בננות - בלוגים / / ביקורת, סיקורת ותקשורת
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

ביקורת, סיקורת ותקשורת

 

 

 

 

"הדמוקרטיזציה של האמנות הביאה גם לתרבות ההמונים […] ולהיעלמו הכמעט מוחלט של הצרכן הנאור, הקונוסר, אנין־הטעם התרבותי, האנציקלופדיסט איש האשכולות. […] המאה ה־20 של השפע והצריכה הביאה לפרופנציה ולוולגריזציה של כל ערך והפכה אותו למשרת הצריכה וקידום המכירות: אלוהים, אמצעי מניעה, דיאודורנטים, נקניקים ופוליטיקאים נמכרים על־ידי אותם המומחים."

יגאל תומרקין

 

יצירות ספרות וביקורתן מקיימות ביניהן שיח ושיג אינטימי ואל־אישי בעת ובעונה אחת; ביקורת עוסקת בעיקר באמידת הפער בין התכוונותו של היוצר, בתוכן ובצורה, למימושה. ביקורת גם חותרת להערכת משקלם של היצירה ו/או היוצר בדברי־ימי הלשון, התרבות והחברה. רעיון כזה מסתמן, למשל, בדברי דוד אבידן על מונח כ"ערך נקוב":

"הערך הנקוב של משורר או פואטיקה חדשה הוא גדול כבר מלכתחילה […] [ו]ניתן אפילו לטעון שכל תופעה שירית, שהיא בהמשכה או בסופה בעלת ערך, היתה בעלת ערך, די גבוה כאמור, כבר בתחילתה." (ידיעות אחרונות, 15.11.85).

אפשר לומר כי מבקר הוא "רואה חשבון" של היוצר והיצירה ובודק את מאזן הספרות גם בחברה ובתרבות. מבקר ספרות שואף מטבע ברייתו ומטעם עצמו לבדוק ולבחון, למיין, להקביל, להגדיר ולהעריך. מחובתו גם לחשוף יוצר זייפן ומוצר פגום ולהוקיעם ברבים.

קריאת התיגר על ההשחתה והרדידות בספרות העברית בת־זמננו, ובעצם בחברה הישראלית, היא אחת המשימות המוטלות על הביקורת. קפיטליזם בוטה, הזיות משיחיות והשחתת מידות משבשים את חיינו וספרים רואים אור במקום חולה, בתקופה קשה, בתרבות מידלדלת ובחברה רב־תרבותית שעדיין אינה מעורה כל צרכה במקום הישראלי ובתודעה העברית. סיבות רבות לתמורה  היסטוריות, חברתיות ואפילו כלכליות. על מרביתן אפסח. את מנוחתי טורדות התופעות המשקפות התנהגות חברתית נלוזה.

מחמת חשיבותה של הביקורת לספרות ולתרבות היו כתבי־העת שלנו אמורים להעסיק עורכים דגולים ולמשוך פטרוני אמת שמוכנים לשלם למבקר ספרות שכר הוגן. אך כתבי־העת בדור האחרון מסוגלים בקושי לממן את עלויות הנייר והדפוס ולא נשאר להם כסף לשכר סופרים. הם סובלים מתפוצה דלה, וכמה מהם אף מעריכה מרושלת. כתבי־העת כמעט שאינם מהווים גורם ב"שוק הדעות".

מבקרי ספרות של ממש הם כיום אחד בעיר ושניים במדינה. לא אתעכב כאן על סיבותיו ונסיבותיו של הפיחות. חלק ממנו אפשר ליחס לשנאת הרוח באשר היא רוח. תרבותנו קלת־הדעת רעבה לתבלינים חריפים. על כן היא מרוממת ריאליטי על חשבון התבוננות מפוכחת במציאות. ספר כי ייצא לאור, ובטרם הגיע לידי המבקר, נחוג בחדשות, נחשף בראיונות בכפולות עמודים, מוצג בטורי רכילות ומצולם, הוא וכותבו, עם מדינאי צמרת, מעצבי צמרת, מסעדני צמרת ומבלי עולם.

בתשוקה לרכילות, ה"שוק" סוגד ליחסי־ציבור ולהאדרת ההפצה והשיווק בלא מתן דין־וחשבון אמיתי על המחיר התרבותי שמשלמת החברה הישראלית בכניסה ליריד ההבלים הזה. בשקיקה אחרי הסנסציוני, הציבור משתחווה ל"אלילים" ול"כוכבים" ול"ראשונים בבידור" בעלי רייטינג, ובה בעת מכופף את גוו של מי שמעז לומר דבר בעל ערך בגנות עבודת האלילים. הקהל רעב להתחנחנות וליחצ"נות, מה גם שאין רואים בעיסוקו של מבקר עבודה של ממש ואין משלמים לו שכר הוגן, ואפילו לא שכר מינימום. החומרנות הגיסה את לבם של מו"לים, של מתווכי הפצה ומכירות ואף את הציבור. מה לאלה ביקורת ומי להם מבקרים? גם קוצר הרוח הישראלי שנהפך לטבע שני אינו מאפשר עוד לטעון טענה מנומקת ובעלת משקל.

חוסר הסבלנות הוא בעוכרי הדיון הביקורתי כשם שהוא מכשול בקריאת ספרות רצינית. המבקר בן־זמננו שרוי במצוקה. רעם התופים המלווה ספר שראה אור משבש את דעת הבריות. תבליני התקשורת ופלפליה הרכלניים מפַנים מדעת הקהל כל ביקורת שיש בה קצת מרור ולעתים לענה. המבקר מוצא את עצמו נאבק בחלקלקות הכתבנות המתקתקה, המרעיפה שקרים קטנים ובלוֹפים גדולים.

נער הייתי וגם בגרתי והייתי עד למקרים אחדים שבהם תבעו מבוקרים בעלי השפעה את פיטוריו של מבקר. במו אוזני שמעתי פעם "סופר צמרת" שגמר במו פיו את ההלל על ספרו בשידור בלא שהמנחה איפשר למבקר שהוזמן לדיון לפצות פה.

יצירת ספרות היא גם מימוש הזכות להביע השקפת עולם או להימנע ממנה; לעומתה, ביקורת ספרות היא התוף הקורא להגשים את הזכות הזאת. קולה החריף עשוי לזעזע את החושים הקהים ולעורר אותם לחיוויים חדשים. אך מרבית הכותבים כיום על ספרות בעתונות, בכתבי־עת ובאינטרנט אינם מבקרי ספרות אלא סוקרי ספרים שטובלים לעתים קרובות את מקלדתם בנופת צופים. טשטוש הגבול בין סוגת הסקירה לסוגת הביקורת תרם זה כבר את תרומתו השלילית לזלזולו של הציבור בספרות ובביקורתה, בעיקר בשל טשטוש הגבול בין ספרות לשמה לבין ספרים שכוונתם אך לבדר, כלומר לפזר את הדעת ולהימכר כמוצרי צריכה.

גם הפוסט־מודרניזם זרע כאן את זרע הפורענות של הפלורליזם, הרב־תרבותיות וביטול הירארכיות האיכות; אנחנו קוצרים את יבול הסלחנות, הרדידות ואת הוצאתן של אמות־המידה השיפוטיות אל מחוץ לגדר.

בהמולה ובהשתקה המבקר חש שקולו אובד, שיש בציבור קולות רמים מקולו, בעיקר בעטייה של הצעקנות הזולה. ביקורת ספרות כהלכתה נדונה כנראה להשתתק במשך שנים לא מעטות. ההשתקה מעמיקה והולכת ככל שמוספי הספרות משתפים פעולה עם מחלקות המודעות של עתוניהם ונותנים פרסום לרשימות רבי־מכר.

מבקרי ספרות לא מעטים עברו "הסבה מקצועית" ופרשו משדה הקוצים אל שדה הבור של הממלכה השביעית והאינטרנט, אם לא טיפסו בגרם המעלות של מגדל השן האקדמי. יש שהלכו בשתי הדרכים כאחת. אך מבקר ספרות אינו יכול להיות מונחה אפילו על־ידי מה שמכונה יושר אקדמי, שאינו, למען האמת, אלא סוג מוגבל של יושר בשל התגדרותו בתחומי הדיסציפלינות המדעיות, ותו לא.

על האקדמיה הספרותית מוטב שלא להרבות מלים לבל אחטא בשפתי. לפני שנים לא מעטות "נוסדה" קיסרות חוקרי הספרות העברית. לקראת כנס היסוד שרטטה ד"ר זיוה שמיר (כיום פרופ') קווים לדמותה של הממלכה האקדמית המאוחדת:

"כנס זה הוא בבחינת ניסיון למתוח קו על דברים שקרו בעבר ולהציג חזית אחידה, כדי לחזק את מעמדו של חוקר הספרות העברית."

בכך הסתיימה לכאורה מלחמת דיאדוכים, יורשי הנפילים ברוך קורצוויל, לאה גולדברג שמעון הלקין ודב סדן, כולם ז"ל, ונכרתה ברית קדושה שמטרתה להסתער על אוצרות הטבע הספרותיים של העברית.

כעבור שנים מעטות ראינו את אחרית הימים של האימפריה: כלתה רגל מן הקמפוס, דוקטורנטים גמורים נמלטו אל שדות מרעה זרים ותלמידים נטושים עברו לחוגי מגדר ופסיכולוגיה, אם לא עברו לרפואה הוליסטית ולמדיטציה. האקדמיה הספרותית פשטה את הרגל, בין השאר, משום שהקימה "מעבדות" לניסויים בתימות ובסינקדוכות, במודלים של אופציות, במניפולציות של אוטונומיות אוטרקיות ובעקומות ביקוש והיצע. אני גם זוכר את בועז ערפלי בכותבו על שמחת עניים של אלתרמן: "על יחוס אדיטיבי או 'מרחבי' של אלמנטים הטרוגניים ושל תבניות הטרוגניות אלו לאלו; על צירוף אלמנטים, אספקטים ו'גושים' על בסיס של דמיון (אנלוגיות, ניגודים), ו/או על בסיס עקרונות סינקדוכיים־מטונימיים." וכו' וכו'.

בסופו של דבר, המעגל נסגר. פרופסורים של הקיסרות האקדמית חברו לדיקטטורת המו"לים והמשווקים ופתחו אתם באסטות משותפות עד כדי קרטליזציה של המסחר בספרים.

בגווע חיוכה הנוּגה של הליצנות נשאלת השאלה: על מה היו הרעש והמהומה?

זה היה, בסך הכל, סיפוח זוחל של טריטוריות ספרות (ותקציבים!) תוך כדי דיכוי מגדרי, דה־קונסטרוקטיביסטי ופוסט־מודרניסטי. אני אף מדמה לעצמי ששארית התפוצה של הביקורת תוגלה לבסוף אל שמורת טבע.

או־אז יבואו לסיור בשמורה פרופסורים, אילי הון מן התקשורת והמו"לות, יחצ"נים ודירקטורים של הפצה ושיווק. הם ישתאו למראה עיניהם ואחד מהם יאמר: "מה נאה מבקר ניאנדרטלי זה ומה נאה הסתפקותו במועט: מי אפסיים, מעט צפרדעים ונבוט מסוקס." וסופר זוטר, שזה עתה החל לצייץ פרוזה, חתן פרס מועצת ההימורים העליונה על ספרו הפוסט־ציוני־פוסט־פוסט־מודרני פילגש בגבעת חלפון אינה עונה (בקרוב הסרט), יהנהן בראשו, יצביע על המבקר הרובץ בנאת הדשא ויאמר לצלם הצהובון: "הנה המוצג ששרד מתקופתנו החלוצית־הפרימיטיבית."

ושבה הדממה כשהיתה.

 

גיורא לשם

 

המאמר נמסר לפרסום במוסף לספרות של מעריב ונדחה בידי העורכת, יעל נעמני, בטענה שאין היא מוכנה לפרסם במדור הספרות שלה מאמר שמבקר את ביקורת הספרות בעתונות.
המאמר הזה נכתב לפני פרוץ שערוריית פרס ספיר ולא רציתי ל"עדכן" אותו בהתאם למאורעות. עם זאת, השערורייה נותנת יתר תוקף לדברים.

 

 
איור למסתו של קרל קראוס הספרות המושמדת

 

 

 

 

 

76 תגובות

  1. עט שנונה לעת הזו הבאת לנו
    ראויים דברייך גיורא

  2. אני פשוט חושבת שהמאמר לא טוב, גם אני הייתי דוחה אותו.

    • מדוע המאמר אינו טוב ?

      • המאמר אינו טוב כי הוא בסך הכל פרפראזה מעודנת ל'בימת האורח' שנתת לאמנון נבות ולתכנה. יכול להיות שאתה מתגעגע למבול התגובות ההוא?…

    • גיורא לשם

      לאני,
      אם תכתבי בנושא הזה מאמר טוב משלי (או אף זהה בטיבו לשלי) אתן לו ללא דיחוי פרסום נאות בבלוג שלי.
      את מוזמנת לשלוח.
      הצעה הוגנת?

      • גיורא לשם

        לאני,
        המאמר הזה נכתב למגרה במשך שנים אחדות, החל משנת 1985, ודעותי בנושא הזה ידועות בר שנים רבות
        חלקו האחרון של המאמר ראה אור בניסוח אחר לפני כ-20 שנה.
        אני חוזר על הצעתי ההוגנת שתכתבי מאמר ואציג אותו בבלוג.
        את נענית לאתגר?

        • מבלי לפגוע במאמץ הכתיבה – האמנם צריך ש נים (?) כדי לכתוב מאמר כזה?…

          • גיורא לשם

            לאני,
            לא, בהחלט לא צריך שנים.
            פשוט רשמתי לעצמי הערות במשך שנים, בצד מאות הערות אחרות בעניינים שונים (מהם שגיבשתי למאמרים, ומהם שלא) והפעם הגיעה השעה לקבץ את ההערות שרשמתי לכדי מאמר.
            מה רע בזה?
            זו דרכי: לרשום דברים במשך שנים (אפילו שירים), לגבש לאט-לאט ולפרסם רק כאשר הדברים בשלים לדעתי.

  3. גיורא, קראתי את דבריך המעניינים. אני כמי שכותב ביקורות-סיקורות (אומנם לא כל שבוע) בעיתונות היומית – מודע להגבֵּל ולסד שבו נתון המבקר. דיונים רחבים יותר אני מנסה לקיים כאן בבלוג. כמובן, אין זה רק עניין של מקום בלבד. מקום המוסף הספרותי אכן הצטמצם, מעשרה דפים לשמונה ומשמונה לחמישה ולארבעה וכן הלאה, אני חושש שנגמור בסוף בתור פינת השחמט או פרשת השבוע; אבל גם אופן הכתיבה השתנה. ולא שאין אנשים מוכשרים סביב. אני חושב שאריק גלסנר למשל, הוא איש עם הרבה כישרון כמבקר. אבל ניכר בכול – אגב גם בפרס ספיר כמובן – הלחץ המסיבי של הוצאות הספרים הגדולות וכוחות השוק. מי כמוך יודע שקשה להיות מבקר פריודי העושה מלאכתו נאמנה ולכתוב באופן מעמיק מדי שבוע, במציאות תזזיתית שכזו. ההערה שלך על האקדמיה העוסקת בספרות עברית היא מאוד מעניינת. יש לי תחושה שהרבה פעמים דווקא החוקרים, במקום לקרב את הסטודנטים אל הספרות העברית, מרחיקים מהם אותה. אני מבין לצערי שיש לכך ראיות סטטיסטיות. רני.

    • גיורא לשם

      אמרו לי השבוע שבחוג לספרות עברית בירושלים נרשמו לשנה הבאה 12 סטודנטים בלבד.
      אין לאל ידי לאמת את המספר הזה.

      • אם אכן אלה המספרים – הרי שלפנינו שנים עשר השליחים שעל כתפיהם נושאים את הבשורה, והם האמורים להפיץ את התורה? אויה. רני.

  4. גיורא, שום סופר עכשווי, אם שמעת עליו, לא יקרא לספרו "פילגש בגיבעת חלפון אינה עונה".
    הבעיה האמיתית של התרבות במערב וגם אצלנו איננה תקציבי תרבות או משכורות מבקרים, אלא שבר החינוך.
    הפלוטוקרטיה המערבית (הקרויה בטעות דמוקרטיה) זקוקה לכמה טכנאים, אך לא להומניסטיקה ורעיונות גדולים. טלנובלות ועיתונות מגויסת יצלחו לשמירת השלטון פי כמה.
    ואשר לביקורת – גם זו מעולם לא היתה אובייקטיבית ולא אורים ותומים, אבל כשיש בחברה אינטיליגנציה שורשית, יש דיון ויש לקוות שגם מחשבה עצמאית.

    • גיורא לשם

      לאמיר,
      בוודאי ששום סופר לא יקרא לספרו "פילגש בגבעת חלפון אינה עונה".
      כדי לקרוא כך לספר צריך להכיר את המושג "פילגש בגבעה" ואת שמו של סרט ישראלי קדום "גבעה 24 אינה עונה".
      כמובן שהכותרת שהמצאתי היתה סרקסטית.
      מעולם לא טענתי שהביקורת אובייקטיבית ושהמבקר אובייקטיבי.
      ברגע שאדם כותב מתוך חושיו, חינוכו, נסיונו, עולמו הספרותי, חוויות חייו, השקפת עולמו וכו', הכל, בעצם, נכתב ממערכת עצביו שאינה אובייקטיבית אלא יחודית לו.
      הדרישה ל"אובייקטיביות" בביקורת נולדה כנראה מן הרצון לכתוב מאמרים שאינם אומרים כלום ו/או משגרה אקדמית שתובעת יצור "ניירות".

    • יעל ישראל

      "ואשר לביקורת – גם זו מעולם לא היתה אובייקטיבית ולא אורים ותומים, אבל כשיש בחברה אינטיליגנציה שורשית, יש דיון ויש לקוות שגם מחשבה עצמאית"

      אמיר, לא יכולת לנסח את זה טוב יותר.

      • המאמר נדחה משום שהוא מדבר בעברית עשירה , רבת גוונים ואינטיליגנטית – עיתון חושש שקוראיו לא יבינו וגם עתונאיו ועורכיו יזדקקו לפירוש צמוד.
        באשר לחוג לספרות – הניתוח לרוב לא מצליח והחולה תמיד מת.

        • גיורא פישר

          שלום גיורא

          אני רוצה להתייחס לשני ענינים שעלו בפוסט ובתגובות.

          1. מיעוט הנרשמים לחוגי הספרות והמקרא קשורים בעיקר לירידת קרן מקצוע ההוראה. רוב הנרשמים לחוגים אלו (גם בעבר) תכננו לעבוד בהוראה בסיום לימודיהם. מקצוע ההוראה נמצא היום בשפל המדרגה כשלעבודה הקשה אין פיצוי כספי הולם וגם אין הוקרה חברתית. זו הסבה העיקרית להתרוקנות החוגים שהאפשרות היחידה לתעסוקה היא בתחום ההוראה.

          2.אתה מלין ובצדק על כך שאין ביקורת מעמיקה במוספים הספרותיים. כידוע גם אין במה במוספי התרבות של העיתונות היומית לפרסום.
          מה יעשה משורר חדש (אני מדבר מהרהורי לבי) שרוצה שידעו שקיים בעולם בונצ'ה שתוק?

          משה יצחקי כתב לפני מספר שבועות בפוסט גלוי ומרגש על אכזבתו מכך שלספרו כמעט ולא הייתה תהודה.

          כתבת:" תרבותנו קלת־הדעת רעבה לתבלינים חריפים. על כן היא מרוממת ריאליטי על חשבון התבוננות מפוכחת במציאות. ספר כי ייצא לאור, ובטרם הגיע לידי המבקר, נחוג בחדשות, נחשף בראיונות בכפולות עמודים, מוצג בטורי רכילות ומצולם, הוא וכותבו, עם מדינאי צמרת, מעצבי צמרת, מסעדני צמרת ומבלי עולם"

          מה עלי לעשות שכשיצא ספרי לאור עוד מספר חודשים?.
          כמו כל יוצר אני חושב שיצירתי ראויה ואני רוצה שקהל גדול ידע שהיא קיימת.
          האם עלי לדחות "כפולת עמודים" אם יתמזל מזלי ויפנו אלי?. אני מסכים שמי שצריך לדבר זו היצירה עצמה. אך בגלל המצב שציירת אין לה שום אפשרות לבוא לידי ביטוי אלא דרך "כפולת העמודים".
          אפשר לומר שמדובר בסיבה ומסובב, אבל אני, אם תהיה לי אפשרות אנצל אותה. אהיה אמיתי ,לא אגרר למקומות לא ראויים. אבל אעשה מה שצריך כדי שכמה שיותר אנשים יקראו שיר אחד או שניים שלי.
          אחר כך אקווה שהשירים יפלסו דרך גם לשירים הבאים אחריהם.

          שבת שלום
          שלך
          גיורא פישר

          • רות בלומרט

            גיורא פישר, ראשית אאחל לך הצלחה טבעית אמיתית על ספרך העומד לראות אור. שנית המציאות: בשבוע שבועיים האחרונים ראיתי למעלה מ10 פרסומות ולפעמים יותר מפירסומת ליום ב"הארץ" לספרה של סוזן אדם, סופרת ידועה למדי שכתבה הפעם על נסיונה לקבל חזרה את ביתה שהוחרם במזרח אירופה ואבוי, היא נאלצת, או תיאלץ [לא קראתי] לגרש את הדיירים שהשתלטו על ביתה ועתה אין להם לאן ללכת. אני מגזימה, מלבד מאמר [כפולת עמודים] במוסף, הופיעו כל אותן פרסומות. אבוי, הטור של רבי המכר המשפיע על הקונים התמימים, לא הועבר השבוע מסטימצקי להארץ, או משהו מעין זה וזו אולי הסיבה לריבוי הפרסומות. פרסומות עולות הון. מי משלם? המחבר? ההוצאה? סוד כמוס לגבי. קווה לטוב. כלומר לספרך הטוב.
            שבת שלום.

          • גיורא לשם

            לגיורא פישר,
            קשה לייעץ לאחרים מה לעשות בעניין ה"התפרסמות" בכפולות עמודים.
            מן המפורסמות היא, כי אין כפולות עמודים בלא "חומר צהוב".
            לגבי דידי, מעולם לא הסכמתי להתראיין על אודות עצמי.
            יש בהתראיינות הזאת קורטוב של "עיסקה עם השטן".
            בסופו של דבר, כשיילוק, מגיע הרגע שבו העתונאי מבקש את ליטרת הבשר, שאם לא כן יישאר רעב.

            אבל קטונתי מלעוץ לאחרים.
            שירה, אם היא טובה, תשרוד ממילא. אם אינה טובה, שום "כפולה" לא תעזור לה.

          • גיורא פישר

            לגיורא לשם

            אתה שוכח שכשאתה התחלת לכתוב היו בפניך במות פתוחות לקהל פוטנציאלי של קוראי שירה. מתוך קריאת הביוגרפיה שלך אני מבין שעבדת ב"על המשמר". פרסמת מאמרי ביקורת ב"מעריב" והיית בין המייסדים של הוצאת "קשב". כלומר, היו לך מספיק במות שבהן יכולת לבנות בהדרגה את שמה של יצירתך. בגלל כל החוליים שכתבת עליהם בפוסט, אין ליוצרים חדשים במה ראויה עליה יוכלו להשמיע את קולם.
            לכן, אני מקווה שכשיגיע היום יהיה מי שיתייחס למה שכתבתי גם אם זה יהיה במחיר של "כפולת עמודים". אני צריך לסמוך על עמוד השדרה שלי, שכבר הוכיח את חוסנו שלא אצטרך לפסק את רגלי רחב מדי.

            תודה
            גיורא

          • גיורא לשם

            לגיורא פישר,
            ב"על המשמר" עבדתי שש שנים, ובכולן לא עסקתי בעריכת ספרות או בדומה לכך.
            ישבתי בדסק לילה וערכתי חדשות חוץ, כלכלה, ולעתים את מוסף הספורט!
            בהוצאת "קשב", אבוי! לו ידעת כמה פעמים היה עלי לדחות כתב-יד רע!
            לאיזה מרושע זה הפך אותי בעיני אנשים לא מעטים!
            אכן, לביכורי שירה בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 היה מצע נהדר. המוספים היו טובים מאוד,
            עורכיהם היו מן השורה הראשונה, לא היה צורך בירידה אל ה"צהוב", היה עם מי לדבר ולהתיעץ, ערבי שירה לא היו "מופעים", בקיבוצים הזמינו אותך לקרוא שירים ולשוחח עם החברים בחדר האוכל, לא היו "פסטיבלים", ולא היו יחצ"נים. הוציאו לך ספר שירה בלא לדרוש השתתפות עצמית!
            יכולת להיות בן 19 והזמינו אצלך מאמר ביקורת על משורר בן 60, כפי שקרה לי במאמר הביקורת הראשון שכתבתי בימי חיי!

          • גיורא פישר

            נכון, זה מה שאמרתי, העולם שאתה צמחת בו היה עולם שונה.
            ואם היית צריך היום להתחיל את דרכך מה היית עושה?

            אחד מידידיך חוזר ומתבטא גם נגד הפרסום באינטרנט, בגלל הזמינות המפתה את היוצר לשלוח את יצירתו לפני שהבשילה או בגלל ביטול ההררכיות כשכל אחד יכול לפרסם ואין מי שיגיד מה טוב ומה רע.
            יש אמת בטענות האלה, אך אני חוזר ואומר: במות הפרסום הישנות לא קיימות או נעולות בפני יוצרים חדשים.
            יוצר רוצה שקולו ישמע.

            דרך אגב, גם היום יש יוצרים שמזמינים אותם לערבים כמו שתיארת. אתמול הצטרפתי לערב כזה.אספר על הפגישה בפוסט הבא שלא יהיה שיר אלא הגיג.
            תודה
            גיורא פישר

          • גיורא לשם

            גיורא,
            מישהו שיפרסם משהו שלא הבשיל יעשה זאת בכל מדיה.
            זו לאו דווקא צרת האינטרנט. גם זאת צרה חינוכית: לא לדקדק בעבודה כבעל מלאכה ראוי לשמו.

          • גיורא פישר

            לגיורא לשם
            אני מניח שאתה צודק. אבל בבמות האחרות כמו כתבי העת או העיתונים יש עורכים האמורים למנוע פרסום בוסרי. ואילו באינטרנט הכל פרוץ.
            לבלוג כמו ה"בננות" יש הרבה מעלות אך אפשרות "המשוב המידי" מניח בפני יוצר חסר הסבלנות פתוי שלעתים קשה לעמוד בפניו.

          • גיורא, תמיד כדאי לזכור שבספרות, להבדיל מעיתונות יומית, אינטרנטית, מגזינית וכו' – טוב קורא אחד שקרא את היצירה פעמיים, משני קוראים שקראו אותה פעם אחת. רני.

          • גיורא פישר

            לרני יגיל מגיורא פישר

            נכון, אבל איך אגיע לקוראים שלא יודעים על קיומי?
            אין לי שום כוונה לדחוף את עצמי בכוח ושלא בכוח לשום מקום. אני מעדיף את הצמיחה הנכונה ,האיטית. אבל המצב כמו שמתאר אותו גיורא לשם והספור הפרטי שלי (בן 59, אין הרבה זמן "לצמיחה") מביא אותי להכרה שאם יפנו אלי מאמצעי התקשורת כשיתפרסם ספרי ,לא אסרב.

            אני מאמין כמוכם שיש סכוי ש"שמן טוב" יצוף ברבות השנים למעלה. אבל גם השמן הזה זקוק למשהו כדי שיוכל לצוף עליו.

            חוץ מזה, אני צנוע (באמת) אין לי שום יומרה ומחשבה לדבר אל הנצח.
            כשאני כותב ,אני לא מכוון אל הנצח גם לא יורד כדי למצא חן בעיני הקוראים ,למרות שכתבתי שיר שאומר את ההפך מזה ("שיר זול").

            אני כותב בצורה הטובה ביותר שאני יכול לפי תפיסתי את מעשה האומנות ומסתפק בקוראים של היום.

            הנצח יכול לחכות.

            בברכה

            גיורא

          • משה יצחקי
          • משה יצחקי
          • משה יצחקי
          • משה יצחקי
          • משה יצחקי

            יש פליטות קולמוס ויש פליטות בלתי רצוניות של המחשב. מתנצל על המסגרות הריקות, המחש פלטן בטרם הספקתי לרשום תגובתי.
            ולגופו של ענין, ממליץ לחזור לט.ס. אליוט הישן והטוב שכתב כי "… כי עלינו להזכיר לעצמנו שהביקורת היא בלתי נמנעת כמו הנשימה…" כשהביקורת היא רעה ולכך אני מניח מכוון גיורא לשם, היא כמו חנקן (לא דשן) ליצירה. הרחבת ההבנה וגרימת הנאה כך אליוט מבין את תפקידה של הביקורת וגבולותיה. וכאן אני עובר לגיורא פישר שבכנות רבה חושף ותוהה על מה שהעליתי בבלוגי – סיכוייו של יוצר להגיע לתודעת הציבור. האם יוכל לעשות זאת ללא חשיפה של איזה פרשייה עסיסית וצהובונית בביוגרפיה שלו.
            האם יש לו סיכוי מול שירה חלולה ודלה הנצעקת ממרפסת בשעות מנוחה כדי להפריע לשכנים שיזעיקו משטרה. וראו לאיזו חשיפה עיתונאית זכה.
            ולמען ההגינות אני חייב לציין שספרי זכה לרשימת ביקורת הוגנת ומאוזנת פרי עטו של רן יגיל ועל כך תודתי. רשימה זו הייתה בתוך כפולה שבתוכה הצטופפו ארבעה משוררים והדיון ביצירתם היה נתון בס(ו)ד הצמצום.
            גיורא פישר אני מסופק אם יציעו לך כפולה, ללא איזו סקופ ביוגרפי, אבל אם יציעו לך לך על זה בזהירות ובחשדנות, הנצח יכול לחכות כפי שכתבת.
            שבת שלום

          • גיורא לשם

            למשה יצחקי.
            אני חושב שאליוט סבר שעל הביקורת למלא תפקיד של בקרת התרבות, בלד ביקורת הספרות
            בין השאר, הוא מטיף להחדרת ערכים קתוליים ליצירה, הוא מנסה להגדיר את תפקידה המסויים של החדשנות בספרות לעומת המסורתיות, הוא מנסה לבחון יצירות מול הדוקטרינות של דורו של היוצר (ראה מסתו על דנטה).
            ומעניין לציין שאליוט כתב שתי מסות על מילטון, והן שונות זו מזו. בשנייה הוא מבקר את עצמו על דעותיו במסתו הראשונה!
            במובן מסויים, אליוט הוא מקבילה של קורצוויל פרט לכך, כמובן, שאליוט היה גם משורר ממדרגה ראשונה ועורך ספרים עילאי בהוצאת "פאבר אנד פאבר".

          • משה יצחקי

            לגיורא לשם.
            אליוט אכן סבר שעל הביקורת למלא תפקיד בקרת התרבות, ונכון שאליוט ביקר את אליוט על דעותיו, אך אליוט גם ראה את השירה וביקורת השירה כיצירות שעל כותביהן מוטלת החובה שיהיה להם עניין בעולם שמחוץ לשירה, אחרת אלה תהיה שירתם ריקה ואלה ביקורתם חלולה. ונדמה לי שלשם הנך מכוון את ביקורתך על הביקורת העכשווית. וכן, ההשוואה עם קורצוויל מצוינת על אף הבדלים מהותיים ביניהם.

          • גיורא לשם

            לגיורא פישר,
            ושוב הפעם, אני מביע רק את דעתי ואת תחושתי.
            אל לו למשורר אפילו "לפזול" אל הקורא. אפילו פזילה חטופה עלולה לפגוע במשורר.
            "תורת ההתקבלות" היא מושג מאוחר מאוד, בן שנות ה-70, שיוצרי דורות קודמים כלל לא העלו על דעתם.
            הם ישבו ויצרו בתום לב, וחוק קוראיהם התהווה מעצם עשייתם ולא מ"פרסומם".
            למרות שדעתי נשמעת מיושת, אני דבק בה מחמת החשש לחדירת ה"קורא!" אל תוך השיר.

          • גיורא פישר

            לגיורא לשם

            אני לא יודע אם כשאנחנו מדברים על מקומו של הקורא בתהליך היצירה אנחנו מתכוונים לאותו דבר או שיש לנו שאיפות דומות.

            אני יכול לדבר רק על עצמי. כתבתי מספר שירים שעוררו תרעומת גדולה אצל קוראים. לא מדובר דווקא בשירים שפרסמתי ב"בננות", אלא בקורפוס אחר שהוא המרכזי ביצירתי ולא הבאתי ממנו לכאן.

            אנשים נעלבו, ניסו לתקן ,ביקשו לא לפרסם כי "זה יפגע" כי "לא יאה" וכו..,לא נתתי לשיקולים אלו להפריע לי לשנות או לצנזר את השירים.
            מהבחינה הזו, אני לא מכניס את הקורא למערכת השיקולים שלי.

            אבל, אני בהחלט רוצה שהשירים שלי יהיו נגישים. שעיקר ההנאה שאנשים יפיקו מהם יהיה נעוץ לא בפענוח היצירה אלא בתהליך הרגשי והמחשבתי שיתרחש אצלם בסיום הקריאה.

            אני כן מכוון בכתיבתי לקורא. הקורא הוא אני. אני כותב בסגנון שהייתי רוצה לקרא.
            אבל אני קורא משוררים הכותבים בצורה שונה לחלוטין מה"קריטריונים" שלי ואני אוהב ומעריך את כתיבתם. לעתים מקנא במוכשרים שבהם.

            שבת שלום
            גיורא

          • גיורא לשם

            לגיורא פ.
            אתה כותב:
            "אבל אני בהחלט רוצה שהשירים שלי יהיו נגישים. שעיקר ההנאה שאנשים יפיקו מהם יהיה נעוץ לא בפענוח היצירה אלא בתהליך הרגשי והמחשבתי שיתרחש אצלם בסיום הקריאה."
            זאת בדיוק בעייה.
            זה לא עניינך אם הם נגישים או לא. אינך אחראי גם להנאה שיפיקו או לא יפיקו מהם הקוראים.
            במובן מסויים, כתיבת שיר היא בריאת עולם.
            אני בטוח שהבורא לא רצה שבני אדם יפיקו ממנו הנאה (ראה האיסורים) והנחש). הוא ברא אותו מתוך שיקוליו הוא, ובצרות עין ברורה.
            אבל צחוק בצד: ברגע שתגובת קהל נלקחת בחשבון אפילו בזווית עין, מתחילות הפשרות.
            בסופו של דבר, שיר חדש הוא משהו שלא נכתב קודם לכן, וברור שהוא יחספס במובן מסויים את משטח תודעתו של הקורא בלא שנתאמץ לעשות זאת.

          • גיורא פישר

            לגיורא
            אנחנו חלוקים, מאד.

            בכל אופן אנסה להבהיר את עמדתי:
            אני כותב בדרך היחידה שאני יודע ויכול. בדרך הטבעית לי, הדרך הטבעית לי היא דרך הפיתוי, למשוך את הקורא אלי, שיהיה שלי ואז אוכל ללחוש באזנו או לצעוק עליו את מה שיש לי להגיד. כל זאת, בלי שירגיש "באמצעים האומנותיים" שאני מפעיל.
            מנגנון זה טבוע באישיותי ובאופן טבעי גם בשירי.
            אני לא יכול לכתוב אחרת. הצורך בקומוניקציה עם האחר הוא חיוני בשבילי.
            כמו שציינתי קודם אני מכיר ביופים ובכשרונם של אחרים החושבים וכותבים לגמרי אחרת.

            ועכשיו ,אזעזע אותך ואולי גם אחרים בדברים הבאים שאכתוב.
            אתה וותיק ומנוסה ממני, אני לא צריך לספר לך שרגע הולדתו של שיר הוא נס שכל פעם נדמה שזו הפעם האחרונה והנס לא יחזור.
            השיר יכול לנבוע מצליל ,ממילה שפתאום מקבלת נפח, ממראה או מרעיון שהבליח פתאום. השאלה היא מה עושים עם המתנה הזו, לאן מוליכים אותה.

            אני מניח שכל יוצר פועל בדרכו.אני יכול לספר לך איך זה עובד אצלי למרות שאני בטוח שהדברים יעוררו תרעומת אצלך ואולי בוז אצל חלק מהיוצרים והקוראים:
            אני תמיד מחפש את "השער" דרכו אני נכנס אל השיר את אותו מקום נסתר שדרכו אני רוצה להאיר את הנאמר. אני תמיד חושב בשלב הזה על מה שבודאי נתפס אצלך כמילה גסה: "האם יש עניין לציבור". כלומר, כל פעולה אנושית יש בה "עניין לציבור" השאלה היא מה אתה עושה ,איזו זווית אתה מאיר, מה אתה תורם לקורא.
            אחרת ,למה שמישהו יקרא אותך?

            לא כל יצירה מחספסת את הקורא. להפך, רובן עוברות לידו כי הן משעממות, כי הן בנאליות ,כי הן לא הרחיבו בכלום את המנעד הרגשי של הקורא.

            אני יודע שהדברים האלה יפחיתו מערכי בעינייך. אני מקווה שלפחות תעריך את הכנות שבהם.

            תודה
            גיורא פישר

          • גיורא לשם

            לגיורא פ.
            הדברים אינם מפחיתים את ערכך בעיני. לא בזה מדובר.
            בוא נעזוב לרגע את המשורר.
            נתיחס לשיר בלבד. מה איכפת לשיר אם מישהו קרא בו אם לאו?
            הבדל הגישות בינינו הוא פשוט ביותר. מרבית הכותבים מתיחסים אל יצירי כתיבתם כאל ילדים. אני מתיחס אל יצירי כתיבתי כאל בריאוֹת שעזבו את יוצרן ויצאו לשוטט בעולם. מן הרגע שיצאו אל העולם, גורלן בידן.
            יתר על כן, ברור לי כי מן הרגע שהקורא "יציץ" אל הנוצר בשעת היווצרותו, תאבד היכולת לומר את היחוד בדבר הנוצר, שכן הקורא הוא "קהל", חסר כל יחוד.
            אולם, כפי שאמרתי, אם היוצר זקוק לקהל, לטפיחות על השכם, לקריאות העידוד, זה עסקו.
            ואם נחזור אל נושא המאמר. נוכחותו הגדולה כל-כך של ה"קהל", של "דעת הקהל", של הצורך "לתת לו להרגיש", להעניק לו "הנאה", היא אחת הסיבות שגרמו לשקיעתה של הביקורת.

          • גיורא פישר

            לגיורא לשם

            אם כך מסתבר שאין בינינו שום מחלוקת.
            גם אני לא מתייחס ליצירה כאל ילד, שאלוהים (מטפורי) ישמור! ,זו הסיבה שאין לי בעיה לגנוז שיר לא טוב או לערוך בו שינויים.

            ברור לי שכשהיצירה עוזבת אותי היא נוצרת מחדש אצל קוראיה ,אם כי יש מקומות שחשוב לי להיות בהיר ולכן אם לא מושגת בהירות אני מוכן להקשיב לקול של עורך או חבר בעל מקצוע.

            מחיאות הכפיים עתידיות או קריאות בוז לא נכנסות אף רגע לתוך תהליך הכתיבה.

            אבל לאחר שהסתיימה הכתיבה ואני זוכה למחיאות כפיים וירטואליות או ממשיות
            אני שמח מאד!

            שבוע טוב
            גיורא

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם