ד"ה לורנס
תאנים
הָאֹפֶן הַמְקֻבָּל לֶאֱכֹל תְּאֵנָה, בְּחֶבְרָה,
הוּא לֶאֱחֹז בָּעֹקֶץ, וּלְשַׁסֵּעַ לְאַרְבַּע,
וְלִפְתֹּחַ, וְהִנֵּה זֶה פֶּרַח מַבְהִיק, וְרַדְרַד, לַח, דִּבְשִׁי, כְּבַד־כּוֹתֶרֶת, בַּעַל
אַרְבָּעָה עֲלֵי־כּוֹתֶרֶת.
אַחַר־כָּךְ אַתָּה מַשְׁלִיךְ אֶת הַקְּלִפָּה
שֶׁהִיא כְּגָבִיעַ בַּעַל אַרְבָּעָה עָלִים,
אַחֲרֵי שֶׁקָּטַמְתָּ אֶת הַנִּצָּה בִּשְׂפָתֶיךָ.
אַךְ הָאֹפֶן הַיּוֹתֵר גַּס
הוּא פָּשׁוּט לְקָרֵב אֶת פִּיךָ אֶל הַסֶּדֶק, וְלִשֹּׁךְ אֶת הַבָּשָׂר בְּבַת־אַחַת.
לְכָל פְּרִי פָּרָשָׁה סוֹדִית מִשֶּׁלּוֹ.
הַתְּאֵנָה פְּרִי מַפְרִישׁ מְאֹד.
כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָה זְקוּפָה בִּצְמִיחָתָהּ, מִיָּד אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁהַדָּבָר סִמְלִי:
נִרְאֶה שֶׁהִיא זְכָרִית.
אַךְ כְּשֶׁאַתָּה מֵיטִיב לְהַכִּירָהּ, דַּעַת הָרוֹמָאִים מְקֻבֶּלֶת עָלֶיךָ, הִיא נְקֵבָה.
הָאִיטַלְקִים אוֹמְרִים בְּגַסּוּת רוּחַ, שֶׁהִיא מְסַמֶּלֶת אֶת הָאֵיבָר הַנִּקְבִּי;
פְּרִי הַתְּאֵנָה:
הַסֶּדֶק, הַחוֹר,
הַמּוֹלִיכוּת הַלַּחָה הַנִּפְלָאָה אֶל הַתּוֹךְ.
מְקֻפֶּלֶת,
מְכֻנֶּסֶת,
הַתִּפְרַחַת מֻפְנֶמֶת כָּלִיל, לִיפִית־רֶחֶם;
וְלָהּ רַק נֶקֶב אֶחָד.
הַתְּאֵנָה, פַּרְסַת־הַסּוּס, פֶּרַח־הַדְּלַעַת.
סְמָלִים.
הָיֹה הָיָה פֶּרַח שֶׁהֵנֵץ פְּנִימָה, אֶל הָרֶחֶם;
עַכְשָׁיו קַיָּם פְּרִי כְּרֶחֶם בָּשֵׁל.
זֶה תָּמִיד הָיָה סוֹד.
כָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת, הַנְּקֵבָה תָּמִיד חַיֶּבֶת לִהְיוֹת סוֹדִית.
זֹאת מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה הִתְנַשְּׂאוּת חוֹשְׂפָנִית עַל עָנָף
כִּפְרָחִים אֲחֵרִים, בְּגִלּוּי עֲלֵי כּוֹתֶרֶת;
אֲפַרְסֵק וְרַד־כֶּסֶף, יֹרֶק־בַּקְבּוּק וֶנֶצְיָאנִי שֶׁל פֵּרוֹת שֶׁסֶק וְחֻזְרָר,
גְּבִיעֵי־עֵנָב רְדוּדִים עַל גִּבְעוֹלִים צָרִים, מְעֻבִּים,
מַבְטִיחִים בְּפֻמְבֵּי גַּן־עֵדֶן:
הֵידָד לַקּוֹץ הַפּוֹרֵחַ! הֵידָד לַבִּטּוּי!
הַוַּרְדָּנִיּוּת הָאֲמִיצָה, הַהַרְפַּתְקָנִית.
מְגֻלֶּלֶת, סוֹדִית בְּאִלְּמוּתָהּ,
חֲלָבִית בְּלַחוּתָהּ, מֹהַל שֶׁמְּגַבֵּן חָלָב וּמַחְמִיץ רִיקוֹטָה,
מֹהַל שֶׁרֵיחַ מוּזָר לוֹ עַל אֶצְבְּעוֹתֶיךָ, שֶׁאֲפִלּוּ עִזִּים לֹא יִטְעֲמוּ;
קֵפֶל עַל קֵפֶל עַצְמָהּ, מְסֻגֶּרֶת כְּאִשָּׁה מֻסְלְמִית,
עֶרְיָתָהּ בְּדָלֶ"ת אַמּוֹתֶיהָ, פְּרִיחָתָהּ לֹא־נִרְאֵית לְעוֹלָם,
רַק דֶּרֶךְ גִּישָׁה קְטַנָּה אַחַת, בִּסְגוֹר פַּרְגּוֹד מִפְּנֵי הָאוֹר;
תְּאֵנָה, פְּרִי הַמִּסְתּוֹרִיּוּת הַנְּקֵבִית, חֲסוּיָה וּמֻפְנֶמֶת,
פְּרִי יַמְתִּיכוֹנִי, בְּעֶרְיָתֵךְ הַחֲסוּיָה,
הֵיכָן שֶׁהַכָּל קוֹרֶה בְּאֵין־רוֹאִים, פְּרִיחָה, וְהַפְרָיָה, וּפְרִיָּה
בְּתוֹךְ הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הָעַצְמִיּוּת שֶׁלָּךְ, שֶׁעַיִן לֹא תִּשְׁזֹף לְעוֹלָם
עַד חֲנִיטָה, וְאַתְּ בְּשֵׁלָה מִדַּי, וְאַתְּ מִתְבַּקַּעַת לִשְׁבֹּק חַיִּים לְכָל חַי.
עַד שֶׁטִּפַּת הַבְּשֵׁלוּת נִפְרֶשֶׁת,
וְהַשָּׁנָה חוֹלֶפֶת.
וְכָעֵת הַתְּאֵנָה נָצְרָה אֶת סוֹדָהּ דַּי וְהוֹתֵר.
הִיא מִתְבַּקַּעַת, וְאַתָּה רוֹאֶה מִבַּעַד לַסֶּדֶק אֶת גּוֹן הַשָּׁנִי.
וְהַתְּאֵנָה מְחֻסֶּלֶת, הַשָּׁנָה חָלְפָה־עָבְרָה.
כָּכָה מֵתָה הַתְּאֵנָה, מְגַלָּה אֶת אַדְמוּמִיּוּתָהּ מִבַּעַד לַסֶּדֶק, אַרְגְּמָנִי
כְּמוֹ פֶּצַע, גִּלּוּי סוֹדָהּ, לְאוֹר הַיּוֹם.
כְּמוֹ זוֹנָה, הַתְּאֵנָה הַבְּקוּעָה, מַצִּיגָה אֶת סוֹדָהּ לְרַאֲוָה.
גַּם נָשִׁים מֵתוֹת כָּךְ.
הַשָּׁנָה נוֹשֶׁרֶת בְּשֵׁלָה מִדַּי,
הַשָּׁנָה שֶׁל נְשׁוֹתֵינוּ.
הַשָּׁנָה שֶׁל נְשׁוֹתֵינוּ נוֹשֶׁרֶת בְּשֵׁלָה מִדַּי.
הַסּוֹד נִגְלֶה בְּעֶרְיָתוֹ.
וְעַד מְהֵרָה פּוֹשֶׁה בּוֹ רָקָב.
הַשָּׁנָה שֶׁל נְשׁוֹתֵינוּ נוֹשֶׁרֶת בְּשֵׁלָה מִדַּי.
כַּאֲשֶׁר תָּפְסָה חַוָּה בְּמוֹ שִׂכְלָהּ כִּי עֵירֻמָּה הִיא
תָּפְרָה בִּמְהִירוּת עֲלֵי־תְּאֵנָה, לָהּ וּלְאִישָּׁהּ.
כָּל יָמֶיהָ עַד כֹּה הָיְתָה עֵירֻמָּה
וְעַד אָז, עַד תַּפּוּחַ־הַדַּעַת הַהוּא, עֻבְדָּה זוֹ לֹא עָלְתָה עַל דַּעְתָּהּ.
הִיא הֶעֶלְתָה אוֹתָהּ עַל דַּעְתָּה, וְתָפְרָה בִּמְהִירוּת עֲלֵי תְּאֵנָה.
וּמִנִּי אָז נָשִׁים תּוֹפְרוֹת.
אַךְ כָּעֵת הֵן מַכְלִיבוֹת אֶת הַתְּאֵנָה הַמְבֻקַּעַת לְנוֹי, וְלֹא לִכְסוּת.
יוֹתֵר מֵאֵי־פַּעַם הֵן נוֹתְנוֹת אֶת דַּעְתָּן עַל עֵירֻמָּן,
וְהֵן לֹא תָּנַחְנָה לָנוּ לִשְׁכֹּחַ זֹאת.
עַכְשָׁיו, הַסּוֹד
נִהְיֶה לְהַצְהָרָה מִבַּעַד לְשִׂפְתֵי שָׁנִי לַחוֹת, אַרְגְּמָנִיּוֹת
הַמְגַחֲכוֹת עַל חֲרוֹן־אַפּוֹ שֶׁל הָאֵל.
אָז מָה, אֱלֹהִים אַדִּירִים! – קוֹרְאוֹת הַנָּשִׁים.
אֶת סוֹדֵנוּ נָצַרְנוּ דַּי וְהוֹתֵר.
אֲנַחְנוּ תְּאֵנָה בְּשֵׁלָה.
הָבָה נַבְקִיעַ בְּגִלּוּי דַּעַת.
הֵן שׁוֹכְחוֹת, תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד.
תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד.
תְּאֵנִים לִבְנוֹת־דְּבַשׁ מִן הַצָּפוֹן, תְּאֵנִים שְׁחֹרוֹת סְמוּקוֹת קְרָבַיִם,
מִן הַדָּרוֹם.
תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד, לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד בְּכָל מֶזֶג אֲוִיר.
אָז מָה, כְּשֶׁנָּשִׁים בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ מַבְקִיעוֹת דֶּרֶךְ לְבַטֵּא אֶת עַצְמָן?
וּתְאֵנִים מְבֻקָּעוֹת לֹא תַּחֲזֶקְנָה מַעֲמָד?
סאן גרבזיו
מאנגלית: גיורא לשם
הא גיורא, לא הייתי מנקדת אותו.
מעודי לא כתבתי שירה או תירגמתי שירה בלא לנקד.
בתוך השיר הזה עצמו מרובים המשחקים הלשוניים (בתירגום כבמקור) והם עלולים לא להיראות בלא ניקוד.
וככלל, שירים לא מנוקדים מאבדים הרבה מן המרחב הלשוני שלהם. נסי, למשל, להבחין בין המלים "רוּחַ" ו"רֶוַח" כאשר ההקשר אינו מסייע לפיענוח.
כנ"ל, למשל, המלים "אוֹן" ו"אָוֶן".
אני מסוגל להביא אלפי דוגמאות בעברית לתיאור המכשלה הזאת: לָאֱמֶת, לְאַמֵּת, לְאַמַּת (מים או מידה) וכו'.
תיקון:
אָוֶן בקמץ בא'.
גיורא, המכשלה הזאת ידועה לי היטב, לכן ניתן להיסתפק בניקוד מינימליסטי (מה שהאקדמיה ללשון קוראת לו "ניקוד חלקי") של מה שעלול להתפרש אחרת מהמכוון.
לא בכל שיר הייתי מוותרת על ניקוד. בזה הספציפי-כן. ולא כל שיר הייתי מנקדת בכל מחיר-
אני לא אוהבת עגילים על כולם.
יפה איך הוא מחיה עד תום את הסמל העתיק הזה (א-פייג!) שראשיתו בגן העדן (שום תפוח לא היה שם) ובעצם נפוץ בכל תרבויות המזרח הקדום.
מרגישים את השליחות הדידקטית – הוא מדבר הרבה ועם כוונה וייעוד, ועדיין הסמל עצמו מצליח לא רע לעמוד בנטל.
מאהבה של הליידי מאכיל אותנו גרגר גרגר עם פינצטה פינצטה 🙂
פואמה מפוארת ביותר וסאן גרבזיו זה שם מקום ?
לריקי,
זה המקום שבו נכתב השיר.
שיר שוביניסטי לולא שתי השורות האחרונות שהן כמו עלה תאנה.
כמעט שאין סופר אנגלי בתחילת המאה ה-20 שיודע כד"ה לורנס לשיר שיר הלל לנשיות המשתחררת!
על הכותב להאמין לי שלורנס לא היה זקוק לעלי תאנה, לא בשתי השורות האחרונות ולא בשורה כלשהי שכתב.
גם נשים מתות כך…
ואיך מתים גברים?
זה שיר שמשתמש בכל הארטיליריה הפיוטית שלו כדי להשוות נשיות לתאנה מבוקעת, וזה די מגעיל. במקרה הטוב השיר הזה מזכיר פרסומת לפרילי (שבה נשים מחופשות לפירות כמשל לטעמי היוגורט, יאמי יאמי) ובמקרה הפחות טוב את אורית פוקס בליפסטיק תות. נשיות מעולם לא נראתה יותר מבהילה מאשר בשיר הזה – והבהלה על מחברו.
גלי
אשה כמו תאנה
וגבר כמו סברס?
לא מזיק לעתים לקרוא שירה עם קמצוץ של הומור.
מכל מקום, ד"ה לורנס אינו זקוק להגנתי.
מי זאת אורית פוקס? משוררת?
אורית פוקס?
דומני שלו ד"ה לורנס היה כותב עליה, נושא השיר היה מֵלוֹן ולא תאנה.
בראשית רבה, פרשה ט"ו, ז: מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה?
רבי יוסי אומר: תאנים היו, דבר למד מעניינו: משל לבן שרים שקלקל עם אחת מן השפחות. כיון ששמע השר טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה אחת שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקיבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן, טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו… אבל תאנה שאכל מפירותיה פתחה דלתיה וקיבלתו. הדא הוא דכתיב: ויתפרו עלה תאנה.
ועוד משהו: אריסטו ב"היוצרות בעלי החיים" משוה את היוצרות העובר ליצירת גבינה מחלב, שלתוכו טיפטפו עסיס תאנים.