בננות - בלוגים / / רַגְלֵי הַמְבַשֵּׂר
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

רַגְלֵי הַמְבַשֵּׂר

כשעמד כהן גדול להשיא את מריה ליוסף החָרָשׁ שנועד לה משמים בזכות מטהו המלבלב, הזכירה הנערה לכהן את נדר בתוליה. יוסף לא ידע על בשורת המלאך למריה והריונה הכאיב לו הוא הוא, ברחמיו, כָּנַס אותה אל ביתו. מלאך גילה לו בחלום את פלא הריונה ויוסף לא ידעהּ.

 
 
רָכוּן, כְּחָצוּב בְּאֶבֶן,
שְׁתִיקָה מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ.
כִּפָּה שְׁמוּטָה עַל גַּבּוֹתָיו, שְׁחֹרָה וּשְׁזוּרָה זָהָב. 
שֵׂעָר מְקֻרְזָל בְּקֶמֶר גֻּלְגָּלְתּוֹ,
זָקָן מַקְהֶה אֶת סַנְטֵרוֹ הַנּוֹקֵב.
עֵינָיו טוֹבוֹת.
 
יוֹשֵׁב עַל גֶּשֶׁר הַדּוֹנָאוּ כְּאֵל הַנָּהָר,
בִּגְדּוֹ בְּלוֹאִים־טְלָאִים,
טָלִיתוֹ עָלָיו, הַצִּיצִית מֶשִׁי.
 
אוֹמְרִים זַמָּר נוֹדֵד אוֹ לִסְטִים.
הַכַּפְרִיִּים סוֹגְדִים לוֹ —  
יְהֵא אֵל, גּוֹאֵל אוֹ סָמָאֵל.
בְּיָמֵינוּ, הַהַבְחָנוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת.
 
סִפְּרוּ שֶׁהָיָה רוֹעֶה נֶאֱמָן,
שֶׁיָּרַד יוֹם אֶחָד עִם צֹאנוֹ אֶל נְקִיק פְּלָאוֹת
בֵּין הַנְּהָרוֹת וְרָאָה סוּס נְחשֶׁת,
וּבְבֶטֶן הַסּוּס הַחֲלוּלָה
גִּלָּה טַבַּעַת קְסוּמָה, כָּךְ סִפְּרוּ.
וּבְסַבְּבוֹ אֶת מִלּוּאַת הַטַּבַּעַת כְּלַפֵּי גּוּפוֹ
נֶעֱלַם מֵעֵינֵי רוֹאָיו.
 
סָמוּי מִן הָעַיִן הִתְהַלֵּךְ עִם שׁוֹעֵי הָאָרֶץ,
פִּתָּה אֶת רַעֲיַת הַמֶּלֶךְ וְיַחַד עִמָּהּ הֲרָגוֹ,
וְנִמְלָט, וְהִיא זָנְתָה תַּחְתָּיו וְיָרְשָׁה מְלוּכָה.
 
סִפְּרוּ שֶׁבִּטֵּל בְּתַעֲנִית בַּצֹּרֶת מִיַּד הַהַשְׁגָּחָה.
סִפְּרוּ שֶׁהָגָה בְּקוֹל אֶת הַטֶּטְרָגְרָמָטוֹן
וְרָאָה פָּנִים אֶל פָּנִים אֱלֹהִים, וָחַי.
 
הוּא לָקַח סוּדָר וּפָרַשׂ עַל הַנָּהָר
לַעֲבֹר בּוֹ רוֹאֶה־וְאֵינוֹ־נִרְאֶה
וְלִי נִגְלָה כְּבַעַל מִסְתּוֹרִין,
עַתִּיק יוֹמִין וְּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כַּצֶּמֶר מְנֻפָּט,
בָּרוֹן הַצּוֹעֲנִים אוֹ אֵל הַנָּהָר.
 
אֶת עֵינָיו סִמֵּאתִי בְּזִיזַי הַסְּמוּקִים,
פִּתּוּיַי הַמַּרְהִיבִים הֵטִילוּהוּ אֶל חֵיקִי, 
אֶל חֲגַו עֶרְיָתִי בְּסֵתֶר הַחַמּוּקִים.
קָסַמְתִּי לוֹ בָּאֲפֵלָה כְּבַעֲלַת אוֹב,
כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, הָלוֹךְ וָשׁוֹב
לִלְפֹּת אֶת הַמּוֹט הַמְלַבְלֵב וְלִשְׁמֹט.
אָמַרְתִּי לוֹ:
"אֲנִי אֵשֶׁת חֵיק, אֵשֶׁת יָרֵחַ וְחשֶׁךְ,
אֵשֶׁת שׁוֹק וְיָרֵךְ, אִשָּׁה שֶׁלְּשׁוֹנָהּ מַמְתָּקִים,
אֲשָׁפִית חֲשָׁקִים.
גַּע בִּי!"
יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת הַלְמוּתוֹ
בַּאֲפַרְכֶּסֶת הַקְּעוּרָה.
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת נִשְׁמָתִי
בְּעֶרְוָתִי הַפְּעוּרָה, הַנִּפְעֶמֶת.
יָכֹלְתִּי לָמוּת וְלָקוּם לִתְחִיָּה.
 
וְהוּא כַּחֵץ יָרָה 
וּפִיהוּ הַיָּפֶה עַל פִּי
פָּעָה, וְהִתְנַשֵּׁף וְהִתְנַשֵּׁב
עַד כִּי רוּחַ אַפּוֹ נִהְיָה לְנֶפֶשׁ חַיָּה
וַאֲנִי נִשֵּׂאתִי עַל אֵיבָרוֹ כְּעַל אֶבְרָה.
 
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת כִּי תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת לְכֶלְיוֹ
וְאַף לֹא אַחַת מֵהֵן יְתֵרָה.


 
אִלְמָלֵא זְמַן,
הָיִיתִי יְכוֹלָה לִחְיוֹת לָעַד.
 
אִלְמָלֵא מֶרְחָב,
הָיִיתִי יְכוֹלָה לְהִמָּצֵא בְּכָל מָקוֹם.
 
אַךְ זֹאת הָיְתָה הָרֵאשִׁית וְהָאַחֲרִית,
נֵס הַזֶּרֶד שֶׁפָּרַח כְּוֶרֶד.
 
גּוּפוֹתֵינוּ הַדּוֹאִים הִשִּׁיקוּ לֶחִי בְּלֶחִי,
פָּנִים בְּפָנִים, סְמוּקִים מִחִכּוּךְ וּמִתְּסִיסוֹת חֶמְדָה.
 
מִתַּחַת לְאֶשְׁכּוֹלוֹת הַגֶּפֶן
נִמְסַךְ יֵינוֹ נְתָזִים בִּגְבִיעַ סְתָרַי.
 
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִנִּיחַ הֲדָסִים בֵּין רַגְלַי.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיָּדַע אוֹתִי
וְאֶת נַפְשִׁי לֹא יָדַעְתִּי.
וְהוּא אֵינֶנּוּ פֹה כִּי קָם,
מַרְאֵהוּ כַּבָּרָק וּבִגְדוֹ כַּשָּׁלֶג.
 
הֱיוּ עֵדַי כִּי הָיָה כָּאן
אַף כִּי אִישׁ לֹא הִכִּיר בּוֹ.
 
"וְכָעֵת
הוּא אֵינֶנּוּ פֹה
כִּי קָם כַּאֲשֶׁר אָמַר.
בּוֹא וּרְאֵה אֶת הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם הָאֲדוֹן,"
אָמַרְתִּי לְךָ.
 
"עוֹבְרִים וְשָׁבִים בֵּין עוֹלָמוֹת?"
אַתָּה שׁוֹאֵל, וַאֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהַקִּיּוּם 
מֵעֵבֶר לְאַשְׁלָיוֹת ושְׁאֵלוֹת.
 
"מֶה עָשָׂה הָאֵל בְּטֶרֶם בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ?"
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת.
"הִכְשִׁיר אֶת הַשְּׁאוֹל לַדּוֹרְשִׁים בַּמֻּפְלָא."
 
 
בְּאוּלַם הַכְּנֵסִיָּה הַמְקֻמָּר
צְלָלִים עַל כְּתָלִים.
מוּל הָאֵבוּס, צֹאן הַמַּרְעִית:
Ecce Angus Dei
Ecce Qui Tollit
Peccatum Mundi
Miserere Nobis!
 
פֹּה, בְּחַג הַפַּסְחָא בְּקַפֶּלָה חֲצִי אֲפֵלָה,
מְמַלְמְלִים לִכְאוֹרָה תְּפִלָּה
בְּלָטִינִית עֲבֵשָׁה וּבְלָשׁוֹן תְּפֵלָה.
 
— כְּמָרִים, אֶבְיוֹנִים וּמְעוֹנְנִים מִשֶּׁלָּנוּ
מְחַזְּרִים עַל פִּתְחֵי הָעֲשִׁירִים
וּמְשַׁדְּלִים לְכַפֵּר בִּשְׂמָחוֹת וּבְעֹנֶג,
בִּנְדָבוֹת וּבִתְרוּמוֹת, בְּכֶתֶר זָהוּב
עַל כָּל חֵטְא שֶׁחָטַא אָדָם
אוֹ חָטְאוּ אָבוֹתָיו וַאֲבוֹת־אֲבוֹתָיו —
 
וַאֲנִי בַּעֲדָתָם בְּפֶה אָדֹם מְאֹד,
הָעֹנֶג עֲדַיִן קָרוּעַ בְּעֵינַי,
הַזֶּרַע קָרוּשׁ בֵּין בְּתוּלַי,
שְׂפָתַי כְּפִיַּת חָלִיל וּפֹת חָלוּל.
פָּנַי אֶל הַבְּתוּלָה הַמְכֻתֶּתֶת בָּאֶבֶן.
 
מַה יָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת בֶּהָמוֹן הַמְמַלְמֵל אָמֵן וְאָמֵן?
 
לְהִתְיַצֵּב בְּקֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ
וְלִפְשֹׂק שְׂפָתַיִם לְלֶחֶם הַקֹּדֶשׁ
מִיָּדוֹ הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁל הַבִּישׁוֹף, הָאַשְׁמַאי הַטָּמֵא?
לִסְלֹד מִדְּבֵקוּתָם הַחֲסוּדָה שֶׁל אוֹהֲבֵי הַקֵּיסָר
בְּמוֹלֶדֶת וּבִצְלָב שֶׁהֵם לְמַטָּה מִכִּיסָם
וּמִכְּרֵסָם הָאֲבוּסָה?
 
Miserere Nobis!
 
עֲלֵיהֶם וְעַל רֹאשָׁם,
יִמַּח שְׁמָם וְזִכְרָם.
 
———————-
פרק מן המיני-אפוס "היה ימים באים" שראה אור בהוצאת "קשב" לשירה ב-2007

48 תגובות

  1. מאד יפה וגם מאד מסתורי. מי הדוברת? מריה?

    • לענת,
      את המריה הזאת המצאתי, כנראה. היא ילידת פסל שהוא יליד מיתוס.
      אך חוץ ממנה יש ב"ברית החדשה" שלוש מריות: האם, מרים המגדלית ומריה "האחרת".
      מכל מקום, המריה שלי, אם היא אכן מריה, שרה את שירה במשך כ-800 שנה!

  2. תַּלְמָה פרויד

    יופי של פרק, גיורא.
    אני חוששת שהכנסייה לא תאמץ את גרסת ה'אגנוס דאי' שלך 🙂

  3. גיורא צהריים טובים.

    אני שוב קורא,ומבחין במתחים לא פשוטים
    ולא פעם לא פתורים במישור האידאי.
    המתח בין האפוס (הנוצרי) והאנטי אפוס
    המתח בין המיניות לבין קידוש הבתולים
    בנצרות
    מצד אחד היא (הנצרות) מהלכת קסם תיאורי,
    מצד שני היא מאוסה ונמבזה (לא ברור אם
    מנקודת תצפיתה של הגיבורה או של הכותב החיצוני,או שניהם)
    מצד אחד נהיר וברי שהכותב הוא יהודי במובן הבסיסי (המאיסה בכל צלם ) ומשורר (משום שהוא דוחה איקוניות וכל צלם דמות שאיננה ה מ י ל ה המקודשת)
    מצד שני על הכותב החיצוני להיות נאמן
    לקסם של התקופה המדיאוואלית)
    כלומר,הקורא חש בזרות המהותית,המודעת
    ולפעמים המודעת רק חציה, של הכותב.
    הקורא חש מאוד גם בזרות כלפי הנוף,מה שנראה טבעי וזורם ב'לנוכח פסל אפולו'ואפילו בכמה פואמות מוקדמות של ז.שניאור,מול הפואמה הזאת,שהנוף המדיוואלי קאטאכליסטי מקסים אותה אך זר לה ושנוא עליה,והיא (הפואמה) באה עמו חשבון נוקב.
    כלומר,יש כאן בניין וסתירה בעת ובעונה אחת.
    עוד ניכר,שאנחנו איננו אירופאים,אנחנו
    (אתה ואנוכי) ילידי הארץ,תבנית נוף מולדתנו אינה כניסיות וערים ימי בינייות,איננו מתליחים לחוות את הנוף הזר,למרות שאנחנו קשורים אליו בהיסטוריה שלנו (ועיין למשל,הנצרות המולדת והבלתי מודעת של פנחס שדה עליה הצביע קורצוויל)

    לכן אני סבור שהסתירות הפנימיות יוצרות הפרעה בזרימת הטקסט.זוהי אמנם הפרעה ערכית,רבת משמעות,אבל הפרעה.
    הזרות של הקורא לא מתחברת לטקסט,אלא נוספת עליו.

    אנו,חילוניים ככל שנהיה,איננו מצליחים להתחבר (אפילו על בסיס אסתטי)
    לטאוטולוגיה הנוצרית ולמערכת הסמלים שלה.התיעוב הבסיסי לנוף הנוצרי הוא מולד,טבעי ומובן מאיליו.
    בתמציתיות מסויימת,הקונפליקט הוא דרמאטי,לא אפי או מיתוצנטרי.מנקודות
    מוצא ש/ל אי הסכמה אי אפשר לכתוב אפוס,לכל היותר – אנטי אפוס מובהק.
    וכאן,האנטי אפוס המולד מפרק את המסמנים האפיים.
    אני מהסס להשצמש במילה שואה,אבל לאחריה,החיבור עם הנצרות הקאתולית (מעט פחות) אבל בעיקר עם הלותראנית הוא בלתי אפשרי.המילים ימח שמם וזכרם
    הסוגרת את הקטע,נכתבה מכל הלב,וכאן,נקודת ההזדהות היחידה שהיא 'מכל הלב'.
    ברובד אינאלקטואלי – תהא המשמעות של המושג אשר תהא,אני מעריך את הניסיון
    ואת העוצמה הניגודית שהוא משחרר. ברובד ההזדהות הרגשית עם האפוס,הבעייה תלויה ועומדת.

    בכוונת מכוון כתבתי את אשר אני מרגיש
    ,ללא השתהות.המעשה לא זהיר,וכאן בהקשר בלתי זהיר על אחת כמה וכמה-
    אבל ההבנה בינינו אינה צריכה דיוקי מילים וזהירויות.(א.נ.)

    עכשיו אני מבין שהטענה היסודית שטע

    • ועכשיו אני מבין שהטענה היסודית שטענתי בזמנו – היעדרה של דמות מחברת
      כמו ב'אורלנדו',אינה אפשרית.אורלנדו לא נולד לתוך קונפליקט מתוך קונפליקט
      -הוא מתקיים בסביבה טבעית וזורמת,וכך מתאפשרת ההצטברות.הגיבורה שלך באפוס היא קונפליקט מ ר א ש (א.נ.)

      • דבר אחרון ודי

        1.ניסיתי להיזכר במקבילות בשירה העברית,והגעתי עד שירת ירושלים החדשה של פנחס שדה – שהיה אמנם בקונפליקט קשה עם ההוייה הישראלית והיהודית היום יומית,אבל כאדם שהגדיר עצמו כדתי
        אכסטאטי היה לו יותר קל להתחבר למאטריה הנוצרית ולפער שבין האהבה בת השמיים למימד הגופני בנצרות המין המדיוואלית.מנקודת מבט חילונית העניין קשה יותר,משום שהקונפליקט הוא עם העולם הנוצרי,היינו,עם התרגום היום יומי של הנצרות בהוויה.

        ועניין אחרון – שאלתי את בתי,נגנית בארוק,כיצד היא מיישבת את הסתירה – שכן היא מנגנת ומלווה לא פעם קנטטות קודש נוצריות של באך ואחרים – והיא ענתה ביושר,שהיא אדישה לחלוטין לתכנים הדתיים הנוצריים,ורק עם
        המוסיקה היא מזדהה.בדורנו,העניין מורכב,כנראה,לאין שיעור.

        • אני, כנראה, נבדל מישראלים רבים ביחסי אל הנצרות.
          לגבי דידי, ישו היה איש עברי, מוכיח בשער, תלמיד חכם ומרפא שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית בירושלים: נציב רומי רודן ורצחני, כהונה עברית נמוכת קומה, מושחתת ומדוכאת על-ידי הכיבוש, והוויה יוונית (אני קורא את סיפורו התמציתי של ישו כטרגדיה יוונית טהורה. כל פרשנויות השליחים נראות לי ככזבים מאוחרים).
          כמו כן הוא מסמל בשבילי את קורבנו הראשון של החורבן (העתיד להתרחש שנים אחדות לאחר מותו).
          אני מקשיב ברגע זה ל"מתיאוס פאסיון" של באך, וברגשות האלה מתרגמים את עצמם לתוך קליטת היצירה הבזאת.
          דרך אגב, תרגומו הגרמני של לותר ל"ברית החדשה" הוא נהדר!

        • אמנון שלום,
          אני אישית גם מזדהה עם המתח שאתה מתאר כאן בין פליאה למיאוס. נדמה לי שיש כאן בעיה כיוון שהקורא אינו יודע במה לנקוט – האם לאמץ או לא לאמץ את הסיפור, האפוס. קשה להיות באסתטי, בוודאי זה המילולי, ללא התמסרות אליו. נקיטת עמדה אמביוולנטית משאירה שני אפוסים אפשריים – האחד מופלא, השני מאוס. האחד יפה, השני טמא. האם ניתן להיות ביפה בניטרול המאוס? השילוב הזה בין מאוס ליפה מרגיש כבלתי אפשרי.
          נדמה לי שהתשובה היא בקריאה שלישית ורביעית: האפשרות השלישית היא לנקות את הערך, את המטען הנוצרי, מן הכתוב ולהישאר עם האסתטי. האפשרות הרביעית היא לאמץ את הנוצרי ולקרוא קריאה של קדושה, כנוצרי לכל דבר. זו לדעתי הקריאה הקשה מכולן עבור יהודי, על אחת כמה וכמה יהודי בעל מטען דתי.

      • תודה על התלבטותך, א"נ. היא יקרה מכל "הסכמה" של כל אדם אחר.
        אכן, "ימם שמם וזכרם" נאמר מכל הלב, והלב הוא של אשה נוצריה במיני-אפוס, אולם היהודים השתמשו באותן המלים עצמן כדי להסוות את ראשי התיבות יש"ו.
        דבר אחד ניסיתי לעשות: לקפוץ ככל יכולתי מעל לנטיות הפוסט-מודרניסטיות, וזאת עשיתי באמצעות שאלות נוקבות על מראית המציאות והבנתה, כמעט לכל אורך היצירה.

  4. גיורא, ההנכחה של המיתוס והפאסיון בסיפור האישי של הגיבורה, סיפור בשר ודם, שגם אם אינו אלא צלו של הסיפור הראשון – מגיע ונוגע.
    לדידי ישוע היה מורה גדול שהכנסייה והיהדות (דת צעירה ועצבנית באותם זמנים) השחיתו את תורתו.
    כדי לעמוד על יופיה הרוחני אפשר לעיין במה שככל הנראה קדם לבשורות הסינופטיות. אם מעניין לך הצץ ב"מאסטר ישו" –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3486&blogID=182

    וב"אש תצא מן האבנים" –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3550&blogID=182

    • מעניין.
      חיפשתי נקודת משען על-מקומית ועל-זמנית כדי ליצור מקבילה, שמא נבואית, למקומנו ולזמננו.
      במובן הזה, השיר כולו (כלומר גם הפרקים שלא הובאו כאן) נכתב כשיר מחאה, בעיקר נגד קנאות ומלחמה!
      כדי להבהיר דברים, מן ההמון הרב שביצירה נותרת לבסוף אשה שאיבדה את הכל ולמול עיניה לא-כלום נורא.

  5. גיורא שלום,
    מאוד נהניתי לעיין בשירים כאן. נדמה לי שאני מבחין כאן בשני מרכזי כובד: האירוטי והמטאפיזי. ב"מטאפיזי" כוונתי לשני מרכיבים: א. המתח, השבירה של הפיזי, היציאה והשהייה בו – מרחב וזמן, מעבר בין עולמות, נשמות. 2. המתח של יצירה ובריאה, האמונה בבריאת נפש מנפש, מעשה בורא, מילים בוראות.
    ישנו כמובן קשר הדוק בין האירוטי למטאפיזי ונדמה לי שסביב המתח הזה סובב האפוס המובא בזה. שכן יש כאן עדות על המטאפיזי דרך המיזוג הארוטי. חן

  6. נמאס כבר עם הסגידה הזו לנצרות אין איזה משהו יפה גם על בית כנסת

    • כנראה שהקורא האלמוני לא שם לב לתכנים העבריים והיהודיים ולעובדה שכמה מגיבורי השיר הזה הם עברים כשרים.
      ובאשר לבית-הכנסת — המקום איבד את חיותו, ולא ניתן עוד להתיחס אליו אלא מתוך התנגדות פנימית עזה.

  7. גיורא, אני זוכר שקראתי את השיר בספר "הנה ימים באים" ולא היה לי פשוט. גם בקריאה כאן בבלוג צריך לעשות איזה סוויץ' בראש כדי להתחבר אל המדברת אלינו משורות השיר. אני כשלעצמי מעדיף את עץ השסק מול הבית, את השיר על העברית או את השירים הקדומים מן הספר הראשון שפרסמת כמדומני הנוגעים ביציאת מצרים. בכל אופן, השיר הזה, כל הספר הזה – מאתגר. רני.

    • רני,
      אני מודה שרציתי לחרוג בשיר הזה מכל מה שמוכר ושגור ונעשה בשירה העברית:
      הן הנושא, הן הגיבורים, הן הלשון, והן צורת השיר.
      ובקיצור, זה "פאסיון", מסע יסורים, של אשה מיתית, שמגיעה ממסעי הצלב (ואף קודם לכן כאלה קדומה) אל קריסתן של כל הנורמות האנושיות במלחמת העולם הראשונה.
      הקרובים לי יודעים שהשתדלתי בכל מאוד לא להתקרב בשיר הזה לשואה!

  8. גיורא יקר, "שְׁתִיקָה מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ"?
    אם כך, מה יהיה כאשר תתחיל לדבר?…:)
    הייתי הולכת אחר איש עם ציצית משי, אבל בודקת תחילה שהוא לא סמאל..כל זאת לו יכולתי להיות אישה שלשונה ממתקים.
    דיי…זה ממכר העולם הזה…:)

השאר תגובה ל גיורא לשם ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם