לִיזֶל מְיוּלֶר
רומנטיקונים
יוהאנס בראהמס וקלרה שומאן
התרגום מוקדש לרוני אמיר
הַבִּיּוֹגְרָפִים הַמּוֹדֶרְנִים חֲרֵדִים
"עַד הֵיכָן הִרְחִיקוּ לֶכֶת," יְדִידוּתָם הַעֲדִינָה.
הֵם תּוֹהִים לְמָה הוּא בְּדִיּוּק מִתְכַּוֵּן
בְּכָתְבוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁב עֲלֶיהָ לְלֹא הֶרֶף,
מַלְאָכוֹ הַשּׁוֹמֵר עָלָיו, יְדִידָתוֹ הָאֲהוּבָה.
הַבּיּוֹגְרָפִים הַמּוֹדֶרְנִים שׁוֹאֲלִים
אֶת הַשְּׁאֵלָה הַגַּסָּה, שֶׁאֵינָהּ לַעִנְיָן
שֶׁל דּוֹרֵנוּ, כְּאִלּוּ הָאֵרוּעַ
שֶׁל שְׁנֵי גּוּפִים הַמִּסְתַּבְּכִים זֶה בְּזֶה
קוֹבֵעַ אֶת מֵדַּת הָאַהֲבָה,
שׁוֹכְחִים בְּאֵיזֶה רֹךְ פָּסַע אֵרוֹס
בַּמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, כֵּיצַד יָד
שֶׁהֻחְזְקָה זְמַן רָב מִדַּי אוֹ מַבָּט מְעֻגָּן
בְּעֵינָיו שֶׁל מִישֶׁהוּ יָכְלוּ לְטַלְטֵל לֵב מִמּוֹשָׁבוֹ,
וְגוֹנֵי פְּנִיָּה שֶׁאֵינָם יְדוּעִים
בִּשְׂפָתֵנוּ הַשִּׁוְיוֹנִית
יָכְלוּ לְהַרְטִיט אֶת הָאֲוִיר הָרֵיחָנִי
וְלִנְסֹך בּוֹ זֹהַר בְּכֹחַ חֻמָּהּ
שֶׁל אֶפְשָׁרוּת. כָּל אֵימַת שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת
הָ"אִינְטֵרְמֶצִי", נוּגִים
וְשׁוֹפְעִים בַּעֲנִיגוּתָם,
אֲנִי מְדַמָּה אֶת שְׁנֵיהֶם
יוֹשְׁבִים בַּגָּן
בֵּין וְרָדִים מְאַחֲרֵי־פְּרִיחָה
וּמַפְּלֵי־עָלִים כֵּהִים,
מַנִּיחִים לַנּוֹף לְדַבֵּר בַּעֲדָם,
וְלָנוּ לֹא יַשְׁאִירוּ דָּבָר לְצוֹתֵת לוֹ.
מאנגלית: משה דור
לִיזֶל מְיוּלֶר נולדה בהמבורג שבגרמניה ב-1924 והגיעה לארה"ב בגיל חמש עשרה כשאביה נאלץ להימלט מפני הנאצים. באחד משיריה תיארה כיצד מות אמה בת ה-54 הניע אותה לכתוב שירים. סופה שזכתה בפרס פוליצר לשירה. היא מתגוררת בלייק פורסט שבמדינת אילינוי.
איזו עדינות. איזו משוררת. כמו שפה זרה לרובנו.
יפה ועדין, משה. משל לחיינו כולנו.
זה יפה, תיאור העולם-הנעלם ההוא, שבו אנשים לא הרשו לעצמם להביע הכל במלים, מה שלא פגם כהוא-זה במה שהרגישו.
שמחתי להתוודע למלה "ענִיגוּת" שלא הכרתי – היא מתאימה מאד לתיאור המעודן, והולכת מצויין עם "נוגים".
ומצאה חן בעיני השורה האחרונה.
התרגום מצליח להעביר אל הקורא את הרומנטיקה העדינה שעברה לצערי מהעולם. תודה ,משה, על השיר ותרגומו הרגיש .מאוד אהבתי.ותודה ,גיורא, על הבאת השיר