בננות - בלוגים / / גיורא לשם: סמטת השוק
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

גיורא לשם: סמטת השוק

 

 סמטת השוק

כמה מלאכים יכולים לעמוד על חודהּ של שתיקה?

פיליפ רוזנאו

 

א

פֶעטֶער יַעְנְקֶב,

בַּעֲלָהּ שֶׁל טְשַׁרְנֶע ("הַשְּׁחֹרָה")

דּוֹדָהּ וְדוֹד־לְבָבָהּ,

 

מֵת.

 

בְּלֹא הֶגֶה הִנִּיחוּ שָׁבִיס לָבָן עַל תַּצְלוּמוֹ,

בַּחֶדֶר הַגָּדוֹל הִתְלַחֲשׁוּ בְּיִידִישׁ

וְהִתְיַפְּחוּ בְּעִבְרִית שֶׁל תְּפִלּוֹת.

הַקַּפְטָן הַשָּׁחֹר שֶׁלּוֹ קֻפַּל וְהֻנַּח בָּאָרוֹן הַחוּם

וְפֶעטֶער יַעְנְקֶב נָח כָּעֵת עַל מִשְׁכָּבוֹ,

פָּטוּר אֲפִלּוּ מֵעָנְשָׁהּ שֶׁל יְרִידָה אֶל הַמִּקְלָט.

 

פּוֹפּוּלָרִי בְּמוֹתוֹ יוֹתֵר מִבְּחַיָּיו

מָשַׁךְ הַרְבֵּה מִנְיָנִים בַּשִּׁבְעָה.

"טוֹיְט," הִדְהֲדוּ הַכְּתָלִים הַלְּבָנִים הֶעָבִים

בְּהִצְטוֹפֵף הַקְּרוֹבִים וְהַשְּׁכֵנִים בְּצִדֵּי הַשֻּׁלְחָן

עִם הָרַב פְרֶנְקֶל.

 

לְגַבֵּי דִּידִי, זֶה הָיָה רֶגַע הִסְתַּלְּקוּתוֹ.

לִעִתִּים נִדְמֶה לִי

שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת זוֹכֵר אֶת יוֹם מוֹתוֹ.

 

בַּשִּׁבְעָה,

אֲוִירוֹנִים אִיטַלְקִיִּים הִפְצִיצוּ

אֶת בּוּגְרָשׁוֹב־טְרוּמְפֶּלְדוֹר וְאֶת סוּמֵייל,

וְלִי נִדְמֶה שֶׁאֲנִי זוֹכֵר

נְשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת, רִיצָה

מְבֹהֶלֶת עִם אִמָּא,  

מִתְנַשֶּׁמֶת, דִּשְׁדּוּשׁ נַעֲלֵי־בַּיִת,

שְׁכֵנִים בַּמַּדְרֵגוֹת, חֶשְׁכַת הַמִּקְלָט

וְיִבְבַת מֶסֶרְשְׁמִידְטִים עָטִים לִטְרֹף.

 

וְהִיטְלֶר בְּכָל פִּנּוֹת הַחשֶׁךְ.

 

 

ב

פֶעטֶער יַעְנְקֶב מֵת.

מֵת מִזְּמָן.

 

טְשַׁרְנֶע עָצְמָה עֵינַיִם בִּמְקוֹם לִבְכּוֹת

וְלָבְשָׁה שְׁחֹרִים כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ.

בְּתֹם הַשִּׁבְעָה חָזְרָה חֶרֶשׁ אֶל אַנְקוֹלֵי הַבָּשָׂר.

הָרַב יְדִידְיָה פְרֶנְקֶל שׁוּב קָנָה עוֹפוֹת.

הִיא הִמְשִׁיכָה לְהַטְמִין בְּשַׂר שֹׁחַד

בְּתַרְמִילֵי קְצִינִים אַנְגְּלִים.

רַק אֱלֹהִים וּמַלְאָכִים עַל חֻדָּהּ שֶׁל שְׁתִיקָה

יוֹדְעִים לָמָּה.

 

הָאֵצֶ"ל מָרַד.

הַשְּׁטֶרְנִיסְטִים פָּרְשׁוּ.

הַהֲגָנָה הִבְלִיגָה.

שִׁשָּׁה מִילְיוֹן,

מֵהֶם דּוֹדִים וְאַחְיָנִים,

אוֹתִיוֹת שְׂרוּפוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.

 

הַמְּדִינָה פָּרְחָה.

הַיִּידִישׁ דָּעֲכָה.

 

הָעִבְרִית שֶׁבְּפִי

הִיא לְשׁוֹנָן שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת.

ג

זֶה שָׁנִים שֶׁאֲנִי גָּר בִּשְׁכוּנָה אַחֶרֶת.

שְׂפַת סָבָתִי נָשְׁרָה כְּשֵׁן חָלָב

וְהִתְמוֹסְסָה בְּעִבְרִית וְאַנְגְּלִית.

 

לַמְרוֹת זֹאת אֲנִי זוֹכֵר

אֶת הָאַלְמָנָה הָעִלֶּגֶת,

דַּיֶּרֶת בְּבֵית סָבִי, גִּיטְל,

שֶׁלִהֲגָה שֶׁ"דִּיכְטֶער אוּנְד קִינְסְטְלֶער"

הוּא מַעֲרִיץ שֶׁלָּהּ.

"דֶּער אַלְטֶע קָאקֶר," הָיְתָה טְשַׁרְנֶע אוֹמֶרֶת,

אוֹטֶמֶת בִּצְחוֹק אֶת אָזְנֶיהָ, מְסוֹכֶכֶת 

בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַגְּרוּמוֹת שֶׁל קַצָּבִית

שֶׁיּוֹדַעַת לְפָרֵק בָּשָׂר כָּשֵׁר, בָּקָר וָעוֹף.

 

בְּדַרְכָּהּ מִלּוֹדְז' אוּלַי הִסְפִּיקָה

לְבַקֵּר אֲפִלּוּ בְּקְרָקוֹב הַגְּדוֹלָה

אַךְ לֹא יָצְאָה עוֹד מִפָּלֶשְׂתִּינָה (אַ"י).

"אַלְפַּיִם שָׁנָה בַּגָּלוּת הִסְפִּיקוּ לִי,"

הָיְתָה פּוֹסֶקֶת הֲלָכָה.

 

מַסְּעוֹתֶיהָ הַגְּדוֹלִים הִתְנַהֲלוּ

בֵּין מֶרְכַּז ווֹלוֹבֶלְסְקִי לְשׁוּק לֶוִינְסְקִי

וּלְאֹהֶל שָׂרָה בְּאָקוֹסְטָא (עַל שֵׁם סָבָתִי)

וְאֶל הָאִטְלִיז בְּסִמְטַת הַשּׁוּק.

 

פַּעַם בְּשָׁנָה הָיְתָה פּוֹרֶצֶת כָּל גְּבוּל

וְעוֹלָה לְהִלּוּלַת בַּר־יוֹחַאי בְּמִירוֹן,

עַד שֶׁשָּׁבְרָה אֶת מַרְבִּית עַצְמוֹתֶיהָ

בִּתְאוּנַת דְּרָכִים קַטְלָנִית 

וְהִחְלִימָה.

 

טְשַׁרְנֶע,

בְּלֹא קְרוֹא וּכְתוֹב,

הִתְפַּלְּלָה עַל־פֶּה,

אַף כִּי יָדְעָה שֶׁאֵין תִּכְלָה.

מֶה הָיָה לָהּ לוֹמַר

עַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם דָּם וּבָשָׂר,

שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְבַתֵּר אֶת שְׁרִירֵיהֶם?

עַל כָּל פָּנִים,

בְּסִמְטַת הַשּׁוּק וּבָאִיטְלִיז,

בֵּין מְקָרֵר־הַבָּשָׂר לַכִּיּוֹר,

טְשַׁרְנֶע חָשָׁה, חֲגוּרָה בְּסִנַּר שַׁעֲוָה,

כִּי הָאֵל חַי וְקַיָּם אֵיכְשֶׁהוּ לְמַעֲלָה,

לְמַטָּה, וְאוּלַי בְּכָל מָקוֹם,

מַשְׁקִיף וַאֲפִלּוּ מִשְׁתַּתֵּף חֶרֶשׁ בַּשִּׂיחָה.

זֶה הָיָה אֱלֹהַּ בֶּן־בַּיִת שֶׁאֶפְשָׁר לְהָשִׂיחַ אִתּוֹ.

שְׁתִיקָתוֹ הָיְתָה חַד־מַשְׁמָעִית לִזְכוּתָהּ 

אֵל אֵינוֹ דּוֹבֵר בִּלְשׁוֹן בְּנֵי־אָדָם

כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה,

כְּקוֹלוֹ הָרַךְ שֶׁל הָרַב פְרֶנְקֶל

שֶׁקָּנָה מִיָּדָהּ עוֹפוֹת בְּטֶרֶם הָיָה לִרְחוֹב.

 

הַאִם הוֹדְתָה בְּמִלְמוּלֶיהָ לְמֶלֶך חַי וְקַיָּם

אוֹ סְתָם הִפְטִירָה בַּהֲבָרָתָהּ הָאַשְׁכְּנָזִית

כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה?

מֶה חָשְׁבָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

כַּאֲשֶׁר חָסְרוּ לָהּ חֲטָאִים?

עַל מַה בָּכְתָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב?

עַל יָארְצַיְיט לַחֻרְבַּן, לַשּׁוֹאָה, לַמַּנְדָּט?

 

מִסְתַּתֵּר בִּרְחוֹב סָמוּךְ,

אַבְרָהָם (יָאִיר) שְׁטֶרְן,

נִרְצַח בִּידֵי מוֹרְטוֹן בְּמִזְרָחִי בּ' 8.

 

שָׁנִים לְאַחַר מוֹתוֹ אִמֵּץ הָרְחוֹב אֶת שְׁמוֹ.

(כָּכָה מַפַּת הָעִיר מְשַׁבֶּשֶׁת אֶת עַצְמָהּ לָדַעַת.)

 

הַשְּׁמוּעוֹת עַל הֵרָצְחוֹ חִלְחֲלוּ

בְּיִידִישׁ בַּלַּבָּתִּית בְּאָזְנֵי הַכְּתָלִים 

וּטְשַׁרְנֶע לֹא הֵבִינָה אִם מְדֻבָּר

בְּפוֹרְשִׁים אוֹ בִּפוֹרְצִים.

הִיא, לַמְרוֹת הַכֹּל, עֲדַיִן נָתְנָה בַּסֵּתֶר

בְּשַׂר בָּקָר וְעוֹף לַכַּלָּנִיּוֹת.

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמִּפַּחַד.

רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ שָׂפָה דִּבְּרָה אִתָּם.

כַּנִּרְאֶה לֹא קָלְטָה שֶׁהַמַּנְדָּט סְפִינָה טְרוּפָה

וְהַבָּשָׂר בַּסֵּתֶר מָזוֹן לְעַכְבָּרִים נִמְלָטִים.

 

לַיְלָה אֶחָד,

טְשַׁרְנֶע הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ

לָנוּחַ עִם בַּעֲלָהּ פֶעטֶער יַעְנְקֶב

וְלָקְחָה אִתָּהּ לְנַחֲלַת יִצְחָק

(מַדּוּעַ לְבָתֵּי־קְבָרוֹת שֵׁמוֹת גַּבְרִיִּים?)

אֶת הַיִּידִישׁ הַלּוֹדְזָ'אִית שֶׁלָּהּ.

בְּזִכְרוֹנִי תִּשָּׁאֵר תָּמִיד יְשִׁישָׁה עִם שַׁיְטֶעל.

רֵיחַ הַדָּם הֶחָמוּץ עַל יָדֶיהָ לֹא יָפוּג.

ד

עַכְשָׁיו, בְּסִמְטַת אֲלוּף בַּצְלוּת

(כִּשְׁמָהּ הַמְשֻׁדְרָג שֶׁל סִמְטַת הַשּׁוּק)

פִּנַּת הֶרְצֶל, פָּנַי אֶל הַמִּגְדָּל

שֶׁדָּרַס אֶת הַגִּימְנַסְיָה וְגַם קָרָא לְעַצְמוֹ שָׁלוֹם,

אֲנִי מְהַרְהֵר בְּבַגְרוּתִי הַמִּזְדַּקֶּנֶת 

לִפְנוֹת יְמִינָה בְּרוֹטְשִׁילְד אוֹ בְּאַחַד־הָעַם,

לִבְחֹר כְּבַיָּכוֹל בֵּין פִילַנְטְרוֹפְּיָה לְמֶרְכָּז רוּחָנִי?

 

בִּצְעִירוּתִי, כָּל הַדְּרָכִים הוֹבִילוּ לְגְלִידָה וִיטְמָן  בְּאַלֶנְבִּי, וַאֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי 
(בְּסָפֵק? בְּבִטְחָה?
בְּהִרְהוּר מַשְׂכִּילִי מִדַּי?) 

כִּי מַסָּעוֹת כָּאֵלֶּה מַמָּשִׁיִּים כִּמְעַט

כְּטִיּוּלֶיהָ שֶׁל אֶצְבָּע עַל מַפָּה.

אַךְ, לְמַעַן הָאֱמֶת, הַהַקְבָּלָה כּוֹזֶבֶת 

מַפָּה אֵינָהּ מְזַהָה אֶת קָטְבֵי הַכְּמִיהָה

וְאֶת הַזְּמַן בֵּין לֵידָה לְלֵידָה מֵחָדָשׁ 

סוֹף כָּל סוֹף,

גַּם שְׁכוּנַת פְלוֹרֶנְטִין הָיְתָה פַּעַם זְקֵנָה

אַחֲרֵי שֶׁגָּמְרָה לִהְיוֹת צְעִירָה.

 

בְּמַפָּה קוֹאוֹרְדִינָטוֹת אֲחֵרוֹת,

קַוֵּי אֹרֶךְ וְרֹחַב שֶׁבְּכֹחָם לְזַמֵּן יַחַד

רְחוֹב הֶרְצֶל, סִמְטַת שׁוּק

(אֲלוּף בַּצְלוּת בַּשֵּׁם הֶחָדָשׁ, מִבִּיָאלִיק)

וְקָפֶה־מִסְעָדָה לוּטֶנְבֶּרְג כָּשֵׁר לִמְהַדְּרִין;

וְאֵיזוֹ קְהִלָּה שֶׁל שִׁכְּנוֹזִים וּפְרֶנְקִים,

קַצָּבִים וְסַוָּארִים, הִתְרוֹצְצָה בַּשְּׁתִי־וָעֵרֶב הַשְּׂפַנְיוֹלִי־הַיִּידִי־הַפְלוֹרֶנְטִינִי הַמְפֻלְפָּל הַזֶּה!

 

רַק הַקַּרְפִּיּוֹנִים שֶׁשָּׂחוּ בְּיוֹם רְבִיעִי בָּאַמְבָּט שֶׁל סָבָתִי

פָּעֲרוּ וּבָלְמוּ אֶת פִּיּוֹתֵיהֶם בְּלָשׁוֹן שְׁתוּקָה

עַד שֶׁחָטְפוּ בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּעֶרֶב

חֲבָטַת גַּרְזֶן בְּעָרְפָּם

וְשָׁטוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בָּרֹטֶב הַצָּמִיג, הַמָּתוֹק.

 

סָבָתִי רָמְזָה חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת

עַל פָּרָשַׁת חַיָּיו שֶׁל הַדָּג בַּצַּלַּחַת.

סָבִי טָמַן בָּהּ אֶת עֵינָיו.

בְּשַׂר לִוְיָתָן רִחֵף בְּאוֹר הַנֵּרוֹת עַל לֹבֶן הַתִּקְרָה

כְּהַבְטָחָה לְמֵאָה־וְעֶשְׂרִים.

 

 

טְשַׁרְנֶע שָׁתְקָה עַד גִּיל תִּשְׁעִים וְתֵשַׁע;

דּוֹמַנִּי שֶׁרָאֲתָה אֶת הָרִחוּף בִּשְׁמֵי־שָׁמַיִם.

 

וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֵין מֶתֶק בְּלִי מָוֶת.

תל-אביב, 2009-2008

 

 

 

26 תגובות

  1. מירי פליישר

    שומעת את השיר-סיפור הזה מוקרא לאט ובהטעמה. תודה!

  2. חני שטרנברג

    שיר נפלא.
    תודה שהבאת אותו, גיורא.

    "זֶה הָיָה אֱלֹהַּ בֶּן־בַּיִת שֶׁאֶפְשָׁר לְהָשִׂיחַ אִתּוֹ.
    שְׁתִיקָתוֹ הָיְתָה חַד־מַשְׁמָעִית לִזְכוּתָהּ.
    אֵל אֵינוֹ דּוֹבֵר בִּלְשׁוֹן בְּנֵי־אָדָם
    כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה,"

    איזה יופי!

    "דּוֹמַנִּי שֶׁרָאֲתָה אֶת הָרִחוּף בִּשְׁמֵי־שָׁמַיִם.
    וְהֵבַנְתִּי שֶׁאֵין מֶתֶק בְּלִי מָוֶת."

    גם שירה במיטבה, כמו בשיר הזה, אינה דוברת בלשון בני אדם, אלא בלשון המיוחדת לה – בקול דממה דקה – ומסייעת לראות את הריחוף בשמי- שמים.

  3. נהדר שהבאת גיורא
    פואמה רוויה אוירה, דמויות , נוף ,אהבה אירוניה והומור
    כל כך טוב !
    פיליפ רוזנאו משורר נפלא !

  4. לבנה מושון

    כל כך הרבה "תולדות" מקופלים במניפה השירית הזו, אישיים וארציים. תענוג לקרוא.

  5. תַּלְמָה פרויד

    מעולה!!!

  6. רות בלומרט

    השיר יפהפה, גיורא. כדאי לציין שהמוטו בלבד הוא של פיליפ רוזנאו.

  7. מקסים גיורא, לשוב לקרוא ולהתענג על כל משפט.

    עוד אשוב לכאן.

    שבוע- טוב.

  8. גיורא פישר

    המשורר מפזר לנו כאן סימני דרך לילדותו. תוך כדי כך אנחנו נחשפים להווי המיוחד של אותם יהודים אשכנזים שבמזל או בראית הנולד הגיעו לארץ והשאירו מאחור את יקיריהם.
    לכאורה, סימני הדרך מובילים למחוזות הילדות אבל בעצם מטרתם לסכם ולתת טעם לסוף.

    במיוחד מצאו חן בעיני השורות הבאות:

    טְשַׁרְנֶע,

    בְּלֹא קְרוֹא וּכְתוֹב,

    הִתְפַּלְּלָה עַל־פֶּה,

    אַף כִּי יָדְעָה שֶׁאֵין תִּכְלָה.

    מֶה הָיָה לָהּ לוֹמַר

    עַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם דָּם וּבָשָׂר,

    שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְבַתֵּר אֶת שְׁרִירֵיהֶם?

  9. גיורא, הפואמה מצאה חן בעיני.
    בין היתר, אהבתי את השורות:

    מַפָּה אֵינָהּ מְזַהָה אֶת קָטְבֵי הַכְּמִיהָה
    וְאֶת הַזְּמַן בֵּין לֵידָה לְלֵידָה מֵחָדָשׁ 
    סוֹף כָּל סוֹף,
    גַּם שְׁכוּנַת פְלוֹרֶנְטִין הָיְתָה פַּעַם זְקֵנָה
    אַחֲרֵי שֶׁגָּמְרָה לִהְיוֹת צְעִירָה

    עם זאת, אני תוהה לגבי טעמן
    של השורות הארוכות בבית ד.

    תודה
    חובב רשלבך

    • זה שיודע לשאול

      לגיורא לשם
      האם לא עלה בדעתך כאיש הדרת כבוד להודות (אפילו באופן כללי ולא פרטני) לאלה שטרחו להתייחס לשירך. או שמא אתה חושב שהכבוד שהנחלת להם בכך שנתת להם להביט בשירך הוא מתנה יקרת ערך ופרס מספק?

      • לזה שיודע לשאול:
        אכן, אתה צודק.
        מחמת עומס עבודה פשוט שכחתי להודות לכל המגיבים.
        אשתדל להימנע בעתיד משכחה כזאת.

        • התריתי בך לחדול מההתבזות העצמית הגזענית שאתה מבצע כקוזאק ניגזל , רפי אוחיון גדול עליך בכמה מספרים משורר אמיתי שבשתי מילים 'היטלר צדק'
          חשף את ערוות הסמול הכוזרואשכנזי הגזעני.
          אתה אומנם ימין קיצוני אך דברים אלו נוגעים גם אליך ואני שוב ממליץ לך לחדול מההתבזות וגם מהתנהגותך הבזויה במחיקת תגובות בעוד שאתה מנצל את חופש הביטוי שניתן לך בקדמה שלפחות התערבותך היתה מוצדקת אילו אמרת דיברי טעם במקום לחזור כמו תוכי מתפרע על אותם דיברי לעג שטירמרי שאתה מתמחה בו…בחורבן הציונות ננוחם.

          • בזאת מיצית את זכות התגובה האחת שיש לך בכל פוסט!
            באשר לביזוי עצמי, האם אתה חסר מודעוּת עד כדי כך?!

השאר תגובה ל רות בלומרט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם