איך נדבר עברית

 

החלטתי להציב מדי פעם פוסטים שונים שהם ביטויי מפתח בתרבותנו העברית-הישראלית בעיקר בתקופות התהוותה. 
הדברים הנאמרים בהם לא כל-כך ידועים ברבים, ואף אם היו ידועים ומקובלים בשעתם, נשכחו ונזנחו ברבות השנים.

מאמרו של אליעזר בן-יהודה הוא מן החשובים שבהם, והוא מבהיר היטב מדוע נבחרה בעברית בת-זמננו ההגייה הספרדית ומה היו השיקולים שהביאו להנהגתה.

 

 

המיבטא בלשון העברית

אליעזר בן-יהודה

 

הכל יודעים כי יש הבדל במיבטא בלשון העברית בין בני ארץ-ישראל ובין בני הגולה שבמערב. הבדל זה אינו חדש, לא הזמן החדש הולידו, אלא היה בישראל זה מאות ומאות בשנים, רק שעוד לא נתברר הדבר אימתי ואיה נולד. והנה כל זמן שהלשון העברית היתה אצלנו רק לשון שבכתב, לא היתה להבדל זה חשיבות אלא להלכה, אבל מהעת ששבה לשוננו להיות גם בדיבור-פה נהיה הבדל המיבטא לשאלה חשובה גם למעשה, ובמחנה המדברים עברית נשאלת שאלה זו תמיד: איזה מיבטא הוא האמיתי?

והנה, צריך להודות, כי מבחינה מדעית אין כלל מיבטא אמיתי ולא אמיתי. כל מיבטא של ציבור-מה, הנהוג בקרב זה הציבור ומקובל לרוב הגדול של המדברים, הוא אמיתי לזה הציבור. וברית טבעית כרותה לכל הלשונות, כי המיבטא אינו דבר קיים ועומד בעינו, אלא עלול להשתנות, והוא משתנה פחות או יותר מהרה ובמידה פחות או יותר גדולה לפי טבע העם ולפי תנאים רבים פנימיים וחיצוניים שאין כאן המקום לפורטם. זה חוק קבוע בכל הלשונות, וכבר הוכיחו חכמי לשון עברית במופתים חותכים, כי גם בלשון זו נפלו שינויים במיבטא כבר בזמנים היותר קדומים.  

ולכן, גם בדבר ההבדל במיבטא שבין בני ארץ-ישראל ובני הגולה המערביים, מה שאפשר לשאול הוא: איזה מיבטא הוא היותר קרוב להמיבטא שהיה נהוג בפי אבותינו בזמן שהלשון היתה חיה, ובאיזה מיבטא עלינו לאחוז עתה, שהלשון שבה לתחייה.

אך קודם צריך לבאר במה נבדלים שני המבטאים זה מזה.

בשלושה דברים מתחלף מיבטאם של בני ארץ ישראל ממיבטאם של בני הגולה שבמערב, ואלו הם: (א) בנגינה; (ב) באותיות; (ג) בתנועות.  

בנגינה כיצד?

שבני ארץ-ישראל קוראים את המלים גם בדיבור-פה מלעיל או מלרע לפי מה שכל מלה ומלה מנוגנה על-פי המסורה – ובני הגולה שבמערב קוראים את כל המלים מלעיל. אבל בדבר זה גם בני הגולה עצמם מודים שקריאתם הם היא מוטעת.

באותיות כיצד?

בני ארץ-ישראל מבדילים במיבטא בין אלף לעין, בין ח' לכף רפויה, בין ט' לת' דגושה בדגש קל; ובין כף דגושה בדגש קל ובין ק'.   ובני הגולה אינם מבדילים באלה, ובני ארץ-ישראל אינם מבדילים בין תיו רפויה לדגושה בדגש קל ובני הגולה מבדילים ומבטאים תיו רפויה כמו סמך. 

ואין צורך להרבות מלים להוכיח יתרון מיבטאם של בני ארץ-ישראל על מיבטאם של בני הגולה באלה האותיות, כי הלא אין ספק שאלמלא לא היה הבדל במיבטא בין א' ובין ע', בין ח' ובין כ', בין ט' ובין ת', בין כ' ובין ק', לא היתה הלשון מניחה שתי אותיות מתחלפות להברה אחת. ועד כמה היה חשוב אצל חכמי התלמוד הבדל המיבטא בין אלה האותיות נראה ממה שאמרו, שאין מורידין לפני התיבה בישנין (אנשי בית שאן) מפני שהם קורין לאלפין עינין ולעינין אלפין. 

המיבטא המיוחד לכל אחת ואחת מאלה האותיות, לא בלבד שהוא שמור במסורה היה בפיות היהודים המזרחיים, אלא שיש לו סיוע, שאין ספק בו, בהמיבטא של אלה האותיות בלשון הערבית החיה, ולא בלבד שהוא נותן להמיבטא של הלשון העברית התכונה המזרחית, אלא שיש בו עוד תועלת ממשית, להקל על התלמידים קניית ידיעת הכתיב הנכון, כי על-ידי הקול המיוחד לכל אות ואות התלמיד יודע מיד באיזו אות המלה נכתבת באלף או בעין, בטית או בתיו, בכף או בקוף. מפני חשיבות דבר זה החליט ועד הלשון בירושלים לפני שנתיים להטיל חובה על כל בתי הספר שבארץ-ישראל לקבוע מורה מיוחד לההברה, ולבחור למשרה זו בפרט אחד מחכמי חלב, שהם היותר מצטיינים בצחות ההברה של האותיות. 

(ובדבר ההבדל במיבטא התיו הרפה והדגושה, ודאי שבימי המסורה היו מבדילים ביניהן. אבל גם בני הגולה אינם מבדילים בין ג' דגושה ורפיה ובין ד' דגושה רפויה, אף-על-פי שלפי המסורה צריך להבדיל, כמו שבאמת התימנים מבדילים, ומנהגם של בני ארץ-ישראל במיבטא התיו הוא במנהגם של בני הגולה במיבטא הגימל והדלת). 

ומתוך עצם דקדוקה של הלשון יש ראיה ברורה, כי בזמן קדום היתה הברת ת' רפויה דומה להברת ת' דגושה בדגש קל. כי רק הברה זו מבארת טעם הבלעת ת' התפעל 'בּמִדַּבֵּר' וּ'מִטַּהֵר' וכיוצא בהן: כי הלא אין שום קושי לאמור 'מִסדבר' ו'מִסטהר', ולהפך אין אומרים 'מִסַּכֵּל', 'מִסַּתֵּר', אלא 'מסתַכֵּל' ו'מסתַּתֵר'.

נשאר עתה לנו עוד לדבר על הבדל המיבטא בתנועות.

משבע התנועות שיש לנו בניקוד המקובל אצלנו (דבר ידוע הוא שהיו עוד שיטות של ניקוד אחרות), בשלוש אין שום הבדל בין היהודים במזרח ורוב יהודי המערב, והן: פתח, חירק ושורק (רק מיעוט קטן ברוסיה קוראים שורק כמו חירק). גם בהברת הסגול אין באמת הבדל, אלא שהתימנים קוראים על-פי-רוב במקום הסגול פתח או חיריק. בהברת החולם יש חילוק, שיהודי המזרח קוראים אותו בקול הרגיל של o ויהודי המערב קצתם קוראים אותו בקול הרגיל של eu וקצתם בקול של au. את תנועת הצירי קוראים יהודי המזרח כמו סגול בקול הרגיל של e, ויהודי המערב כמו ei. אך ההבדל העיקרי, היותר ניכר ובולט, הוא במיבטא תנועת הקמץ, שיהודי המזרח קוראים אות בקול הפתח, ויהודי המערב בקול הרגיל של o.

והנה בדבר הברת קולות התנועות, כבר נתברר בחכמת הלשון בראיות מכריחות ובסימנים מובהקים מתוך עצם הניקוד המקובל אצלנו, שכבר בזמן קדום נשתנו קולות התנועות ממה שהיו בראשית. אין ספק בדבר, כי בתחילה לא היו בלשון העברית אלא שלושה קולות תנועיות, כמו בלשון הערבית, והם: קול הפתח, קול החירק, וקול השורק. אח-כך נשתנה מקצת השורק הקצר לתנועת חולם, ומקצת חירק קצר לתנועת הצירי ומקצת פתח ארוך כמו-כן לחולם. ורק אם היה איזה דבר להגן על הקול הקדום, כמו הברה דגושה וכדומה, נשאר הקול הקדום בהווייתו הראשונה.   מה היתה סיבת השינוי הזה? עוד לא עלה ביד החקירה המדעית בחכמת הלשון לעמוד עליה בוודאות גמורה. קצת החכמים ייחסו את הנטייה לשינוי זה לתכונות המקום ואמרו שהמקומות הגבוהים גורמים יותר לקול o, קצת החכמים ייחסו שינוי זה לקולות הלשון שהיות יותר רגילים ביושבי הארץ לפנים, קודם שבאו שמה היהודים. על כל פנים, בעצם הדבר אין ספק, ורק השינוי הזה מבאר טעמי קצת הנטיות של השמות והפעלים והמלים בלשון.  

כל אלה השינויים נעשו בזמן קדום של הלשון, ואחר-כך נקבעה ההברה ונתקיימה בהווייתה הכללית בלי שינויים כלליים בכל זמן פריחתה של הלשון בימי המלכים והנביאים. ואין לנו שום רמז בתוך עצם טבע דקדוקה של הלשון לשינויים כלליים בטבע ההברה גם בימי הזעזועים הגדולים של גלות ושלטון הנכרים בארץ אחר-כך זמן רב, בזמן שצורתה הדקדוקית של הלשון נשתנתה ונהייתה אותה הלשון שנשמרה לנו בתוספתה והמשנה וכו'. והשאלה היא זו: אלה התנועות שנזכרו למעלה שנחלקו יהודי המזרח מיהודי המערב בהברתן, איך היתה הברתו בפי אבותינו בזמן ההוא? למשל: איך קראו דוד ושלמה וישעיה וירמיה את שמו של אדם הראשון: Adam או Odom? והנה צריך להודות כי עד כה לא נמצאה שום עדות ברורה, מפורשת, לתכונתה של הברת התנועות בימי המלכים והנביאים, כי הקולות לא נשמרו לנו במכונת דיבור ואין לנו מזמן ההוא שום העתקה בכתב של לשון אחרת, אך מזמן קצת יותר מאוחר נשארו לנו עדויות כשרות שאין לפקפק בהן.  

העד הראשון הוא: התרגום היווני של תנ"ך הנקרא תרגום השבעים, Septuaginta בלעז.  

דבר ידוע הוא שזה התרגום, לפחות של התורה, נעשה בזמנם של מלכי בית תלמי, ואין שום ספק בדבר שהמתרגמים הראשונים היו מלמדי תינוקות מקהילת היהודים שבאלכסנדריה של מצרים. והנה, כל שמות-העצם הפרטיים של אנשים וערים וכיוצא בהם, וכמו-כן קצת מלים אחרות מהלשון העברית שנעתקו בתרגום זה בכתב יווני אך בהוויתן העברית.  כל אלה מועתקים בתרגום זה בתנועות יווניות לפי ההברה המזרחית של התנועות הנזכרות.   למשל, התנועה העברית המסומנה בנוסחת המסורה שלנו בקמץ מועתקת בתרגום זה כמעט בכל מקום באות התנועה היוונית α (זו אות a ביוונית).  

והתנועה העברית המסומנה אצלנו בחולם מועתקת בתרגום זה כמעט בכל מקום באות התנועית o (היוונית).

אך על עדות זו אפשר לטעון שתי טענות.

א: ערבך ערב צריך. מי יודע איך היתה הברת אלה האותיות התנועיות בלשון היוונית? 

מי יודע אם היוונים קראו את האות α שלהם בזמן התרגום בהברת האות a הרגילה (לא כמו באנגלית) או קראו אותה אז o (היוונית) ואם קראו o בזמן התרגום כמו o הרגילה או כמו eu או au.

ובאמת, גם בלשון היוונית העתיקה נהיו שינויים בהברה גם באותיות וגם בתנועות, כמו שכבר הזכרתי למעלה, וכבר חקרו חכמים רבים בשאלה זו, ובפרט החכםBlass   בספרו המפורסם על ההברה בלשון יוונית העתיקה. אבל בפרט בהברת התנועה α כבר אמר בלאס כי אין ספק בדבר שהיא לא נשתנתה כל עיקר ותמיד היה גון קול כקול הרגיל של a ויש ראיה לזה ממנו ובו. מעצם התרגום היווני, שבו מעתיקים בהתנועה היוונית, α, קול הקמץ וקול הפתח בשווה בלי כל הבדל, למשל בשם 'אברהם'. גם האלף וגם הריש וההא מונעות בהתנועה a ולכן אין ספק בדבר כי מייסדי התרגום היווני קראו בקול אחד בעצמו מה שמנוקד אצלנו בפתח ומה שמנוקד אצלנו בקמץ, ובהיות שבגוון הקול של הפתח אין שום ספק, על-כורחנו אנו צריכים להודות, כי מייסדי התרגום היווני קראו מה שמנוקד אצלנו בקמץ בקול תנועת הפתח.

ואולם כאן יש לו לטוען מקום לטעון הטענה השנית, והיא:

מי אומר לנו כי הברה זו של מייסדי התרגום היווני היא הנכונה ר"ל, מי יודע כי כך היתה הברת כל היהודים בארץ-ישראל?  אולי זו היא הברה משובשת של יהודי אלכסנדריה בזמן ההוא?

טענה זו היא באמת חמורה, אך יש עליה תשובה ניצחת שאינה מניחה מקום לשום פקפוק, כי יש לנו ארבעה עדים שהברת התנועות כמו שאנו רואים אותה בתרגום השבעים היתה נהוגה, ברובה, אצל היהודים בארץ-ישראל בזמן המלחמה בהרומאים ועד כארבע מאות שנה אחר החורבן.

העד הראשון הוא שר צבא היהודים במלחמה ההיא, יוסף בן מתתיה, שבספריו 'עתיקות היהודים' ו'מלחמות היהודים' העתיק את התנועות העבריות כמו בתרגום היווני לא בלבד בשמות שנזכרו בספרי המקרא, שבהם אפשר לטעון שנגרר כדרכו אחרי התרגום היווני, אלא גם בשמות ומלים שלא נזכרו במקרא למשל: השם גיורא והם חגירא הוא מעתיק בכתב יווני את הריש בקול פתח, וכמו-כן השם הֶמְיָן (חגורה) את היוד בקול הפתח.  

העד השני הוא עקילס הגר, שהיה תלמידם של ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא, והוא תיקן תרגום חדש ביוונית לספרי המקרא, שבשבילו קילסוהו רבותיו אלה וקראו עליו יפיפית מבני אדם. התרגום הזה מצטיין, כידוע, בדיוק תרגומו מלה במלה של הלשון העברית, נתקן בכוונה מפורשת כדי לתת תרגום מדויק של כתבי הקודש. והנה, בהקטעים שנשארו מהתרגום הזה מקודם ומה שנמצא בזמן החדש בהגניזה – בכולם אנו רואים בהשמות הפרטיים, וכמו-כן בקצת מלים שהניחם עקילס בלי תרגום, אותה העתקת התנועות העבריות כמו בתרגום השבעים. והייתכן כי מוסרי תורה שבעל-פה, שהקפידו על-כך על ההברה שפסלו מי שקורא לאלפין עינין וכדומה לעבור לפני התיבה, יתנו הסכמתם וישבחו תרגום שהברת המלים העבריות משובשת בו?  על-כורחנו אנו צריכים להודות, כי כך היתה באמת הברת התנועות גם בפי ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא.

כמאתיים שנה אחר החורבן ייסד אוריגינס את מפעלו הגדול המפורסם בשם Hexapla, שבה היו מסודרים בשישה עמודים זה בצד זה גוף הנוסחה העברית והעתקה בכתב יווני של כל מלה ומלה עברית בצורתה וכקריאתה בפי היהודים בזמנה, ותרגום השבעים ותרגום עקילס, ועוד תרגום סומכוס ותאדוסיון. החכם הנוצרי הגדול הזה למד את הלשון העברית מחכמי ישראל, כמו שהוא מעיד בעצמו על זה ומזכירם הרבה פעמים בכבוד גדול, ופעמים הרבה הוא מדבר על קריאת המלים העבריות, וכוונתו במפעלו הגדול היתה לתת להעולם הנוצרי את כתבי הקודש כמו שהם באמת בצורתם ובקריאתם אצל היהודים. והנה, בהעתקת המלים העבריות, מה שנשאר מקודם מההקסאפלה ומה שנמצא בזמן החדש, העתקת התנועות היא ברובה כמו בתרגום השבעים.

כמאה וחמישים שנה אחריו תרגם הירונימוס את המקרא בלשון רומית (התרגום הנקרא Vulgata) וגם הוא למד מחכמי ישראל בזמנו, וגם הוא מזכירם בכבוד. וגם הוא מדבר בהרבה מקומות על הברת האותיות בלשון העברית, ובשום מקום אינו מזכיר כי בפי רבותיו היהודים אין הברת התנועות כמו בתרגום היווני,אלא גם הוא מעתיק את השמות רובם כצורתם בתרגום היווני. וגם המלים העבריות שהוא מעתיק בצורתן רובן הן בהברת התנועות כמו בתרגום היווני, שהתנועה המסומנה אצלנו בקמץ היא מועתקה אצלו בקול a ורק מלים אחדות: בשר. זכר. מועתקות אצלו bosor, zochor ודווקא זה מעיד, כי הוא לא נגרר אחרי התרגום היווני אלא העתיק את התנועות באמת כמו ששמע אותן מפי רבותיו היהודים, שקצתם היו מטבריה.

הרי אנו רואים עדות שאין ספק בה, כי במשך כשמונה מאות שנה הברת התנועה המסומנה אצלנו בקמץ היתה בפי היהודים בארץ-ישראל כקול הפתח.

אבל גם בזה אין ספק כי בימי מתקני הניקוד שלנו היתה הברת תנועה זו o או בקול שבין a ובין o.

ורגליים לדבר, כי הספרדים, שרובם הם מגולי יהודה ואצלם נשמרה הברת המלים בקול תנועת הפתח במקום שמסומן בהנוסחה המקובלת שלנו בקמץ, רובם הם מהגולים שגלו מהארץ קודם שנתהווה השינוי ההוא בהברת התנועות, והאשכנזים וכמו-כן התימנים, שאצלם נוהגה הברת קול a במקום הקמץ רובם מגולים שגלו מהארץ אחר שנתהווה השינוי הנזכר בהברה.

והיוצא מזה הוא, שאצל יהודי המזרח נשמרה ההברה היותר קדומה, שיש לנו עדות ודאית, עליה לזמן של כשמונה מאות שנה, ואין שום יסוד לחשוב שלפני הזמן ההוא היתה ההברה אחרת. ואילו ההברה הנהוגה אצל יהודי המערב היא מזמן מאוחר, מימי קלקול הלשון והשתבשותה בפי השארית שנשארה עוד בארץ-ישראל.

ובדבר השאלה המעשית – באיזו הברה היה ראוי לבחור בשעה שהתחילה הלשון להיות בפי הציבור היהודי בארץ-ישראל, הנה מפני סיבות וטעמים שאין כאן המקום לבארם נתקבלה אז ההברה המזרחית, והיא הברת הלשון החיה בארץ-ישראל, שכל מי ששמע אותה בפי הדור החדש השתומם על יופיה.

 

[מארכיון פרוייקט בן יהודה]

 

אליעזר בן-יהודה 1922-1858