי,אז
            זה אגי,וההנמקות הפנימיות (היא חברה של גרושתו או גרושתו הצבוטותי וכותותי היא חברה של אהובתו הצימחית ולהיפך,וכן הלאה,וכיוצא בזה)אינן רלוונטיות כלל ועיקר.אבל אין שום צורך לברר מה הטעם הספרותי של הכותבים בבלוג- רובם על כל פנים- די
            שנשזוף עינינו במה שהם כותבים כאן,והכול מתבהר.גם אני נחמץ ליבי משראיתי את המסה של גיורא המוכרת לי
            היטב נפרשת כאן,ואפילו ניחשתי את התגובות, ניחשתי שתסתבך קשות
            שתואשם בשוביניזם ושאר ירקות רקובים – כי רק בגינה של אגי צומחים
            ירקות שירה לתפארת.הויכוח כולו מיותר,
            משום שהבמה אינה מתאימה,וטקסטים כאלה הם מעבר לסף המורכבות האפשרי של
            הבלוגריסט המצוי.אגי,לעומת זאת,מתאימה כאן כמו כפפה ליד.היא תקרת הגובה האפשרי,היא האנטנה הכי גבוהה שאפשר לקלוט כאן בלי לפלוט.זה המצב.כך היה,כך הווה,וכך יהיה.כולנו
            אינטרנט.

          • הצילו טיראדה!!! כולם בעד אגי. נותרנו בודדים על החומה כמאמר הסופר האהוב. תודה שיצאת להגנתי. מה אין שום סיכוי? אי אפשר לנסות להכיל? אולי צריך לכתוב מאמר מקיף על "מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם" של לשם, משהו כמו שפתי חכמים על הרש"י, משהו מנהיר, בחזקת עיון בעיון, כמאמר החרדים. אה? לא ילך? רני.

          • המשך,לרני

            צא ולמד את גודל האבסורד – גיורא לשם במסתו כותב על משוררות גדולות
            שפעלו מחוץ להקשר הבטוח והמגונן של הבורגנות,ולא באופו מקרי כלל,אנו סבים וחוזרים אל שירת כיור המטבח וד'
            אמות הגינה בקוטג' הטורי של אגי משעול שירה שכולה הצטמצמות ב"אקלים הבית" ובפילוגניה של התרד.שירה שאינה לוקחת ולו זית של סיכון אישי
            או רגשי,שירה שהיא (כפואטיקה) שירת המים העומדים.אין בכך רע לכשלעצמו,כמובן,יש כאן לעיתים יופי נסתר,אבל אין כאן לא מעוף ולא גדולה.
            אף לא שמץ מגדולתו של סופר מדוגמת ישראל ברמה ז"ל,לא העוצמה התיאורית
            ולא יכולת הבוננות,אבל אין זו בשום פנים גראפומאניה פשטנית.אין לתלות במשעול אשם שזה עולמה,המדהים הוא,האימוץ הקולקטיבי של שירתה,כמין
            פליק פלאק לאחור שלאחר דליה הרץ ויונה וולך ודליה רביקוביץ.הדור שרוממות שחרור האישה וציוצי "שוביניזם"כלפי כל מה שזז,מאמץ דווקא את הצימחוניות הרדודה
            (לכשלעצמה) והמוגבלת של משעול.התהליך המסתמן בשירה,בניגוד
            לאקלים הציבורי הוא דווקא התכנסות עילאית בד' אמות המטבח וחיי הגן הפורחים בתוך העציץ שבמרפסת האחורית.
            שלעומת המודרניזם של שנות השישים והשבעים בשירה העברית,זוהי נפילה ערכית קשה.
            בינינו,מה שנותר לנו לתהות הוא האם דן מירון הוא גאון היודע לאתר מראש
            נטייתלב ציבורית בכך שכתב מסה מתפעלת
            בת עשרות רבות של אלפי מילים על שירה מוגבלת (אמנם לא חסרת יחוד וטעם,לפחות פה ושם),או שמניעים אחרים
            חוללו את ההכתרה הנלעגת הזו.היה בריא,רני,ואל תסתבך עוד.מכרך ומוקירך
            ׁ(השם והכתובת שמורים במערכת.)

          • (כמובן,אין תגובה הערכתית מיידית זו באה במקום דיון רחב ומנומק של הבעלים
            המארח כאן בבלוג – שהוא מבקר שירה,
            ואיני מתיימר להביא תבן לפי העפריים.
            מה שהמובלט כאן וראוי לציון הוא המעבר מהמודרניזם של שנות השישים
            והשבעים בשירה,שמשוררות היו צד בולט בגדולתו,אל הקיפאון המשתמר בשלולית
            של מה שגב' משעול,מייצגת היום,וה'התקבלות'של שירה זוטית זו
            כאושייה מרכזית,כביכול, בשירת דורנו. )

          • אני חותם על כל מילה שנכתבה כאן, בראשי תיבות ובחתימה סופית בסוף המסמך. ניתחת זאת מאוד מדויק. זה אכן אבסורד. קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס" צדק. לא העולם אבסורדי ולא האדם אבסורדי. המגע ביניהם הוא שיוצר את האבסורד. דווקא הפמיניסטיות מחרפות את נפשן על שירת משעול. מוזר מאוד. ושירה, אגב, היא בהחלט עניין למבקרים, כי המבקרים הם קוראים. רני.

          • ואולי עייפנו כבר מההו הא והטרראם מלא הפאתוס וכתבי החידה המפותלים בשירה, אולי הנפש צמאה למעט פשטות פיסת אדמה וירק ,אושר קטן ,נשימת שרך ודקל? הלאה הציניקנים ומרי הנפש! ובכל זאת נוע תנוע! השירה נועדה רק לקוראים לא למבקרים

          • מי שעייף – יש "האח הגדול" עם מבקר הספרות מנחם בן. רני

          • או מוות משממון או מוות משעמום הא?

          • אגי משעול היא משוררת רצינית, רגישה ונוגעת היא מונחת על המדף שלי ליד ספרי השירה של מיטב המשוררים: אמיר גלבוע ,רחל, דליה רביקוביץ , זך יהודה עמיחי , זלדה,אלתרמן ועוד ועוד ואם תאמר לי מי אתה ארוץ לקנות את ספר שיריך, ואולי תזכה להמנות עם אותה חבורה ללא הבדלי דת צבע או מין. לחיי הספרות החיה והנושמת זו שאינה מבחינה במגדר! לחיי האור המשתקף באמנות! הלאה הקנאה ירוקת העין !!!!
            קנאה כזאת לא תרבה חכמה וכאב לא צריך להוליד שנאה אלא הבנה. לא כקנאותו של פנחס!!!!!

          • התגובה למעלה לשומר ראשה של הספרות

      • מה זה? מת מהלך בקרבנו ?!

        • התגובה למעלה למי שחתם כאזרח הספרות שמתה תנצ"ב מבהיל שרוחות רפאים מהלכים בינינו אמאל'ה

    • הפנאי הוא בראש גיורא לשם לא צריך פנאי פיסי כדי לכתוב שירה היא מתנגנת בראש מלווה אותך יום ולילה בין הסירים בין רחשי החיים אחרכך דרוש לה כה מעט כדי להכתב דרגש עץ מספיק והמחיקות? בטח שיש מחיקות אבל לא צריך בשבילן אוקינוס של פנאי אלא מתוך החיים מתוך הסלון בין רעש לרעש

      • יקירי! בשביל שירה כזו שמתפרסמת כאן בבלוג,מספיק להיות תרנגולת אחת מלול תרנגולות שלם.אין שום צורך במה שמכונה "פנאי" או "זמן".

        • ואיך תרנגול יפה כרבולת כמוך טווס בן טווסים מסתובב בלול תרנגולות? אם לא יפה הלול בעיניך חזור אל מאורת האריות ….

  5. אני מוסיפה לדיון: כיום נשים שיש להן זמן כתיבה הן או כמו שאמרת, נשים שאין להן משפחה, או נשים מבוססות מאד ושהגורל והכסף הותיר בידן זמן.

    אני מאלה שהשירה חדשה להן, אבל למשל בפרוזה, יש סופרות מבוססות כלכלית שכותבות טוב. או במהלך השנים הפכו לטובות.
    כלומר כשרון באמת מצריך זמן ואימון .

    אבל בעניין הבחירה בין זה לזה, אני מתקשה להעמיד את עצמי במיקום נוח.

    גם הקושי בניהול בית וקשיי החיים נותנים את יכולת המבע.

    אם כי הכתיבה הפחות מאומנת גם פחות מהוקצעת.
    אז אולי צריך לגשש אחרי הנשמה?

השאר תגובה ל ענת פרי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם