בננות - בלוגים / / שתי משוררות על שתי ציירות ומשורר
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

שתי משוררות על שתי ציירות ומשורר

 

 

 

 

 

אדריין ריץ"

 

פאולה בקר לקלרה וסטהוף

 

          פאולה בקר 1907-1867

          קלרה וסטהוף 1945-1878

 

השתיים התיידדו בווֹרְפְּסְוֵדֶה, מושבת אמנים ליד ברמן, גרמניה, בקיץ 1899. בינואר 1900 בילו שתי החברות חצי שנה בפריז, שבה עסקה פאולה בציור וקלרה למדה פיסול אצל רודן. הן שבו לוורפסודה באוגוסט ובחורף שהו יחדיו בברלין. קלרה נישאה ב־1901 למשורר ריינר מריה רילקה;  כעבור זמן־מה נישאה פאולה לצייר אוטו מוֹדֶרְזוֹן. היא מתה מדימום לאחר לידה במלמלה:  "איזו חרפה!"

 

הַסְּתָו חָשׁ בְּהֶאָטַת קִצְבּוֹ,

קַיִץ עֲדַיִן מַחֲזִיק כָּאן מַעֲמָד, אֲפִלּוּ הָאוֹר

שׂוֹרֵד לִכְאוֹרָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ

אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בּוֹ עַד שׁוּלָיו הַשְּׁקוּפִים.

הַיָּרֵחַ מִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר. לֹא רָצִיתִי בַּיֶּלֶד הַזֶּה.

אַתְּ הַיְחִידָה שֶׁלָּהּ סִּפַּרְתִּי.

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי רוֹצָה יֶלֶד, בְּאַחַד הַיָּמִים אַךְ לֹא כָּעֵת.

לְאוֹטוֹ הֶרְגֶּל נָעִים, שָׁלֵו

לַעֲקֹב אַחֲרַי בְּעֵינָיו, לוֹמַר לִכְאוֹרָה

עַד מְהֵרָה יִהְיוּ יָדַיִךְ מְלֵאוֹת עֲבוֹדָה!

וְאָכֵן, יִהְיוּ; יֶלֶד זֶה יִהְיֶה שֶׁלִּי

וְלֹא שֶׁלּוֹ, הַכִּשְׁלוֹנוֹת, אִם אֶכָּשֵׁל,

יִהְיוּ כֻּלָּם שֶׁלִּי. קְלָרָה, אֵינֶנּוּ מֵיטִיבוֹת

לִלְמֹד כֵּיצַד מוֹנְעִים דְּבָרִים כָּאֵלֶּה,

וְכַאֲשֶׁר יֵשׁ לָנוּ יֶלֶד, הוּא שֶׁלָּנוּ.

אַךְ בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֲנִי חָשָׁה נַעֲלָה מֵאוֹטוֹ אוֹ מֵאָדָם כָּלְשֶׁהוּ.

אֲנִי יוֹדַעַת כָּעֵת מַהִי הַמְּשִׂימָה הַמּוּטֶלֶת עָלַי.

הִיא תּוֹבַעַת מֶרֶץ כֹּה רַב! אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאֲנִי

נָעָה בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, בְּאֹרֶךְ־רוּחַ, בְּקֹצֶר־רוּחַ,

בִּבְדִידוּתִי. אֲנִי תָּרָה בְּכָל מָקוֹם בַּטֶּבַע,

אַחַר צוּרוֹת חֲדָשׁוֹת, צוּרוֹת יְשָׁנוֹת בִּמְקוֹמוֹת חֲדָשִׁים,

מִשְׁטָחָיו שֶׁל פֶּה עַתִּיק, נַנִּיחַ, בֵּין הֶעָלִים.

אֲנִי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה הַדָּבָר שֶׁאֲנִי תָּרָה אַחֲרָיו.

זִכְרִי אֶת הֶחֳדָשִׁים הָהֵם בְּיַחַד בַּסְּטוּדְיוֹ,

זְרוֹעוֹתַיִךְ הַחֲזָקוֹת טְבוּלוֹת בְּחֵמָר רַךְ,

וַאֲנִי מְנַסָּה לִיצוֹר מַשֶּׁהוּ מִן הָרְשָׁמִים הַמְשֻׁנִּים

שֶׁתּוֹכְפִים עָלַי – הַפְּרָחִים

וְהַצִּפֳּרִים הַיַּפָּנִיִּים עַל מֶשִׁי, הַשִּׁכּוֹרִים

הַמּוֹצְאִים מִסְתּוֹר בַּלּוּבְר, אוֹר הַנָּהָר הַהוּא,

הַפָּנִים הָהֵן… הַאִם יָדַעְנוּ בְּדִיּוּק

מַדּוּעַ הָיִינוּ שָׁם? פָּרִיז רִפְּתָה אֶת יָדַיִךְ,

מָצָאת שֶׁהִיא מֵעַל לְכֹחוֹתַיִךְ, וּבְכָל זֹאת

הִמְשַׁכְתְּ בַּעֲבוֹדָתֵךְ… וְאַחַר־כָּךְ שׁוּב נִפְגַּשְׁנוּ שָׁם,

שְׁתֵּינוּ כְּבָר נְשׂוּאוֹת, וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאַתְּ וְרִילְקֶה

נִרְאִים רְפֵי אוֹנִים. הִבְחַנְתִּי בְּמִין עַגְמוּמִית

בֵּינֵיכֶם. כַּמּוּבָן, לוֹ וְלִי

הָיוּ קְשָׁיֵינוּ שֶׁלָּנוּ. רֵאשִׁית כֹּל, יִתָּכֵן שֶׁקִּנֵּאתִי

בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁלָּקַח אוֹתָךְ מִמֶּנִּי,

יִתָּכֵן שֶׁנִּשֵּׂאתִי לְאוֹטוֹ כְּדֵי לְמַלֵּא

אֶת בְּדִידוּת עֶרְגָּתִי לָךְ.

רַיְנֶר, כַּמּוּבָן, יוֹדֵעַ יוֹתֵר מֵאוֹטוֹ,

הוּא מַאֲמִין בְּנָשִׁים. אַךְ הוּא נִזּוֹן מֵאִתָּנוּ,

כְּמוֹ כֻּלָּם. כָּל חַיָּיו, אָמָּנוּתוֹ

מוּגֶנֶת עַל־ידֵי נָשִׁים. מִי מִשְּׁתֵּינוּ יְכוֹלָה לוֹמַר זֹאת?

מִי מֵאִתָּנוּ, קְלָרָה, לֹא הָיְתָה חַיֶּבֶת לְזַנֵּק

אֶל מֵעֵבֶר לִהְיוֹתֵנו נָשִׁים

כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת יְצִירָתֵנוּ? וְשֶׁמָּא לְהַצִּיל אֶת עַצְמֵנוּ?

נִשּׂוּאִין הֵם עֲרִירוּת גְּדוֹלָה מִבְּדִידוּת.

אַתְּ יוֹדַעַת: חָלַמְתִּי שֶׁמַּתִּי

בְּלִדְתִּי אֶת הַיֶּלֶד.

לֹא יָכֹלְתִּי לְצַיֵּר אוֹ לְדַבֵּר וַאֲפִלּוּ לָזוּז.

יַלְדִּי – אֲנִי חוֹשֶׁבֶת – שָׂרַד אַחֲרַי. אַךְ הַדָּבָר הַמַּצְחִיק

בַּחֲלוֹם הָיָה שֶׁרַיְנֶר כָּתַב אֶת הָרֶקְוִיאֵם שֶׁלִּי –

שִׁיר אָרֹךְ, יָפֶה, הַקּוֹרֵא לִי חֲבֶרְתּוֹ.

הָיִיתִי חֲבֵרָה שֶׁלָּךְ

אַךְ בַּחֲלוֹם לֹא אָמַרְתְּ מִלָּה.

בַּחֲלוֹם, שִׁירוֹ הָיָה מֵעֵין מִכְתָּב

אֶל מִישֶׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת

לִהְיוֹת שָׁם אַךְ חוֹבָה לִנְהֹג בּוֹ עֲדִינוּת, כִּבְאוֹרֵחַ

בַּיּוֹם הַלֹּא־נָכוֹן. קְלָרָה, מַדּוּעַ אֵינֶנִּי חוֹלֶמֶת עָלַיִךְ?

בְּתַצְלוּם הַהוּא שֶׁל שְׁתֵּינוּ – שֶׁעוֹדוֹ אֶצְלִי –

אַתְּ וַאֲנִי מִתְבּוֹנְנוֹת זוֹ בָּזוֹ בְּמַבָּט חוֹדֵר

וְצִיּוּרִי מֵאֲחוֹרֵינוּ. אֵיךְ עָבַדְנוּ

זוֹ לְצַד זוֹ! וְאֵיךְ עָבַדְתִּי מֵאָז

בְּנַסּוֹתִי לִיצֹר עַל־פִּי תָּכְנִיתֵנוּ

כְּדֵי שֶׁנֶּאֱזֹר אֶת מְלֹא כֹּחֵנוּ לְכָל נוֹשֵׂא

נֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים. לֹא לְהִמָּנַע מִכְּלוּם

מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נָשִׁים. קְלָרָה, כֹּחֵנוּ עֲדַיִן טָמוּן

בַּדְּבָרִים שֶׁנָּהַגְנוּ לְשׂוֹחֵחַ עֲלֵיהֶם:

אֵיךְ חַיִּים וּמָוֶת אוֹחֲזִים זֶה בְּיָדוֹ שֶׁל זֶה,

הַמַּאֲבָק עַל הָאֱמֶת, נִדְרֵנוּ הַיָּשָׁן נֶגֶד רֶגֶשׁ אַשְׁמָה.

וְכָעֵת אֲנִי חָשָׁה בַּשַּׁחַר וּבַיּוֹם הַמַּפְצִיעַ.

אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהִתְעוֹרֵר בַּסְּטוּדְיוֹ שֶׁלִּי, לִרְאוֹת אֶת צִיּוּרַי

קָמִים לִתְחִיָּה בָּאוֹר. לְעִתִּים אֲנִי מַרְגִּישָׁה

שֶׁאֲנִי עַצְמִי הִיא הַבּוֹעֶטֶת בִּקְרָבַי,

שֶׁאֲנִי הִיא שֶׁצְּרִיכָה לְהֵינִיק אֶת עַצְמִי, לֶאֱהֹב…

הַלְוַאי שֶׁיָּכֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת זוֹ לְמַעַן זוֹ

כָּל חַיֵּינוּ, אַךְ אֵינֶנּו יְכוֹלוֹת…

אוֹמְרִים שֶׁאִשָּׁה הָרָה

חוֹלֶמֶת עַל מוֹתָהּ. אַךְ חַיִּים וּמָוֶת אוֹחֲזִים

זֶה בְּיָדוֹ שֶׁל זֶה. קְלָרָה, אֲנִי חָשָׁה כֹּה מְלֵאָה

בִּיצִירָה, חַיִּים שֶׁאֲנִי רוֹאָה נִכְחִי וְאַהֲבָתִי

לָךְ, זוֹ שֶׁמִּכָּל בְּנֵי־הָאָדָם,

כְּכָל שֶׁדַּלּוֹת הַמִּלִּים שֶׁבְּפִי,

תִּשְׁמַע אֶת כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֶרֶת וְאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לוֹמַר.

 

1976-1975


אן מיקלס

מודרזון־בקר

 

"דרגות עוצמה רבות בעולם, ואין הבדל דרגה גדול מהבדל הדרגה בין הרצון האנושי לתשוקה האנושית, בדיוק כשם שמים רותחים בדרגת חום אחת, וברזל מותך באחרת."

פיודור דוסטוייבסקי

 

1

זֶה לֹא הֶעֱנִיק לִי חֹפֶשׁ לַעֲזֹב אוֹתוֹ.

הַגֶּשֶׁם בְּווֹרְפְּסְוֵדֶה נִמְתַּח כָּל הַיּוֹם עַד הָאֲדָמָה,

אֲוִיר כְּמִרְקַם עֵצִי; אֲנִיצֵי עָנָן.

קְלִפַּת גֶּזַע מִתְקַמֶּטֶת עַל עֵצִים צְנוּמִים:

אֶצְבָּעוֹת שֶׁשָּׁרוּ בְּמַיִם זְמַן רַב מִדַּי.

בְּסוֹף הַשְּׁבִיל, אֲפוּדָתִי מְשֻׁבֶּצֶת

בְּאֵד, שִׁרְיוֹן מִכְסָף.

בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ מַבְקִיעָה יַעַר,

סוּסֵי עֲבוֹדָה מִתְנוֹדְדִים כִּמְרִימֵי מִשְׁקָלוֹת.

שֶׁלֶג מְטֻנָּף בְּאָבִיב, כִּתְמֵי בֹּץ

מִתַּחַת לְעֵצִים, כִּשְׁלוּלִיּוֹת צֵל.

אֵלֶּה יָמִים שֶׁבָּהֶם יוֹם אֵינוֹ מַגִּיעַ;

בַּלַּיְלָה אוֹתָהּ חֲשֵׁכָה מִתְמַקֶּמֶת.

 

יָכֹלְתִּי לְהָרִיחַ עֲשַׁן מִקְטֶרֶת בִּשְׂעָרוֹ.

לִפְנֵי שֶׁעָזַבְתִּי,

בַּשֶּׁקֶט הַמְיֻחָד שֶׁל בֵּית חֹרֶף,

חַלּוֹנוֹת שֶׁנֶּחְרְדוּ דֹּם מִקֶּרַח _  

יָשַׁבְנוּ יַחַד עַל הַמַּדְרֵגוֹת.

רֹאשׁוֹ נִשְׁעַן עַל הַמַּעֲקֶה.

כֻּלָּם אָמְרוּ שֶׁאֲנִי אֱנוֹכִית.

פַּחַד הוּא אֲנוֹכִיִּי.

 

מִפָּרִיז כָּתַבְתִּי אֶת שְׁמוֹ עַל שָׁנָה שֶׁל מַעֲטָפוֹת

עַד שֶׁרָאִיתִי לְבַסּוֹף

אֶת צוּרָתוֹ: Otto _ שְׁנֵי גּוּפִים, שְׁנֵי פִּיּוֹת.

הַבִּיּוּב נָהַר בְּנַצְנַצֵּי אוֹר

וּבָרְחוֹב הָרֵיק שָׁמַעְתִּי אֶת בְּדִידוּתֵנוּ

בְּלֹעוֹ שֶׁל כֶּלֶב.

 

כָּל עָרוּץ אֶל תּוֹךְ עַצְמִי

מִתְמַלֵּא בְּדָם.

 

הַשִּׂמְחָה שֶׁקְּרוֹבָה לְאֵימָה; צֶבַע,

הַדֹּפֶק הַחַם הַמַּכְאִיב דֶּרֶךְ וְרִידִים.

 

בָּאוֹר הַזֶּה עֵינָיו קְרוּשׁוֹת בְּשֶׁמֶן.

הַסְּטוּדְיוֹ מַדִּיף עֲשַׁן עֵצִים.

הַצִּפֳּרִים שׁוֹאֲלוֹת אֶת אוֹתָן הַשְּׁאֵלוֹת.

 

יָדַי מֻכְתָּמוֹת בְּפָנָיו.

 

2

בְּ-1900, צִיּוּרָיו שֶׁל סֵזַן הֻשְׁעֲנוּ עַל קִיר

בְּמַרְתֵּפוֹ שֶׁל ווֹלָר. לֹא יָכֹלְתִּי לְהַאֲמִין

בְּרִבּוּעֵי הַצֶּבַע הַסּוֹדִיִּים הָהֵם, הַתּוֹסְסִים בַּחשֶׁךְ,

לֹא יְדוּעִים.

לְאַחַר מִכֵּן, פָּרִיז לֹא הָיְתָה מַה שֶּׁהָיְתָה.

וּבְהִתְבּוֹנְנִי בְּרוֹדֶן צָר צוּרָה לַמַּחֲשָׁבָה,

כְּאָדָם עִוֵּר שֶׁלּוֹמֵד פָּנִים,

רָאִיתִי מַה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר לְהִתְמַזֵּג בַּעֲבוֹדָה.

רוֹדֶן, שֶׁחָשׁ אֵיזוֹ פַּסֶּלֶת קְלָרָה עֲתִידָה לִהְיוֹת,

סִלֵּק בְּגִּלּוּף אֶת הָעֹדֶף.

חֲבֶרְתִּי בִּצְבְּצָה וְהָלְכָה בְּתוֹךְ יָדָיו.

מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ אוֹסֵף שֵׂעָר כְּמַיִם זוֹרְמִים

מִקַּרְקֶפֶת אֶבֶן,

מַרְחִיב אֶת הַפָּנִים לִרְוָחָה

עַד אַהֲבָה _

שָׁדַיִם כְּעָלִים נוֹטְפֵי גֶּשֶׁם,

 רַגְלַיִם מְתוּחוֹת כְּשָׁרָשִׁים _

לְפֶתַע הֵבַנְתִּי, כִּי גַּם צִיּוּר

לְעוֹלָם אֵינוֹ מַנִּיחַ לְךָ לַחֲמֹק

מִמּוּדָעוּתָהּ שֶׁל הַיָּד הָאֱנוֹשִׁית:

מְקוֹר הָאוֹר

הוּא גּוּפוֹ שֶׁל הַצַּיָּר.

 

חָשַׁבְתִּי שֶׁמְּצִיאַת מוֹקְדִי הַחַם

תְּלַמֵּד אוֹתִי צֶבַע.

קְלָרָה סוֹבְבָה אֶת הַחֵמָר שֶׁלָּהּ בְּעוֹד שֶׁאֲנִי בָּהִיתִי אֲרֻכּוֹת בַּבַּד

עַד כִּי נִסְחַפְתִּי מִתַּחְתָּיו.

אֲפִלּוּ לַנֶּפֶשׁ יֵשׁ מִגְבָּלוֹת,

עֲנָוָה מִתָּמֶרֶת כִּשְׁתִיקָה,

שְׁתִיקַת הָאוֹר, זָהָב מִתָּמֵר מִן הַשָּׂדוֹת.

 

v

עָזַבְנוּ אֶת פָּרִיז, כַּאֲשֶׁר גֶּשֶׁר הָאָמָּנֻיּוֹת

הָיָה עֲדַיִן עֲטוּר פִּרְחֵי אַמְנוֹן וְתָמָר.

בְּווֹרְפְּסְוֵדֶה, הַגְּבָעוֹת בָּעֲרוּ מִתַּחַת לִזְגוּגִית סֶפְּטֶמְבֶּר.

קְלָרָה וַאֲנִי לָבַשְׁנוּ בִּגְדֵי לֹבֶן לִסְפֹּג אֶת הָאוֹר הָאַחֲרוֹן,

כְּלֶחֶם אֶת טִפַּת הַמָּרָק הָאַחֲרוֹנָה.

 

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה רָאִינוּ אֶת רִילְקֶה דּוֹחֵף רָהִיט

מִבַּעַד לְפֶתַח דֶּלֶת. נָתַתִּי שֵׁם לַחִזָּיוֹן:

מַאֲבָק, עִם שֻׁלְחָן;

אַחַר־כָּךְ לָמַדְתִּי אֶת הָאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ.

 

לְיַד הָאָח, מַקְשִׁיבִים לְקוֹנְצֶרְט קָמֵרִי,

סוּג הַמּוּזִיקָה שֶׁבּוֹ אָבְדָּן לוֹבֵשׁ כְּפָפוֹת.

עֵינָיו שֶׁל רִילְקֶה נָחוּ עָלֵינוּ.

בַּלַּיְלָה הַהוּא אָמַר דְּבָרִים כְּ"הַנִּיחוּ לִי לְהִשָּׁאֵר בַּסְּעָרָה!"

וּ"תְנוּ לִי סְתָו!"

כֻּלָּם הִבְחִינוּ בּוֹ.

 

הוּא יָצָא בְּעִקְבוֹתַי;

רָחַצְנוּ אֶת פָּנֵינוּ בָּאֲוִיר הַקַּר.

 

v

מֶה חָסַר בִּי, רִילְקֶה יָדַע.

 

לֵילוֹת יַחְדָּיו, תֵּה חֲצוֹת

בַּסְּטוּדְיוֹ שֶׁלִּי, שֶׁבּוֹ, אָמַר,

"הַכֹּל נִהְיֶה מִסְתּוֹרִי."

 

הוּא דִּבֵּר עַל טוֹלְסְטוֹי, וְאֵיךְ עָלֵינוּ לִזְכּוֹת

בַּמָּוֶת. מֵרִילְקֶה אַתָּה יָכוֹל לִלְמֹד עַל אַהֲבָה

אִם אַךְ תִּרְאֶה אוֹתוֹ אוֹחֵז סֵפֶל אוֹ מְקַלֵּף תַּפּוּז.

 

גַּגּוֹת שְׁחֹרִים דִּמְּמוּ מִבַּעַד לְשֶׁלֶג דַּק,

מִלִּים עַל דַּף. לְיַד הַחַלּוֹן, רַגְלֵינוּ

אֲרֻכּוֹת זוֹ לְעֻמַּת זוֹ, עֵשֶׂב בְּזֶרֶם.

 

אוּלָם אַהֲבָתוֹ הִיא מִן הַסּוּג הַמַּעֲמִיק

רַק בְּאָבְדָּן. הוּא מֵרִיחַ בְּעֵרָה 

יוֹתֵר מִשֶּׁהוּא מֵרִיחַ רַעֲנָנוּת.

רִילְקֶה, אַל תִּהְיֶה "סוֹפֵר," הֱיֵה

אָדָם כּוֹתֵב!

"מָה אַתְּ יוֹדַעַת עַל כָּךְ, פָּאוּלָה?"

 

כָּכָה זֶה הָיָה. בִּשְׁבִילוֹ, אֲנִי הָיִיתִי פָּאוּלָה.

אַךְ הוּא תָּמִיד הָיָה "רִילְקֶה."

 

v

גּוֹלֶשֶׁת עַל אֲגַם חַג־הַמּוֹלָד;

פָּנָסִים כְּלִילִיּוֹת בָּעֵצִים.

מָעַכְתִּי מְלִילוֹת אַשּׁוּחִית וְטָמַנְתִּי אֶת פָּנַי בְּיָדַי

כִּבְתוֹךְ סֵפֶר. כַּאֲשֶׁר רִילְקֶה קָרָא בִּפְנִים,

רֹאשׁוֹ הַיְּפֵהפֶה רָכוּן מִגֵּווֹ

כְּגִבְעוֹל "שָׁבוּר" בְּקַו הַמַּיִם בַּאֲגַרְטַל.

 

הוּא נָשָׂא לְאִשָּׁה אֶת קְלָרָה וְעַד מְהֵרָה הִיא נָעָה בְּמַצָּב אָפְקִי,

צַלְמִית עַל חַרְטוֹם אֳנִיָּה, הָרָה עִם בִּתָּם.

מְחִצָּתוֹ הַלֹּא־נִרְאֵית בֵּינֵיהֶם;

צִפֳּרִים חוֹבְטוֹת בִּזְגוּגִית.

 

v

נְשׂוּאָה, הָאֶסְתֶטִיקָה שֶׁלִּי נֶהְפְּכָה לְגוּפָנִית,

יֶדַע שֶׁאוֹתוֹ לֹא יָכֹלְתִּי לְצַיֵּר:

עֲרֵמָה שֶׁל טֶלֶף חֲמוֹר,

כַּפּוֹתֶיהָ הַצְּהֻבּוֹת מְפֻתָּלוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן;

חֲדַר הַשֵּׁנָה הַלָּבָן מִלִּבְנִים, פָּנֵינוּ הַקָּרוֹת,

חֻמֵּנוּ מִתַּחַת לִבְגָדִים _ לִפְעָמִים

שׁוֹקוֹלָדָה, שְׂמִיכָה _ עַד שֶׁהַחשֶׁךְ

גָּלַשׁ עַל פִּסְגַת הָאוֹר, בְּהַשְׁאִירוֹ רַק

אֶת מֶרְחֲבֵי הִתְנַשְּׁמוּתָם הַקְּטַנִּים שֶׁל הַכּוֹכָבִים.

הַיֹּפִי הַמִּזְדַּמֵּן

שֶׁל דְּבָרִים הַמּוּבָאִים מִבַּחוּץ,

עָלִים וְרִכְפּוֹת מְעוּכוֹת מוּבָאִים פְּנִימָה עַל אֲפוּדוֹת:

הַחַיִּים הַלֹּא מְתֻכְנָנִים שֶׁשָּׁזְרוּ אֶת יָמֵינוּ.

וּבְעִקְּבוֹתֵיהֶם: כִּסֵּא שֶׁעוֹדוֹ מִתְנַדְנֵד, מִקְטֶרֶת מֻצֶּתֶת,

הַתַּפּוּחַ שֶׁמְּשַׁנֶּה צֶבַע עַל הַצַלַּחַת.

 

רַק אַהֲבָה רוֹאָה אֶת הַמֻּכָּר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

 

הָאוֹר שֶׁמְּשַׁנֶּה אֶת פָּנָיו שֶׁל אוֹטוֹ, מְשַׁנֶּה

אוֹתוֹ.

חֹרֶף מַכְחִיל אֶת הַקִּירוֹת.

מְדַמָּה אוֹתוֹ בְּעֵירֹם, אֲפִלּוּ כַּאֲשֶׁר עָמַד שָׁם,

עֵירֹם.

 

v

בְּקוּעָה עַל־יְדֵי הָרִים;

צָהֹב מַתַּכְתִּי מַלְאֶה שֶׁל עֲלֵי לִבְנֶה

בֵּין שִׁנַּי;

צִנַּת יַעַר יְרֻקָּה עַל כְּתֵפַי.

קֶרַח גָּדַשׁ אֶת וְרִידַי,

הָאֲגַם בְּצֶבַע רְפָאִים טְבוּעִים, מְחֻסְפָּס כְּצֵל.

עֵצִים בָּקְעוּ מִבַּעַד לִגְרוֹנִי,

עָלִים הִסְתּוֹפְפוּ בְּעֵינַי וַאֲנִי

הִבַּטְתִּי. אֲסִירַת תּוֹדָה, מִתְפַּקַעַת בְּצוּרָה וּבְצֶבַע.

לָפַתְתִּי אֶת בַּעֲלִי עַד שֶׁחַשְׁתִּי אֶת פָּנָיו בִּפְנִים־פָּנַי,

עַד אֲשֶׁר עוֹרִי הִתְעַוֵּר בִּדְרִיכוּת _

וַעֲדַיִן לֹא יָדַעְתִּי מְאוּמָה, יָדִי

עֲדַיִן הָיְתָה טִפְּשָׁה.

עֵינַי חָשְׁכוּ, אָחַזְתִּי בַּמִּכְחוֹל,

נֶחְנֶקֶת מִקּוּר זֶמֶר.

 

v

הִתְחַלְתִּי מֵחָדָשׁ; הֵיכָן שֶׁהַכֹּל מַתְחִיל:

בַּגּוּף. שִׁעוּרִים בְּרִשּׁוּמֵי עֵירֹם,

מְאַמֶּנֶת אֶת יָדִי לִרְאוֹת.

 

לְבַדִּי בְּפָּרִיז,

מִשְׁפַּחְתִּי מְצַפָּה שֶׁאֲוַתֵּר

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָשׁוּב וְלִהְיוֹת "מְאֻשֶּׁרֶת."

 

מִדֵּי יוֹם, כִּשָּׁלוֹן רָתַח בִּגְרוֹנִי

וְנִשְׁאַר שָׁם.

 

v

אוֹבְּסֶסְיָה הִיא הַקְרָבַת הָאוֹר

לְמַעַן עָשְׁרָהּ שֶׁל הַהִשְׁתַּקְּעוּת.

אַךְ אַהֲבָה הִיא פֵּרוּד,

קְרוּם הַתַּפּוּז הַפּוֹלֵחַ אֶת עַצְמוֹ,

מִשְׁטַח הַכֶּסֶף

הַהוֹפֵךְ זְכוּכִית לְמַרְאָה.

 

בְּכָל בְּחִירָה טָמוּן כִּשָּׁלוֹן.

 

אָמָּנוּת בּוֹקַעַת מִדְּמָמָה;

דְּמָמָה, מִמְּקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם.

 

v

לֹא הַצֶּבַע הוּא הַקּוֹלֵט אוֹר,

אֶלָּא הָאוֹר הוּא הַיּוֹצֵא לַחָפְשִׁי מִן הַצֶּבַע.

 

תֵּאַרְתִּי לְעַצְמִי סְתָו בְּווֹרְפְּסְוֵדֶה, הַתַּיִל הָאָדֹם

הַסָּבוּךְ שֶׁל שִׂיחִים חֲשׂוּפִים, רָקִיעַ חַרְסִי

 

מֻטְרָף עֲנָפִים. שָׁקַעְתִּי עֲמֻקּוֹת בְּתוֹךְ עַצְמִי,

נוֹשֶׁמֶת כְּאִלּוּ עַצְמוֹתַי הָיוּ אֶרֶז.

 

אֵין מָקוֹם שֶׁבּוֹ חַשְׁתִּי אֶת עַצְמִי קְרוֹבָה לְאַהֲבָה

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר שָׁם, לְבַדִּי בָּעִיר הַהִיא.

 

כּוֹכָבִים הֵם זַנְבוֹת נְחָשִׁים מַבְלִיחִים;

אוֹר כּוֹכָבִים, עוֹרָם הַשַּׁבְרִירִי הַנָּשׁוּל.

 

חֲלוֹמוֹתַי הִתְגַּעְגְּעוּ לְאוֹטוֹ, לַיַּעַר, לַבַּיִת.

הֵקַצְתִּי וְהֶחָלָל הָיָה רֵיק, חוּץ מִצִּיּוּרִים:

בִּתִּי הַחוֹרֶגֶת מְנַגֶּנֶת בַּחֲלִילִית,

הֲבָרוֹת חֲלוּלוֹת גּוֹלְשׁוֹת מִבַּעַד לָעֵצִים,

זוֹרְמוֹת מֵאֲחוֹרֶיהָ;

שְׂעָרָהּ הַשָּׁחֹר שֶׁל אֲחוֹתִי הָדוּק לְאָחוֹר,

חָלָק כְּחָרְפָּן, צַמָּתָהּ זָנָב נוֹזְלִי בְּמוֹרַד גַּבָּהּ.

 

וְאַחַר־כָּךְ הִרְגַּשְׁתִּי מְטֹרֶפֶת _ שְׁנֵי חַיַּי, בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת.

 

שְׁנֵי לְבָנִים: שֶׁלֶג עַל הַלִּבְנִים.

 

v

הַסִּפּוּק חֲסַר מִלִּים,

הַשְּׁתִיקָה כַּאֲשֶׁר הָעוֹר מִשְׁתַּלֵט.

 

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ מְדַבֵּר בְּעוֹרְךָ

עָלֶיךָ לֶאֱהֹב בְּשָׂפָה.
 רִילְקֶה הָיָה אוֹמֵר שֶׁזֶּה אַף יוֹתֵר אִינְטִימִי _

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ מִלִּים נִהְיוֹת לִתְמוּנָה,

מְזַנְּקוֹת מִגְּרוֹנוֹ, אֶל עֵינִי הַפְּנִימִית.

 

v

יוֹם הָאָבִיב הָרִאשׁוֹן, עִם אוֹטוֹ בַּגַּן.

 

אִמִּי חָצְתָה אֶת הַדֶּשֶׁא, זְרוֹעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת,

כְּיֶלֶד שֶׁמַּמְתִּין שֶׁיְּרִימוּ אוֹתוֹ.

מִחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר נָסְעָה לִקְרָאתִי.

 

הוֹצֵאנוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶל הַמִּרְפֶּסֶת,

עָרַכְנוּ אֶת הַצַּלַּחוֹת הַכְּחֻלּוֹת.

שִׂמְלָתִי עֲגֻלָּה כְּמַפַּת הַשֻּׁלְחָן הַמִּתְנַחְשֶׁלֶת.

 

3

עֲנָפִים טוֹבְלִים, נוֹטְפִים.

גֶּשֶׁם מִסְתַּנֵּן לְכָל מָקוֹם, צִלּוֹ הָעֵרָנִי

מְמַלֵּא כָּל מִשְׁטָח.

חֲלוֹמוֹת שֶׁמִּתְנַדְּפִים בְּדֶרֶךְ־כְּלָל בָּאוֹר

נִשְׁאָרִים רְטֻבִּים בְּחשֶׁךְ.

 

זֶה שֶׁאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת דְּבַר־מָה שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִמְצֹא

גּוֹרֵם לִי סִפּוּק מוּזָר.

הוּא מְמַלֵּא אוֹתִי בִּזְמַן.

 

כָּל חַיַּי אָמַרְתִּי בִּרְכַּת מָזוֹן

עַל רָעָב: לֹא־נִרְאֶה, מַדִּיף רֵיחַ אֲדָמָה,

כָּבֵד כְּבָקָר בִּקְצֵה שָׂדֶה מַחֲשִׁיךְ,

גּוּפָם דּוֹחֵק אֶת רָאשֵׁיהֶם סָמוּךְ לָאֲדָמָה,

אֶת מַחֲרֹזוֹת פַּעֲמוֹנֵיהֶם.

 

v

כָּל צִיּוּר הוּא אֹפֶן שֶׁל אֲמִירַת שָׁלוֹם.

 


שיר ונמעניו

פאולה מודרזון־בקר היתה בימי וורפסוודה ידידתו האהובה של רילקה, כאשר היתה מאורסת בסתר לאוטו מודרזון, צייר בקבוצת וורפסוודה. רילקה נמשך אליה וכינה אותה "הציירת הבלונדית." בה בעת העריץ גם את חברתה קלרה וסטהוף, שאותה כינה "הפסלת הכהה" ולימים נשאהּ לאשה.

רילקה כתב על רגשותיו כלפי שתי האמניות הידידות ביומניו. נרתע מהיסחפות ברגש רציני ומגביל, שממנו התיירא כל חייו, העדיף את טלטלת הנפש בין נשים אחדות, שאותה דימה ל"משחק המתערסל של שתי כפות־המאזניים, שאין האחת מכריעה את רעותה."

התרגשות זו דבקה גם בהתרשמותו מידידותיו, פאולה וקלרה. ביומנו כתב: "כמה לומד אני מדרך ראייתן של שתי הנערות האלה, ביחוד מזו של הציירת הבלונדית, אשר עיניה החומות מיטיבות כל־כך להתבונן על סביבן […] כמה סודות רוחשים בתוך הדמויות התמירות האלה, בעת עומדן מול הערב או בעת שבתן בתוך כורסות הקטיפה, קשובות בכל תו ותו של פניהן. אין כמותן לקשב, על־כן אין כמוני למתן. מתון מתון אני מניח מלה אחר מלה על מאזני־הכסף הענוגים של נשמתן ומשתדל להפוך כל מלה לאבן יקרה."

מתן הפומבי לאירוסיה של פאולה למודרזון זיעזע את רילקה. הוא שב  מיד לברלין והחל בהכנות למסע שלישי לרוסיה. עם זאת, יחסיו עם פאולה לא נותקו. השניים המשיכו להתראות ולהתכתב. בה בעת התהדקו יחסיו עם קלרה וסטהוף. היא באה לבקרו בדירתו והוא כתב לה מכתבי הערצה לציוריה, לסגנון חייה ולסגולות אופייה. הם נישאו בחורף 1901 והשתכנו בבית איכרים בקרבת וורפסוודה. זמן־מה לאחר מכן נישאה פאולה לאוטו מודרזון.

נישואי רילקה וקלרה לא עלו יפה. הם חיו בנפרד עד יום מותו כעבור כעשרים שנה, אף כי לא נתנו לפירוד גושפנקה חוקית. כדרכה של אירוניה, ראשית העידה על אחרית. באחד ממכתביו לפאולה, סמוך לנישואיו עם קלרה, כתב רילקה: "אני רואה את הבסיס להתקשרות בין שני אנשים בנכונותם לשמור זה על בדידותו של זה."

מסירותה של פאולה לאמנותה, הנחשבה למקורית בציירי וורפסוודה, היתה כנראה הסיבה להפרת שלום ביתה. היא עזבה את בעלה ב־1905 ונסעה לפריס כדי לצייר ולחיות כאוות נפשה. כעבור שנתיים נעתרה לבעלה ושבה להתגורר עמו בוורפסוודה ולהרות. מותה בגיל שלושים־ואחת בלדתה את בתה הבהיר לרילקה עד מה טרגי הסכסוך בין חיים לאמנות. בשירו רקויאם לידידה, שאותו הקדיש לזכר ידידתו המנוחה, מתוארת פאולה כמי שעשתה את מה שלא נועדה לו – להרות וללדת: "כִּי אֵי־בָּזֶה יֶשְׁנָהּ אֵיבָה נוֹשֶׁנֶת/ בֵּין הַחַיִּים לְבֵין הָעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה."

השיר של אדריין ריץ" פאולה בקר לקלרה וסטהוף נדפס במבחר שיריה דם הוא רעל קדוש שראה אור בעברית בתרגומי בהוצאת קשב לשירה בשנת 2002. הנוסח המובא כאן שונה במקצת מן הנוסח שראה אור בספרי.

 

שיר ושתי משוררותיו

אדריין ריץ" נולדה בבולטימור, מרילנד, ב־1929, כבת לאב יהודי ואם נוצריה. ספר שיריה הראשון ראה אור ב־1951 כאשר היתה תלמידה לתואר ראשון בקולג" רדקליף. ספר זה, "תמורתו של עולם", זיכה אותה בפרס אוניברסיטת ייל למשוררים צעירים. בראש צוות השופטים שהעניק לה את הפרס עמד י"ו אודן, שאף כתב את המבוא לספר.

הוריה של אדריין ריץ חינכוה כנוצריה, "כדי שלא תסבול מאנטישמיות." תהייתה של ריץ" על זהותה החלה בקולג", לאחר שקראה את שירו של קרל שפירו, שמלותיו הראשונות הן "לשנוא את הכושי ולהימנע מן היהודי/ זאת תוכנית הלימודים," וזאת לאור ההכרה, כי לא ניתן להיות אדם אחראי בלא זהות ברורה, יהיה מחירה אשר יהיה.

עם סיום מלחמת העולם השנייה והמוּדעות למוראות השואה, התגבשו בשירתה של ריץ" ובהגותה המסאית נושאי אחריותו של סופר לגורל היחיד והקהילה, וריץ" אף היתה מחלוצי המאבק נגד מלחמת וייטנאם והתנועה לחירות נשים ושיוויונן.

ברבות השנים פירסמה ריץ" ספרי שירה רבים וספרי מסה, שזיכו אותה בהערכה רבה בקרב קוראים בארצות־הברית ובעולם כולו. מבין ספריה ראוי לציין את קובצי השירה חלומה של שפה משותפת (1978) סבלנות פראית הביאתני עד הלום (1981) כוחו של הזמן (1989), אטלס של עולם קשה (1991), השדות האפלים של הרפובליקה (1995) וטלפון מצלצל במבוך (2007).  קובץ המסות ילוד אשה (1976) ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד בתרגומה של כרמית גיא. בין קבצי המסות האחרים שכתבה: על שקרים, סודות ושתיקה (1979) דם, לחם ושירה (1986) מה נמצא כאן: מחברות על שירה ופוליטיקה (1993). אדריין ריץ" זכתה בפרסים רבים, ובהם בפרס בולינגן היוקרתי.

ריץ" שהתה בישראל ב־1966 עם בעלה, אלפרד קונרד, ששירת בארץ כמומחה לסיוע כלכלי מטעם האו"ם. לפני שנים אחדות זכתה בפרס הנשיא על "תרומתה היוצאת דופן לספרות האמריקנית". ריץ" סירבה לקבל את הפרס בכילוי דעת שבו כתבה כי ממשלו של הנשיא קלינטון נתן יד לקיצוץ גדול בתקציב האמנויות ולפיכך "הפרס הוא מס שפתיים בלבד."

ריץ" מתגוררת בצפון קליפורניה.

 

אן מיקלס, משוררת וסופרת קנדית, נולדה ב-1958 בטורונטו כבת למהגר יהודי מפולין. היא סיימה את חוק לימודיה הגבוהים בהצטיינות באוניברסיטת טורונטו, שבה היא מכהנת בשנים האחרונות כמרצה לספרות אנגלית. פרסמה עד כה ארבעה ספרי שירה: משקלם של תפוזים (1986), מיינרס פונד (1991), צוללנים (1999) ושירים (2000), ספר שהוא מבחר מספריה הקודמים וכולל גם שירים חדשים.

מיקלס זכתה בפרסום בינלאומי לאחר צאתו לאור של הרומן שלה FUGITVE PIECES (1996) המספר על קורותיו של ניצול שואה אינטלקטואל החי בקנדה. הספר תורגם לעברית בידי ורד שוסמן וראה אור ב-1999 בהוצאת כנרת.

 

 

 פאולה בקר-מודרזון: קלרה רילקה-וסטהוף

פאולה בקר-מודרזון: דיוקן עצמי

צלם לא ידוע: פאולה וקלרה בפאריז

 

 

 

 

 

16 תגובות

  1. גיורא אין לי מילים להודות לך על הפוסט הזה. אומר רק: תודה.

  2. השירים האלה הם יצירות מופת. מכאיבים ומרגשים

  3. גיורא,
    פוסט נהדר. אוכל להכילו טיפין טיפין. בינתיים התרגשתי מאוד. איך האהבה וההחמצה והבדידות והחברות והחיים והאמנות שזורים זה בזה. תודה!
    (שאלה: האם בכותרת לא צריך להיות "שתי משוררות…"?)

  4. איזה מזל יוצא דופן נפל בחלקן, יחסית לנשים אחרות בתקופתן, להפגש בפריז וללמוד אמנות אצל יוצר אדיר כרודן.
    מעניין גם האופן בו אמניות מתות בלידתן. כאילו שאין להן דרך אחרת, אלא ליצור. ואם זו נתקלת במחסום, היוצרת משמידה את עצמה.

  5. מרתק. הכל מוכר לי, או מספרך או שקראתי במקור. אבל רק עכשו גם הפנמתי.

  6. עודד פלד [מגיב]

    נפלא, גיורא – תודה על התרגום היפה ועל דברי הרקע – השכלתני

השאר תגובה ל חגית ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם