בננות - בלוגים / / וידוי של תולעת ספרים
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

וידוי של תולעת ספרים

ולטר בנימין

פורקים ספריה

(קטעים ממסה)

 

אני פורק את ספרייתי. כן, אני פורק. הספרים עדיין אינם מונחים על המדפים, ולפי שעה לא דבק בהם שממונו המתון של הסדר. אינני יכול לצעוד הלוך ושוב בחזית טוריהם כדי לחלוף בסך לעיניו של קהל צופים אוהד. אל חשש. במקום זאת, אנא הצטרפו עמי אל אי־הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עמי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשכה, כדי שתהיו נכונים לחלוק עמי מקצת מן האווירה  היא בלא ספק אינה הלוך־נפש אלגי, שכן היא יותר קרובה לציפיה  אשר הספרים האלה נוסכים באספן של ממש. הדובר אליכם הוא אדם כזה, ובבחינה יותר מדוקדקת מסתבר שהוא מדבר על עצמו בלבד. מה שמעניין אותי באמת הוא לתת לכם מושג כלשהו על היחס בין אספן ספרים לרכושו, על אספנות גופא ולאו דווקא על האוסף. "המידע המדויק היחיד שבהישג יד," אמר אנטול פרַנס, "הוא יֶדע הדפוס וצורתם של ספרים." ואכן, אם יש תקנה כלשהי לבלבול האופף ספרייה, הריהו בסדרו של הקטלוג.

 

*

לפיכך קיים בחייו של אספן מתח דיאלקטי בין הקטבים אי־סדר וסדר. בדרך הטבע, קיומו עגון גם בדברים אחרים: ביחס מסתורי בתכלית לבעלות על נכסים, שעליו עוד נרחיב את הדיבור בהמשך; וכמו כן, ביחס ההוגה בפריטים ואוהבם כגיא חיזיון, כבימה של גורלם בלא להדגיש את ערכם השימושי, התפקודי, כלומר תועלתם. העונג העמוק ביותר המזומן לאספן הוא תיחומם של החפצים היחודיים האלה במעגל־קסם שבו הם קבועים כאשר הריגוש הסופי, ריגוש הרכישה, חולף על פניהם. כל זכר וכל הגיג, כל דבר שבתודעה, נהפכים אפוא למסגרת, לבסיס, למנעול של קניינו. התקופה, האיזור, מלאכת המחשבת, הבעלים הקודמים  לאספן אמיתי רקעו השלם של הפריט מצטרף לאנציקלופדיה מופלאה המתמצית בגורלו של החפץ שבידיו. די להתבונן באספן בעת טיפולו בחפצים שבארון הזכוכית שלו. כאשר הוא אוחז בהם, נדמה שהוא משקיף דרכם על עברם הרחוק כמי שזכה להארה. עד כאן על צדו המכושף של האספן  דימויו עתיק־היומין, אם אוכל לכנות את זה כך.

מכל האופנים של רכישת ספרים, כתיבתם במו ידיך נחשבת לשיטה הנחשבת ביותר. אכן, סופרים הם אנשים הכותבים ספרים לא מחמת עוניים, אלא משום שאין הם רווים נחת מן הספרים שאותם היו יכולים לרכוש, לוּ חיבבום. אתם, גבירותי ורבותי, עשויים לחשוב כי הגדרה כזאת לסופרים היא גחמנית מדי. אך כל דבר מנקודת ראותו של אספן אמיתי הוא גחמני. מכל שיטות הרכישה המקובלות, ההולמת ביותר את האספן היא השאילה שלא על מנת להחזיר.

 

*

טוב  אתם עשויים לומר  לאחר שנסקרו כל דרכי העקיפין הללו שׂומה עלינו להגיע אל דרך המלך הרחבה של רכישת ספרים, כלומר קנייתם. זאת, למען האמת, דרך מלך רחבה, אך אין היא נוחה. קנייה בידיו של אספן בחנות ספרים דומה אך במעט לזו של תלמיד הרוכש ספר לימוד, או לזו של איש העולם הגדול הקונה מתנה לבחירת לבו, או לזו של איש עסקים המתכוון לבלות את זמנו בנסיעה הבאה ברכבת. רכישותי המרשימות ביותר ניקרו על דרכי במסעות, כעובר־אורח אקראי. רכוש ובעלות שייכים לתחום הטקטי. אספנים ניחנו בחוש טקטי; נסיונם מלמד אותם כי כאשר הם כובשים עיר זרה, אפילו חנות העתיקות הקטנה ביותר עשויה להיות מגדל־עוז, וחנות נידחת לצורכי משרד היא מוצב מרכזי. כמה ערים ניגלו לפני במסעות הציד שלי בעקבות ספרים!

 

*

מכל מקום, רק מעט מן העִסקות החשובות לרכישת ספרים נקשרות במשרדיו של המוכר. לקטלוגים תפקיד נכבד יותר. אף כי הרוכש עשוי להיות בקי ביותר בספר שהוזמן על־פי קטלוג, העותק המסוים תמיד צופן בחובו הפתעה וההזמנה עצמה היא מעין הימור. לעתים צפויות אכזבות עגומות, אך גם מציאוֹת מענגות.

 

*

רכישתם של ספרים אף אינה עניין של כסף או של בקיאות בלבד. שני הגורמים כאחד אינם מספיקים לביסוסה של ספרייה אמיתית, שהיא תמיד בלתי מובנת במקצת ובה בעת יחודית כשלעצמה. כל מי שקונה לפי קטלוגים חייב להיות ניחן בחוש נוסף, יתר על התכונות שציינתי. תאריכים, שמות, מקומות, מתכונות, בעלים קודמים, כריכות, וכיוצא באלה: כל הפרטים האלה חייבים להביע משהו לאספן _ לא כעובדות מבודדות, יבשות, אלא כשלמות הרמונית; מאיכותה של ההרמוניה הזאת ומעוצמתה שׂומה עליו להבחין אם ספר מסוים נועד לו, אם לאו. עיניכם הרואות, לגבי דידו של אספן ספרים, חירותם האמיתית של כל הספרים כולם נמצאת אי־שם על גבי מדפיו.

 

*

ברגע שהגעתם אל הררי הארגזים כדי לחצוב מהם את הספרים ולהוציאם לאור היום  או, ליתר דיוק, הלילה  כמה זכרונות עטים עליכם! אין דבר שמבליט את המקסם של פריקת ספרים יותר מן הקושי לחדול מכך. החילותי בצהריים ורק בחצות פילסתי לי את דרכי אל אחרוני הארגזים. עתה אני מניח את ידי על שני כרכים דהויי כריכה שאין להם מקום בארגז ספרים, אם לדון לחומרה: שני אלבומים שלתוכם תחבה אמי בילדותה תמונות, ואשר אני יורשם. אלה הם הזרעים של אוסף ספרי הילדים הגדל בהתמדה אף בהווה, אף כי לא עוד בגני. אין בנמצא ספרייה חיה שאינה מעניקה מסתור לאמצאות דמויות ספר מתחומי שוליים. לא מדובר דווקא באלבומי תמונות או באלבומי משפחה, אוספי חתימות, או אוגדנים שמכילים כרוזים או קונטרסים דתיים: בני אדם נקשרים לעלונים או לתשקיפים, אחרים לכתבי יד מצולמים או לעותקים של ספרים נדירים שהודפסו במכונת כתיבה; וכתבי עת עשויים בלא ספק לעטר שוליים רבגוניים בספרייה. אך הבה ונשוב אל האלבומים האמורים: למעשה, ירושה היא האופן ההגיוני ביותר לרכוש אוסף. התנהגותו של אספן אל רכושו נובעת מרגש האחריות של בעל נכס אל קנייניו. לפיכך, במובן הנעלה ביותר, זאת גישה של יורש, והתכונה המובהקת ביותר של אוסף היא האפשרות הקיימת תמיד למוסרו לאחר. עליכם לדעת כי באומרי את זה אני מודע בהחלט לכך שהדיון שאני עורך באווירה הרגשית האופפת איסוף עשוי לאשש ברבים מכם את האמונה כי התשוקה הזאת מפגרת אחרי רוח הזמן ואת חוסר האמון שלכם כלפי טיפוס האספן. אין דבר הרחוק ממני יותר מאשר הרצון לקעקע את אמונתכם או את חוסר אמונכם. אך צריך להבחין בדבר אחד: תופעת האיסוף מאבדת את משמעותה כאשר בעליה אובד. אף כי אוספים ציבוריים עשויים להיות מוצדקים יותר מבחינה חברתית ומועילים יותר מבחינה אקדמית, לחפצים הנאספים משמעות גדולה יותר באוספים פרטיים. אני יודע שקצו של הטיפוס שתיארתי ואף ייצגתי ממשמש ובא. אך ינשופה של מינרווה יוצא למעופו רק עם רדת החשכה, כדברי הגל. האספן נקלט בתודעה רק לאחר היכחדו.

 

*

עכשיו אני משתהה ליד הארגז האחרון הריק למחצה ושעת חצות חלפה זה כבר. מחשבות שונות מאלו שדיברתי עליהן ממלאות אותי כעת  לא מחשבות, כי אם דימויים, זכרונות, זכרונות מן הערים שבהן מצאתי דברים כה רבים: ריגה, נפולי, מינכן, דנציג, מוסקבה, פירנצה, בזל, פריז: זכרונות מחדרי המותרות של רוזנטל במינכן, ממגדל הקומות ששיכן את האנס ראו המנוח בדנציג, ממרתף הספרים הניחוחי של זיסנגוט בצפון ברלין; זכרונות מן החדרים שבם היו הספרים האלה מאוחסנים, מקיטון הסטודנטים שלי במינכן, מחדרי בברן, מן הבדידות של איזלטואלד באגם ברינץ, ולבסוף מחדר ילדותי, מקום משכנם הקודם של ארבעה או חמישה ספרים מאלפי הכרכים הנערמים עתה מסביבי. הו, מתק השלווה של האספן, שלוותו של מי שעיתותיו בידיו! אף כי אין מצפים ממנו לגדולות, אין מי שתחושת הנחת שלו גדולה מזו של האדם שזכה להתמיד בקיומו המפוקפק במסווה של "תולעת ספרים" בנוסח שפיצווייג. שכן בקרבו שוכן דיבוק, ולכל הפחות שדונים, הדואג לכך שלגבי דידו של אספן  ואני מתכוון לאספן אמיתי, אספן כפי שראוי לאספן להיות  הבעלות על קניין היא היחס האינטימי ביותר האפשרי לאדם כלפי חפצים. אין זה משום שהם קמים לתחייה בדמותו; הוא־הוא החי בתוכם. וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה.

 

מגרמנית: גיורא לשם            

 

קטעי המסה ראו אור לראשונה בעיתון על המשמר ב-17 ביולי 1992.

 

18 תגובות

  1. הי גיורא

    תרגום מצוין של מסה מרגשת. ביבליופיליה היא נושא נפלא לדיבור כזה שלעולם לא תגמרנה המילים אודותיו.

    בשבילי תמצית אהבת הספרים ומשמעותה מגולמת בספרו הנפלא של אליאס קאנטי "סנוורים", ובכל פעם שאני זוכרת את אוהבי הספרים אני רואה בדמיוני את פטר קין המלומד והמוזר אחרי שגורש מביתו ואיבד את ספריתו הקונקרטית, נודד ברחובות ובערב מגיע למקום לינה כלשהוא ופורק אותה מדמיונו, מניח ספר ספר בערימות ל רוח שכולן פרי הזייתו ובבוקר, אחרי מנוחה מעמיס את כל הספרים האחד אחרי השני בראשו יוצא לנדודיו.

    תודה שהעלית לקריאה מחודשת את התרגום המשובח לולטר בנימין. חמוטל.

    • לגיורא בוקר נטוב

      אני פונה אליך בעילום שם אבל בסוגיה
      עקרונית – מאחר וניכר בך שאתה משורר
      באמת ואיש ספרות עברית מובהק – מן הבודדים כאן בבלוגיה הזאת (למרבה הצער),אבל לא בסוגיה ספרותית אני מבקש להטרידך – אלא בעניין אחר.י עוזר,משורר ובלוגר חרדי כתב כאן בסוגיית דה האן.לא משנים כרגע הפרטים
      וגם לא העובדה שהאיש הזה היה,כעובדה היסטורית (ואישיותית) קוריוז כמעט אגדי(אינטלקטואל,משורר,עיתונאי,מדינאי,
      הומוסכסואל גלוי וחרד אנטי ציוני ועוד בתקופה שבה הציונות היתה אפרוח
      חצי גוסס).טענתו של י.עוזר,שאם היתה צולחת דרכו של דה האן וראשי ההגנה בירושלים לא היו רוצחים אותו,יכול היה הישוב היהודי חרדי להתקיים בשקט
      עד היום הזה,על בסיס נתינות פלשתינאית
      וכמיעוט,ואז לא היו האיראנים,כחלוף שמונים שנה או יותר,מאיימים עלינו בפצצת אטום.המאבק האמיתי שדה האן פנה אליו הוא למעשה ניסיון השפעה על הבריטים לסגור את שערי הארץ לעלייה חילונית,מה שהיה מותיר את הורי (וגם הוריך,כנראה) באירופה .מעבר להנחה המופרכת שמיעוט יהודי יכול היה להתקיים פה קיום אוטונומי של ממש,(ראה הנוצרים בישיות הלשתינאית דהיום,
      המגורשים בחשאי מזה עשר שנים,למרות ערביותם הבלתי מוטלת בספק).כמובן,העדפתו של עוזר להתקיים בארץ כמיעוט חרדי היא (אולי) לגיטימית,לא לגיטימית להערכתי,היא מחיקת כל תגובה המבקשת לתהות על פשר
      החיבוק שמעניק עוזר לדמות היסטורית מפוקפקת,הרפתקנית ולא יציבה,רוחנית ונפית,ועוד מוקצה בריבוע מבחינה דתית
      בגין נטיותיו המיניות הגלויות.העניין הוא,שאני נדהם מן התגובות הפושרות שקיבל למשא שנשא בעד דה האן.רבים כאן בורים,חסרי כל ידע היסטורי והבנת דבר מתוך דבר (ולמעשה גם בספרות הבנתם,שלא לומר,ביצועיהם הספרותיים,מייבשים ומביישים את הקורא.
      אבל את הפואמה האחרונה שלך קראתי בעיון,ותודעה ותובנה היסטורית לא
      חסרה בשיריך.מה פשר התגובה הפושרת שלך,אני שואל מתמיהה ולא בנזיפה,ומה דעתך על התנהגותו של משורר חרדי הכותב בבלוגריה חילונית,ומשליט עליה טירור של מחיקות כל תגובה,אפילו מנומסת שבמנומסת? האם לא הגיעה השאה להפנותו – שוב,לא מחוק את בלוגו,אלא להפנותו במילים,לבלוגרייה חרדית המתאימה לו ולדעותיו,בה לא יצטרך לקרוא על ההומוסקסואליזם הבוטה של דה האן,ועל ההתנהגות של ההנהגה החרדית בירושלים ובאירופה,שאילו צלחה דרכה ודרכו של דה האן,היו נוספים עוד כארבע מאות אלף יהודים לתור למשרפות?
      אין בדברי אלה כדי להצדיק רצח פוליטי,
      לא של דה האן ולא של שום אדם,אלא איפשור הדיון בסוגייה היסטורית שעלולה היתה להיות בנפשנו.תודה על הסבלנות.

      • קראתי היום פעם נוספת בבלוגו של יוסף עוזר והחלטתי להגיב שם את מה שיכולתי לכתוב כאן כתשובה. בין השאר, משום שהנושא אינו במסגרת הבלוג שלי, אלא הבלוג שלו. אני מניח כי בתגובתי שם תמצאי את מירב התשובה לשאלותיך.
        מדברי שם יובן פרדוקס אחד: אני כן מצדיק את הרצח הפוליטי של דה האן.
        באשר לנוכחותו של עוזר בבלוג הרי שהיא מוצדקת וטבעית. הוא ראוי לה כמשורר, ואין זה משנה עד כמה אני חולק על דעותיו האחרות.
        מתגובתי ליוסף עוזר גם משתמע שאינני מחבב את רפלקס המחיקות שלו. טובה תגובה חזקה על תגובה גסה קשה ממחיקת תגובה.

  2. חני שטרנברג

    "אכן, סופרים הם אנשים הכותבים ספרים לא מחמת עוניים, אלא משום שאין הם רווים נחת מן הספרים שאותם היו יכולים לרכוש, לוּ חיבבום." –
    איזו הגדרה יפה ומקורית לסופרים.
    בדיוק אתמול יצא לי לקרוא באיטרנט מסה המזכירה ארבע סיבות שבגללן סופרים כותבים, והסיבה הזאת לא הוזכרה ביניהן 🙂
    והמשפט: "הבעלות על קניין היא היחס האינטימי ביותר האפשרי לאדם כלפי חפצים. אין זה משום שהם קמים לתחייה בדמותו; הוא־הוא החי בתוכם."
    הזכירה לי את המשורר דניס סילק ואת יחסו המיוחד לחפצים כפי שבא לידי ביטוי בתיאטרון החפצים שלו.
    תודה,גיורא, על התרגום היפה ועל הבאתו לכאן.

    • לחני,
      סופרים, בדרך כלל, כותבים משום שאין הם יכולים שלא לכתוב.
      דרך אגב, את דניס סילק היכרתי בשנות ה-60 וגם תירגמתי אחדים משיריו ואולי אביאם ביום מן הימים אל הבלוג.
      ידידי, המשורר משה דור, שהתארח בבלוג שלי פעמים אחדות היה ידידו ממש, שכן הכיר אותו בשנתיים שבהן כיהן כקונסול תרבות של ישראל בלונדון.

      • חני שטרנברג

        גיורא,
        הסיבה שציינת הכי נכונה: סוג של תולעת סופרים 🙂
        אשמח לקרוא שירים של דניס סילק שתרגמת.
        לי יצא לראות מופע מאוד מיוחד שלו כשהייתי סטודנטית בירושליים. אתמול
        הזכירו לי אותו, ונזכרתי במופע וכתבתי עליו משהו. אולי אעלה בהמשך.
        יצא לי גם פעם לפגוש אותו בנסיבות חברתיות והתרשמתי מאוד מאישיותו.

        • לגיורא בוקר טוב

          עקבתי בקפדנות אחר עלילות הבלוגרייה הזאת,עוללותיה וקלקוליה,מהרגע שתהל נעלבה כי קיבלה הערה על ש/גיאות כתיב
          ועד לחילופי הדברים על גרא.מסקנתי העצובה היא שאין כאן מקומך,ואין כאן מקומם של עוד עשרים סופרים.אתם,בשמכם ובמוניטין שלכם,נותנים לבלוגרייה הזאת
          גב ערכי,ומאות בלוגריסטים מושכים מן האשראי הזה,עושים את מלאכת הכתיבה שלהם פלסתר,ועוד מנבלים את הפה ומקללים ,אינם נוהגים כבוד במעט המשוררים והסופרים האמיתים כאן והבלוגרייה מידרדרת ומידרדרת.כדאי שעשרים הסופרים והמשוררים הרציניים כאן יפתחו להם בלוגייה משלהם.מכל מקום,המשך הפעילות בהקשר זה נראה מופרך וחסר טעם.תודה על תשומת הלב וצר לי על האנונימיות – להזדהות כאן הופך עניין לא נעים ,מרגע שאתה משמיע מילת ביקורת.

          • למעיר האנונימי:
            עניין תהל רן, ככל שהיה מצער, לא היה מעשה ידי. הערתי בבלוג כלשהו על כתיב. מישהו העתיק את תגובתי והעביר אותה כטרול אל הבלוג של תהל רן.
            מכיוון שאינני מתרגש מעניינים כאלה, לא היגבתי במיוחד על ה"בלגן".
            אינני מכיר עשרים סופרים שמסוגלים להקים לעצמם בלוגייה. אני עצמי, למרות היותי מומחה למחשבים למן שנת 1966, אינני מסוגל כיום לקחת נושא כזה על כתפי.
            יתר על כן, התבקשתי להצטרף לבלוג הזה על-ידי יעל ישראל, ולאחר התלבטויות אחדות, הסכמתי. אין זה מן הראוי שאסתלק כעת כאשר האווירה קצת מתחממת.
            באשר לחילופי הדברים עם גרא, אני סבור שהם במסגרת הטעם הטוב, אף כי יש הבדל גדול ביני לבינו בהבנת מושג הביקורת.
            אני, כמובן, מתכוון לביקורת כ"סוגה עילית", כתובה כמסה וחותרת לבחון את ה"תפר" בין ספרות לחייים, ולהיפך.
            המושגים המקובלים כיום בסקירות ספרות בעתונות ("אהבתי", "לא אהבתי") אינם שייכים לביקורת אלא לז'ורנליסטיקה. למרבה הצער, עתונים כמעט שאינם מפרסמים עוד ביקורת ספרות, אפילו לא מוסף אמצע השבוע של עתון "הארץ".
            זה שנים, למשל, שלא קראתי דיון פרוזודי בשירה הצעירה שנכתבה, נניח, בעשור האחרון. אפילו ניתוח נושאי רציני לא נערך.
            אם כך, לא נותר לו לכותב אלא לכתוב אל המגרה ומדי פעם לפתוח את המגרה אל הבלוג.

השאר תגובה ל לגיורא בוקר נטוב ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם