הישישה הנלעגת
בת שבעים ושתיים שנה היתה סבתי כשמת סבי. היה לו בית-מלאכה קטן לליתוגרפיה, ובו עבד עם שניים-שלושה עוזרים עד יום מותו. סבתי טיפלה במשק הבית ללא עזרתה של משרתת, טיפחה את הבית הישן המט לנפול ובישלה לגברים ולילדים. היא היתה אשה צנומה, שבפניה עיני לטאה ערניות. דיבורה היה איטי. באמצעים דלים למדי גידלה חמישה ילדים ששרדו מן השבעה שילדה; כך הלכה והצטמקה במשך השנים. מילדיה, שתי הבנות היגרו לאמריקה וגם שניים מבניה עזבו. רק הצעיר, שבריאותו היתה רופפת, נשאר בעיירה. הוא היה למדפיס והוסיף לעצמו משפחה גדולה למדי.
כאשר מת סבי נשארה סבתי לבדה בבית.
במכתביהם דנו הילדים בבעייה מה לעשות עמה. אחד מהם הציע לה לבוא ולגור עמו. המדפיס רצה לעקור עם משפחתו לביתה. הישישה דחתה את כל ההצעות והסכימה רק לקבל תמיכה כספית קטנה מכל אחד מילדיה שידו משיגה לפרנסהּ. מכירת בית-המלאכה לליתוגרפיה הכניסה אך רווח מועט וגם חובות לא חסרו. הילדים כתבו לה שאין היא יכולה להישאר גלמודה. משלא הגיבה על כך ויתרו לה ושלחו מדי חודש בחודשו קצבה קטנה. סוף כל סוף, חשבו, המדפיס נשאר עמה בעיירה.
המדפיס נטל על עצמו לספר לאחיו על אודות האם. מכתביו של אבי, השמועות ששמע אבי שנתיים לאחר מכן, כשהגיע להלויית סבתי, מקנים לי מושג-מה על קורות השנתיים ההן.
נראה שהמדפיס התאכזב בתחילה מסירובה של סבתי לאפשר לו לעבור לביתה הגדול והריק. הוא התגורר בשלושה חדרים עם ארבעת ילדיו אך הישישה שמרה רק על קשר רופף עמו. בכל יום א' אחרי הצהריים הזמינה את הילדים אליה לשתיית קפה, וזה, למעשה, היה הכל. פעם או פעמיים, מדי שלושה חודשים, ביקרה את בנה ועזרה לכלתה להכין את שימורי התות. מפליטות הפה שפלטה הישישה הבינה כלתה, כי צר בדירה בקטנה הזאת של המדפיס, וזה לא היה יכול להתאפק ורשם במכתבו סימן שאלה. על שאלתו של אבי מה עושה כעת, בעצם, האשה הבאה בימים, השיב המדפיס בקיצור: היא מבקרת בקולנוע.
ראוי להבין, שלא היה זה דבר רגיל ומקובל, על כל פנים לא בעיני הילדים. לפני שלושים שנה עדיין לא היה הקולנוע מה שהוא כיום. היו אלה אולמות עלובים ולא מאווררים, ששכנו בדרך כלל במסבאות ישנות, עם מודעות צעקניות לפני הכניסה, רומזות על עלילות רצח וטרגדיות של תשוקה. מפאת החשכה הלכו לשם רק בני נוער מתבגרים או זוגות נאהבים. נוכחותה של אשה קשישה במקום כזה היתה דבר בולט. חשוב להרהר בצד נוסף של ביקור קולנועי כזה. דמי הכניסה היו זולים, ללא ספק, אך השעשוע הזה נמנה עם הפינוקים. פירושו של דבר: כסף מבוזבז. בזבוז כסף היה נחשב בעיני הבריות לדבר שאינו מהוגן. סבתי גם לא שמרה על מגע סדיר עם בנה שבעיירה ולא ביקרה או הזמינה איש ממכריה. מעולם לא השתתפה במסיבות הקפה של העיירה. לעומת זאת, היא ביקרה תדיר בבית-מלאכתו של סנדלר-מטליא בסמטה דלה ומפוקפקת שבה הסתובבו, במיוחד בשעות אחרי הצהריים, כל מיני יצורים מפוקפקים, מלצריות ושוליות בטלים מעבודה. הסנדלר היה אדם בשנות העמידה שנסע בכל רחבי תבל בלא שהגיע למעמד כלשהי בחייו. אנשים אמרו עליו שהוא שותה לשכרה מדי פעם בפעם. בכל אופן, לא היתה זו חברה מתאימה לסבתי. באחד ממכתביו רמז המדפיס, כי הֵסב את תשומת לבה של אמו לכך אך זכה לתשובה צוננת ביותר.
"הוא ראה רבות בחייו," היתה תשובתה, ובכך הסתיימה השיחה. לא היה זה מן הדברים הקלים לשוחח עם סבתי על דברים שלא רצתה לשוחח עליהם.
כחצי שנה לאחר מות סבי כתב המדפיס לאבי, כי אמא סועדת את לבה בפונדק בכל יום שני בשבוע.
איזו ידיעה!
סבתא, שכל שנות חייה עסקה בבישול לתריסר אנשים ושהתרגלה לאכול רק מן השיירים, סעדה עתה את לבה בפונדק. איזו רוח שטות נכנסה בה?
זמן קצר לאחר מכן הגיע אבי במסע עסקיו לסביבות העיירה וביקר אצל אמו. היא פגשה בו בעת שעמדה לצאת מן הבית. היא הסירה את כובעה והגישה לו כוס יין אדום וצנימים. סבתא נראתה שלווה ולא זועפת, הגם שלא היתה שתקנית במיוחד. היא שאלה על אודותינו, הילדים, אך לא בפירוט יתר. בעיקר רצתה לדעת אם יש לנו די דובדבנים. כך נהגה תמיד. חדרה היה, כמובן, נקי למופת והיא נראתה בריאה. הרמז היחיד שהצביע על חייה החדשים היה מיאונהּ ללוות את אבי אל קבר בעלה בבית-העלמין. "תוכל ללכת בגפך," אמרה כבדרך אגב, "הוא השלישי משמאל בשורה האחת-עשרה. עלי ללכת למקום כלשהו." לאחר מכן הסביר המדפיס כי היתה צריכה כנראה ללכת אל הסנדלר-המטליא שלה. הוא התאונן מאוד.
"אני קבור עם משפחתי וילדי בחור הנידח הזה, ויש לי רק חמש שעות עבודה ביום בשכר גרוע. נוסף על כך האסתמה שלי מציקה לי – והבית שברחוב הראשי עומד ריק."
אבי שכר חדר בפונדק אך ציפה שאמו תזמין אותו לביתה ללון שם, לפחות מטעמי נימוס, אך היא לא אמרה על כך דבר. הרי גם כשהבית היה מלא התנגדה תמיד שיתגורר בבתי מלון ויבזבז את כספו, במקום להתגורר בביתה. נראה היה ששמה קץ לחיי המשפחה שלה והלכה בדרכים חדשות. עתה, בערוב ימיה, אבי, שהיה בעל חור הומור בריא, מצא אותה רעננה למדי ויעץ לדודי שיעזוב אותה לנפשה וייתן לה לנהוג כרצונה. אך מה היה חפצהּ?
בפעם הבאה שמעו עליה שהזמינה פאיטון, מין כרכרה, ונסעה למקום נופש ביום חמישי של חול. הפאיטון היה מרכב-סוסים גבה-אופנים וגדול דיו להכיל משפחות שלמות על ילדיהן. רק במקרים נדירים, כשבאנו אנו, הנכדים, לביקור, היה סבי שוכר כרכרה כזאת. סבתי היתה תמיד נשארת בבית. בתנועת יד זלזלנית דחתה את ההזמנה להצטרף אלינו.
אחרי עניין הפאיטון היה סיפור הנסיעה לעיר ק. זאת היתה עיירה גדולה יותר, מרוחקת מהלך שעתיים ברכבת. בעיירה הזאת נערך מירוץ סוסים, ואל המירוץ הזה נסעה סבתי.
סבתי לא נסעה בגפה אל העיירה ק. היא לקחה עמה נערה צעירה, טיפשה לחלוטין, כדברי המדפיס. זאת היתה משרתת מטבח בפונדק שבו סעדה סבתי את לבה. הדמות המטופשת הזאת החלה למלא תפקיד בחיי סבתי. נראה ששבתה את לבה. היא לקחה אותה עמה אל הקולנוע ואל הסנדלר, שהתגלה, דרך אגב, כסוציאל-דמוקרט, ופשטה השמועה ששתי הנשים משחקות זו עם זו בקלפים במטבח ליד כוסית יין אדום.
"עתה קנתה ליצור העלוב מגבעת מעוטרת שושנים," כתב המדפיס ביאוש, "ולאנה שלנו אין שמלה לטקס חניכתה בדת." מכתביו של דודי הפכו יותר ויותר להיסטריים ודיברו רק על "התנהגותה הנלעגת של אמנו היקרה," ותו לא. את שאר הסיפור שמעתי מאבי.
בעל הפונדק לחש לו אגב קריצות: "הזקנה משתעשעת כעת, כפי שמספרים." לאמיתו של דבר לא חיתה סבתי בשנים האחרונות ההן חיי מותרות. כשלא סעדה בפונדק היתה אוכלת, על-פי רוב, רק חביתה וקפה וטועמת מן הצנימים החביבים עליה. היא הרשתה לעצמה לשתות יין אדום זול, שמננו לגמה כוסית קטנה בכל ארוחה. היא שמרה בקפדנות על הניקיון בביתה, ולא רק בחדר המיטות ובמטבח. בלא ידיעת הילדים שיעבדה את הבית במשכנתא. לא נודע לעולם על מה הוציאה את הכסף הזה. כנראה שמסרה אותו לסנדלר-המטליא. אחרי מותה עקר הסנדלר לעיר אחרת ויש אומרים שפתח שם חנות גדולה לנעליים לפי הזמנה.
אם נעמיק חקר נעמוד על כך שבעצם חיתה חיים כפולים. חיים ראשונים כבת, כרעייה וכאם, וחיים שניים, פשוט – כגברת ב. – ברייה גלמודה ללא התחיבויות שאמצעיה צנועים אך מספיקים לכל. החיים הראשונים ארכו כשש עשרות שנים, השניים – לא יותר משנתיים.
לאבי נודע כי במחצית השנה האחרונה לחייה התירה לעצמה חרויות מסויימות, שאינן ידועות לאנשים אחרים בדרך כלל. כך נהגה לקום בקיץ בשעה השלישית של הבקר וטיילה בחוצותיה הריקים של העיירה, שבדרך הזאת נהפכה לנכס בלעדי שלה. את הכומר, שביקר אותה כדי לגאול ישישה מבדידותה, הזמינה, כמאמר הבריות, לקולנוע. היא כלל לא היתה גלמודה. בבית הסנדלר-המטליא הסתובבו מיני בריות עליזות ומהלכות רכיל. תמיד היה שם בקבוק מן היין האדום שלה והיא מזגה לעצמה כוסית, כאשר האחרים מספרים ומלהגים על אישים מכובדים בעיירה. היין האדום הזה היה שמור במיוחד בשבילה, אך היא הביאה, לעתים, גם משקאות חריפים יותר לחבריא.
היא מתה במפתיע בחדר השינה שלה, בשעות אחרי-הצהריים של אחד מימי הסתיו. היא לא מתה במיטתה, כי אם בכורסת העץ שליד החלון. היא הזמינה את הנערה שלה לקולנוע, וכך היתה הנערה לידה בשעת מותה. היא היתה בת שבעים וארבע.
ראיתי תצלום שמראה אותה על ערש מותה. התצלום הזה הוכן במיוחד בשביל הילדים. רואים בתמונה פנים זעירים חרושי קמטים ופה רחב, צר שפתיים, הרבה קטנוּת אך שום קטנוניות. היא מצתה עד תום את השנים הארוכות של העבדות ואת השנים הקצרות של החרות.
היא מצתה ממקור החיים עד הטיפה האחרונה.
מגרמנית: גיורא לשם
—————————————————————————–
את הסיפור של ברכט תירגמתי בראשית שנות ה-60 לבקשתה של השחקנית רחל מרכוס, רעייתו של אלתרמן, שנהגה לקרוא אותו בערבי קריאה שערכה ברחבי הארץ.
סיפור מדהים – יופי של סבתא
…:)
כל שאבקש הן רק שנתיים כאלו…
ברטולד (לא ברתולד) ברכט
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%98_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%98
http://www.habama.co.il/Pages/ArtPerson.aspx?PeopleID=887
תודה על ההערה.
תיקנתי.
משום מה זכרתי את האיות Berthold
כאשר האיות הגרמני הנכון הוא Bertolt
אולם את ה-t השנייה נהגו לכתוב בעברית כד'.
אכן ברטולד בT
סיפור נפלא, אני זוכרת אותו משנים מוקדמות יותר, אולי אפילו מסיפוריה של רחל מרכוס, בזה אינני בטוחה.
נהדר. גם התרגום.
סיפור נפלא על אשה מיוחדת ונבונה. כל כך שונה מברכט המחזאי. תודה על התרגום.