בננות - בלוגים / / 5. מאהבה של ליידי צ'אטרלי מקלל את האמהוּת
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

5. מאהבה של ליידי צ'אטרלי מקלל את האמהוּת

ד"ה לורנס

היא מביטה לאחור

 

הַבּוּעִיּוֹת הַחִוְרוֹת,

הַבּוּעִיּוֹת הַיְּפֵהפִיּוֹת הַזְּהֻבּוֹת-הַחִוָּרְיָנִיּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי הַגֻּלָּנִית,

שָׁטְפוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶל הַנָּהָר

בְּנָחִיל גּוּשִׁי קָרוּשׁ וּבוֹדֵד,

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תָּלְתָה הַשְּׁקִיעָה אֶת זְהַב מַחְלְצוֹתֶיהָ הַקָּלוּשׁ;

וְאַתְּ נִצַּבְתְּ לְבַדֵּךְ, מִתְבּוֹנֶנֶת בְּהִסְתַּלְּקוּתָן,

וְאַהֲבַת אֵם זוֹ כְּמוֹ שָׂטָן מָשְׁכָה אוֹתָךְ מִמֶּנִּי 

אֶל אַנְגְלִיָה.

 

לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל, לְאַחַר רֶדֶת הַלַּיְלָה,

לְאֹרֶךְ שְׁדֵרַת הַלִּבְנִים הַמְפֹאֶרֶת

מֵעֵבֶר לְכִכְּרוֹת הַנָּהָר

פָּסַעְנוּ בִּדְמָמָה, וְאַתְּ לָטַשְׁתְּ עֵינַיִם אֶל אַנְגְלִיָה.

 

וְאָז זָרַח שָׁם פֶּתַע בְּמַעֲבֵה חֶשְׁכַּת הַגּ'וּנְגְל

שֶׁל מַצַּע הָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ, הַשּׁוֹפֵעַ, פָּנָס

יָרֹק וְגַחְלִילִי שֶׁל אוֹר טָהוֹר, נִצָּחוֹן קָטָן, עַז, מֵמִיס

לָבָן וּמֻגָּהּ בְּאֹבֶךְ אֵשׁ, לְמַטָּה בַּחשֶׁךְ הַסָּבוּךְ.

אַחַר שׁוּב הִנַּחְתְּ אֶת יָדֵךְ בְּיָדִי, נָשַׁקְתְּ לִי, וְנִכְרַכְנוּ זֶה בָּזֶה.

וְהַנִּצְנוּצִים הַחַשְׁמָלִיִּים הַקְּטַנִּים הִמְשִׁיכוּ עִמָּנוּ, בָּעֵשֶׂב,

מִגְדָּלוֹרִים זְעִירִים, נִשְׁמוֹת פָּנָסִים פְּעוּטוֹת, תְּעוּזָה שֶׁהִתְפָּרְצָה

בְּפִצּוּץ אוֹר יָרֹק

בַּכֹּל לְמַטָּה בָּעֵשֶׂב, שֶׁבּוֹ חשֶׁךְ הִתְעַרְבֵּל בַּחֲשֵׁכָה.

 

לַמְרוֹת הַכֹּל, הַנְּשִׁיקָה הָיְתָה קֻרְטוֹב שֶׁל מְרִירוּת עַל פִּי

כְּמֶלַח, מְאַכֶּלֶת.

וְיָדִי קָמְלָה בְּתוֹךְ יָדֵךְ.

כִּי בְּלֵב פְּרָאִי עָרַגְתְּ לָשׁוּב, לַחֲזֹר

אֶל הַיְּלָדִים הַהֵם שֶׁנָּטַשְׁתְּ, אֶל כָּל עִדָּנֵי הֶעָבָר.

וַאֲנִי הָיִיתִי כָּאן בְּשֹׁבֶל דִּמְדּוּמָיו שֶׁל הָאִיזָר.

בַּבַּיִת, נִשְׁעַנּוּ עַל חֲלוֹן חֲדַרהַשֵּׁנָה

שֶׁל הָאַכְסַנְיָה הַבָּוָארִית הַיְשָׁנָה,

וְהַצְּפַרְדְּעִים בַּבְּרֵכָה שֶׁמֵּעֵבֶר סִלְסְלוּ בִּשְׁקִיקָה,

כְּסִיר בִּשּׁוּל, הָאֲגַם בִּעְבֵּעַ בְּאשֶׁר,

כְּרַעֲשָׁן שֶׁיֶּלֶד מְסַחְרֵר לַהֲנָאָתוֹ, הַלַּיְלָה קִרְקֵשׁ

בְּמוֹפַע הָרַאֲוָה שֶׁל הַצְּפַרְדְּעִים,

וְאַתְּ הִשְׁעַנְתְּ אֶת לֶחְיֵךְ עַל לֶחְיִי,

וְהִרְשֵׁיתִי לָךְ, רוֹצֶה לְהָבִּיעַ אַהֲדָה.

לְבַסּוֹף, כְּשֶׁהִזְדַּקַּפְתְּ, גְּלִימָתֵךְ הַלְּבָנָה נוֹשֶׁרֶת מִשָּׁדַיִךְ,

הִבַּטְתְּ בְּעֵינַי וְגַם אָמַרְתְּ: "אַךְ זוֹ שִׂמְחָה!"

וְשֵׁנִית לָךְ הִתְמַסַּרְתִּי.

אַךְ עֲנָנַת הָרְמִיָּה קִנְּנָה בְּעֵינַיִךְ,

הָאִמָּא שֶׁבָּךְ, עַזָּה כְּרוֹצַַחַת, הִבְזִיקָה אֶל אַנְגְלִיָה,

עוֹרֶגֶת אֶל אַנְגְלִיָה, אֶל יְלָדַיִךְ הַצְּעִירִים,

מִתְעַקֶּשֶׁת עַל אִמָּהוּתֵךְ, הַרְסָנִית.

 

וְהִנֵּה, גַּם שִׂמְחָה הָיְתָה, וֶאֱמֶת דִּבַּרְתְּ,

שִׂמְחָה זוֹ לֹא נִתַּן לְהַשְׁבִּית בְּנָקֵל;

עַזָּה מִפַּחַד אוֹ מֵאַהֲבַת אֵם הַרְסָנִית, הִיא הִבְלִיחָה;

גַּם הַצְּפַרְדְּעִים תָּרְמוּ אֶת חֶלְקָן, מְנַסְּרוֹת בְּלֹא הֶרֶף.

לַמְרוֹת זֹאת, עַד מַה לָּמַדְתִּי לְהַכִּיר בְּעֵינַיִךְ מַבָּט זֶה שֶׁל יֵאוּשׁ נוֹרָא!

עַד מָה אֲנִי מַכִּיר נִצְנוּץ מֶלַח זֶה, צָחִיחַ, עָקָר, עַז, נֶתֶר מְאַכֵּל!

לֹא דְּמָעוֹת, כִּי אִם תִּמְלַחַת מְאַכֶּלֶת וּלְבָנָה

הַמְכָעֶרֶת אֶת עֵינַיִךְ.

 

רָאִיתִי אוֹתָהּ, טָעַמְתִּי אוֹתָהּ בְּפִי, בְּצַוָּארִי, בְּחָזִי, בִּקְרָבַי,

צְרִיבָה שֶׁל מֶלַח עַז, חוֹרֶכֶת, מְכַרְסֶמֶת מִבַּעַד לְעֵירֹמִי חֲסַר הַיֶּשַׁע.

הָחְדַּרְתִּי לְתוֹךְ גְּבִישִׁים צוֹרְבִים, לְבָנִים,  

נַעֲוֶה, נִפְתָּל, חָדוּר עַד הָעֶצֶם.

הָהּ, אֵשֶׁת לוֹט, אֵשֶׁת לוֹט!

נְצִיב הַמֶּלַח, עַמּוּד הַמֶּלַח הָאָיֹם, הַסְּחַרְחָר, כְּנֵד מַיִם

שֶׁאֲפָפָנִי!

 

שֶׁלֶג מֶלַח, לָבָן, צוֹרֵב, נֶתֶר מְאַכֵּל

שֶׁבּוֹ הִתְפַּתַּלְתִּי.

 

אֵשֶׁת לוֹט! לֹא אִשָׁה, אֶלָּא אֵם.                                              

לָמַדְתִּי לְקַלֵּל אֶת אִמָּהוּתֵךְ,

נְצִיב מֶלַח אָרוּר אַתְּ.

קִלַּלְתִּי אֶת הָאִמָּהוּת בְּעֶטְיֵךְ,

אִמָּהוּת שְׁפָלָה, אֲרוּרָה!

 

אֲנִי מְיַחֵל לְיָמִים יָבֹאוּ, כַּאֲשֶׁר קִלְלָתִי אוֹתָךְ תָּסוּר מֵעַל לִבִּי.

וְהִיא טֶרֶם סָרָה.

פַּעַם, מִכָּל מָקוֹם, הַצְּפַרְדְּעִים, פִּרְחֵי הַגֻּלָּנִית שֶׁל בָּוָארְיָה, הַגַּחְלִילִיּוֹת

נָתְנוּ לִי שִׁקּוּי מָתֹק נֶגֶד מִכְווֹת הַמֶּלַח,

גַּם בְּגֶשֶׁם זֶה קַיֶּמֶת נְדִיבוּת.

 

עַל כֵּן, אַף בִּשְׁעַת מְצוּקָתִי הַנִּסְעֶרֶת, הָעֲמֻקָּה בְּיוֹתֵר

אֲנִי מְנַסֶּה לִזְכֹּר שֶׁבֵּינֵינוּ שְׁרוּיָה גַּם הַטּוֹבָה.

שֶׁאַתְּ עִמִּי, כִּכְלוֹת הַכֹּל.

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֵךְ מַבִּיטָה בְּדִיּוּק לְאָחוֹר; תֵּשַׁע עֲשִׂירִיּוֹת, אֲהָהּ, יוֹתֵר

אַתְּ מַבִּיטָה סָבִיב-סָבִיב מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵךְ;

אַךְ לְעוֹלָם לֹא בְּדִיּוּק לְאָחוֹר.

 

אַף-עַל-פִּי-כֵן הַקְּלָלָה שֶׁקִּלַלְתִּי אוֹתָךְ עֲדַיִן רוֹבֶצֶת עַל לִבִּי

כִּכְוִיָּה עֲמֻקָּה, עֲמֻקָּה.

הַקְּלָלָה שֶׁקִלַּלְתִּי אֶת כָל הָאִמָּהוֹת.

כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁמִּתְבַּצְּרוֹת בְּאִמָּהוּת, הַמַּשְׁמִימוֹת אֶת הֶחָזוֹן.

הֵן אֲרוּרוֹת, וְהַקְּלָלָה אֵינָהּ מוּסֶרֶת;

הִיא בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי כִּכְוִיָּה יְשָׁנָה, עֲמֻקָּה,

וְהוֹ, מִי יִתֵּן וְהָיָה טוֹב יוֹתֵר.

 

בויירברג

 


פרידה לורנס

לורנס נשא לאשתו את מי שהיתה רעייתו של פרופ' לספרות גרמנית. לבעלה הראשון ולה היו שני ילדים שנשארו בחזקת הבעל שכמעט ולא נתן לה לפגוש את ילדיהם.

16 תגובות

  1. וואו, הוא תפס את זה. חד ומדמם.
    שום אהבה לא תנצח את האמהות. וגם לא את האבהות, אגב. בסרט "פרידות" מוצג המוטיב הזה באופן מרגש ביותר.
    תרגום נפלא, גיורא. תודה.

  2. טובה גרטנר

    גיורא
    היקר
    זה פשוט כמו חץ מדמם
    מאיפה היה לך את הכח לקחת תאת השיר הזה ולתת לו לעוף, ככה בכבדות מעל החיים שלנו?
    להתראות טובה

  3. אהוד פדרמן

    גיורא, זהו שיר המיטיב לתאר מנקודת מבט גברית קנאית את מאבק האיתנים המתחולל בליבה של פרידה, בין הרצון להיות עם אהובה לורנס לבין הרצון להיות עם שלושת ילדיה, אותם עזבה כשהיו בני 12, 10, 8
    ופרידה בחרה באהבת הגבר וזכתה כצפוי בגינוי מוסרי חריף על בחירתה.
    גם היא ובעיקר לורנס נרדפו באנגליה בשל בעיטתם במוסכמות החברתיות וב 1919 עזבו אותה סופית והחלו מסע נדודים ברחבי העולם.
    אך לורנס אינו מסתפק בבחירתה של פרידה בו. הוא מקנא בגעגועיה לילדיה ורוצה בעלות טוטלית על אהבתה, כמו אין מקום לקיומן בצוותא ובשלום של אהבות מסוגים שונים. בעיניו אהבה זו אהבה והוא שונא את הרעיון להתחלק באהובתו אפילו שמתחריו הם רק געגועים.
    מוטיב אשת לוט, נציב המלח חזק מאוד
    כמו גם כנותו של הדובר מתוך כאב קנאתו העיוורת בילדים המתחרים על לב אהובתו ויכולתו לומר דברים שהם טאבּוּ גם היום, אך בודאי בתחילת המאה העשרים – הטלת קללה באמהוּת, כמו חרטה לרגע (הקללה רובצת על ליבי) ודבקות בה למרות הכל (הקללה לא מוסרת).
    התרגום טוב מאוד, שומר על שפה גבוהה אך קולח, כך שלו נאמר לי שהשיר נכתב במקור בעברית, הייתי מאמין

    כדי שהשיר יהיה מובן יותר מבחינת מקום המצאות הדובר ואהובתו (גרמניה) וזירת הגעגועים של פרידה (אנגליה), כדאי לציין שבעלה הראשון של פרידה, שהיתה בת למשפחת אצולה גרמנית, היה ארנסט וויקלי פרופסור בריטי לשפות מודרניות ומורה לשעבר של לורנס וכאשר היא ולורנס התאהבו הם ברחו ב 1912 מאנגליה לגרמניה כשילדיה נותרו עם אביהם באנגליה

  4. עוד לא התרכזתי בטקסט הזה, אבל אני רוצה לומר לך שאני קוראת הערב על וולפרד אוון ומצאתי תרגום שלך טוב בהרבה מהמקור. ביחוד השורה האחרונה — הברקה. וזה הרבה משום שהרשת לעצמך קצת שינויים.

השאר תגובה ל טובה גרטנר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם