בננות - בלוגים / / העם המדומיין של זקני ציון
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

העם המדומיין של זקני ציון

לא בכל יום יוצא ספר שמטלטל את כותלי האקדמיה ומצית עניין ופולמוס היסטורי סביב מקורותיו של העם היהודי בקרב חוקרים וסטודנטים כאחד. כזהו המחקר שהוציא לאחרונה פרופ" שלמה זנד מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שמתמחה בהגות צרפתית מודרנית ובתולדות הקולנוע. על פניו מציג "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" תזה נועזת וחתרנית הטומנת בחובה אי אילו אסוסאציות קונספירטיביות. מי יודע, אולי חשף פרופ" זנד את הפרוטוקולים של זקני ציון? אלא שבמקרה דנן, מאחורי הכותרת הפרובוקטיבית מתגלה מחקר שרלטני וחלול הסובל מאי בהירויות רבות. מלבד היותם של ה"גילויים" של זנד גלויים וידועים לכל מי שעוסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, הספר הוא מסמך הלועג להיגיון הבריא של הקורא תחת אצטלה של מחקר רציני.

כבר בתחילה מתגלות בעיות מתודולוגיות צורמות לעין. כך, למשל, טענתו של זנד על פיה לא הגלו הרומים את עם ישראל לאחר שהחריבו את בית המקדש (במאה הראשונה לספירה), אלא היתה זו "הגירה רצונית" של יהודאים (יושבי יהודה) שהתפרשה על פני שנים רבות, וכל סיפור הגלות הוא מיתוס שחדר לזיכרון הקולקטיבי היהודי מהעולם הנוצרי וטופח על ידי היסטוריונים ציוניים. ראשית, כבר ידוע לכל שהיציאה לגלות לא התרחשה בגל אחד. איש מההיסטוריונים לא טוען כי הרומים העלו את יהודי ארץ ישראל על עגלות ושילחו אותם לכל רחבי תבל. עוד  ידוע שיישוב יהודי מכובד המשיך להתקיים בארץ ישראל כמה מאות שנים לאחר מכן, על אף שרוב היהודים לא דרו בארץ ישראל.  כאן נחתמה המשנה במאה ה_2 לספירה, וכאן גם נערך התלמוד הירושלמי בשלהי המאה ה_4 לספירה. אלא שאותה "הגירה" זנד מתאר לא נבעה מרצונם של היהודים באופקים חדשים, כי אם היתה פועל יוצא של החורבן שהמיט מרד בר כוכבא על הריבונות היהודית. היהודאים עזבו בשל הקרבות, המצב הכלכלי הרעוע וחורבן המרכז התרבותי. תהליך עזיבה זה – שנהוג לכנותו בפשטות פליטות – היה אם כן הגלות המדוברת.

בפרק אחר של הספר עולה טיעון על פיו מקורם של רוב תושבי מזרח אירופה – ה"יידישלנד" כפי שזנד מכנה בנימה של לעג – הוא בצאצאי כוזרים שנדדו עם שקיעת ממלכתם אל אירופה. טיעון זה, שלוקה בחוסר ידע והיגיון בסיסיים, בא לתרץ אליבא דזנד את גודלה של אוכלוסיית יהדות מזרח אירופה בתחילת המאה העשרים (מעל ל_15 מיליון נפש). לו היה ההסבר נכון, הרי שצמיחה דמוגרפית במספר היהודים בעולם היתה מתרחשת במאה ה_12 לספירה, תקופה שבה התפוררה ממלכת הכוזרים, ולא 700 שנים מאוחר יותר, באמצע המאה ה_19, כפי שמלמד המחקר של זנד. מה גם שלא נמצאו נתונים על אודות התגיירות המונית של כוזרים; יש סברה שרק בית המלוכה התגייר. מנגד, נתונים דמוגרפיים על הגירת יהודי ספרד, איטליה וגרמניה למזרח אירופה קיימים בשפע. 

כדי לחזק את טיעונו על מוצאם הכוזרי של היהודים, מספק זנד "הוכחות" שהשימוש בהן מביך ביותר. הוא טוען כי שפת היידיש אין מקורה בניב גרמני שהתפתח באזור דרום גרמניה וצפון צרפת במאה ה_11 לספירה, אלא היא למעשה גלגול של השפה הכוזרית שמוצאה בשפה התורכית. לראיה, הפועל החשוב ביותר לשיטתו של זנד בשפת המתגיירים – דאוונען, "להתפלל" – מקורו בשפה התורכית. לבד מהעובדה שהסבר זה למקור המילה "דאוונען" הוא מיושן – אחד מבין תריסר הסברים שכל אחד מהם משייך אותו לשפה אחרת – עצם הרעיון על פיו ניתן לבסס את מוצאה של תרבות שלמה על סמך פועל אחד, שמקורו לוט בערפל, מביך ביותר, ודאי כשמדובר במחקר של היסטוריון מקצועי. 

מחקרו של פרופ" זנד מלמד כי המושג "עם יהודי" הוא לא יותר מאשר פיקציה שנרקמה במוחם הקודח של כמה היסטוריונים ציוניים באירופה של שלהי המאה ה_19. כלומר, המושג הזה, "עם יהודי", שמוכר היטב לכולנו כאילו היה קיים אם לא מבריאת העולם אז מימי אברהם אבינו (או לכל המאוחר משה רבנו), הוא חסר כל משמעות לפי זנד. כל האנשים שמתהדרים בתרבות, במסורת, בשפה ובהיסטוריה משותפים אינם אלא ערב רב של עממים שונים שבמהלך ההיסטוריה קיבלו על עצמם שותפות גורל ועבר דמיוניים, שבינם לבין המציאות אין כל קשר. היהודים האשכנזים הם צאצאי כוזרים, הספרדים הם בני שבטים בֶּרבֶּרים שהתגיירו והישראלים האמיתיים הם בכלל הפלסטינים. על כן, תמה זנד, לא ברורה הסולידריות שרוחשים לעצמם אלו המכנים עצמם יהודים.

כל היסטוריה לאומית בנויה על מיתוסים והפרזות. הצרפתים אינם באמת צאצאי הגאלים, והיוונים אינם בני ההלניים. אין היסטוריון שלא יודה בקיומו של "דמיון מומצא" (המצאת אירועים היסטוריים כדי לחזק תודעה לאומית), ולכל ברור שמיתוסים אינם קנה מידה לאמת היסטורית. אבל פרופ" זנד שוכח שלכל אדם יש הזכות לקבל על עצמו היסטוריה לאומית מדומיינת ולדבוק בה. התאזרחות בכל מדינה בעולם היא המעניקה זכות לחיות במקום שלתושביו זיקה משותפת ולאו דווקא זיקה ביולוגית או היסטורית מובהקת.

ובהקשר זה, דווקא היהודים הם דוגמה לא ממש מוצלחת לתיאוריה של זנד, משום שההיסטוריה המדומיינת שלהם היא קונסיסטנטית. מכל הלאומים המדומיינים דווקא להם יש היסטוריה ארוכה של זיכרון היסטורי עליו הם נשענים, ולא רק שיש להם עבר מדומיין – יש להם גם עתיד מדומיין; ציפיות משיחיות כמו שיבת ציון וקיבוץ נידחי ישראל. כך שנכון שאין ממש היסטורי במיתוסים הלאומיים, אבל הטיעון על פיו העם היהודי משולל כל היסטוריה ממשית הוא מופרך מיסודו ומעיד על בורות ושטחיות.

יתרה מזאת, טיעון מעין זה יש בו כדי לערער על היסטוריה ברורה. כך למשל, אי אפשר להימנע משאלות על אודות השואה בהקשר זה. שהרי על פי זנד, לא רק שיהודים לא נרצחו במסגרתה, אלא הנאצים, רצחו למעשה צאצאיי כוזרים שמוצאם מאזור הקווקז מעיד על הגנים האריים שבהם. כלומר, הנאצים רצחו את האריים המקוריים.

לזכותו של פרופ" זנד ייאמר, שאף שמחקרו מפוקפק אין הוא מסתיר את כשליו. כבר במבוא מכריז זנד שהוא מודע לכך שהוא עוסק בתחום שאינו במסגרת התמחותו, ושוודאי יקומו מומחים רבים שיחלקו עליו. על כך נאמר: מודה ועוזב – ירוחם. זנד לא מסתיר גם את מטרתו: לעורר את היודו_ישראלים שחיים כאן להתנער מעברם המדומיין שבשמו הם נלחמים בבני הארץ, ולהקים את רפובליקה האזרחים האידיאלית. כלומר, זהו לא מחקר תמים או אפילו ניסיון ליצור פרובוקציה רווחית, אלא מסמך פוליטי מובהק שתפקידו לספק הוכחות מדעיות לנכונותה של אג"נדה פוליטית.
וזהו חטאו הגדול של "מתי ואיך הומצא העם היהודי?": יותר משהוא מבקש ללמד היסטוריה, הוא מבקש ליצור היסטוריה, מדומיינת לא פחות.

פורסם במדור הספרים של המגזין "טיים אאוט" 

10 תגובות

  1. ליאור, תודה. הרשימה שלך מרתקת.
    אני אשמח אם תוכל להסביר מעט את מהות ושרשי הויכוח בין זנד לבין א.ב. יהושע, שהדים ממנו נשמעו מאז הישמע דבר מחקרו של זנד. אני לא הבנתי את פשר המחלוקת, ואם יש לך פתרונים – אודה לך.

    • למיטב הבנתי הויכוח העיקרי בין השניים נסוב על מושג הישראלי. א.ב. יהושע רואה בישראליות את ההתגלמות הטוטאלית של היהדות. כלומר הוא רואה בלאומיות הישראלית את פסגת השאיפה היהודית, וככזו הוא אינו מוכן לקבל כישראלים את מי שאינם יהודים. יש כמובן לציין כי אין הכוונה לאזרחות ישראלית או שוויון בפני החוק, אלא המשמעות כאן היא השייכות הלאומית של האתנוס היהודי שהיא הבסיס ליצירת הדמינה היהודית. מבחינת זנד, הישראליות היא דווקא המוצא מפני האקסקלוסיביות היהודית הזו. זנד אינו ראוה בעם היהודי לאום, אלא קהילה דתית שהתפתחה עם ההיסטוריה. על כן הפתרון לשיטתו היא יצירת לאום ישראלי שיכיל בתוכו יודו – ישראלים וערבו – ישראלים. מה שאנו מכנים בשפה הפוליטית "מדינת כל אזרחיה".
      מקווה שהצלחתי לענות על שאלתך.

      • כן, הצלחת.
        תודה.

        • מיכל ברגמן

          טוב זנד מעולם לא הסתיר את דעותיו – נותר רק להיות היסטוריון מגוייס לירות חץ ולסמן מטרה.
          הרעיון שהעם היהודי הוא אוסף של קהילות שונות עם כמה קווים משותפים חיוורים, הוא רעיון שפרח באורופה במאה ה-19 וגם קודם.
          לכן למשל, הקונגרס הציוני הראשון היה כה נועז – מצד אחד הוא שימש נשק למי שטענו שיש קונספירציה יהודית כלל-עולמית ומצד שני הוא לא התבייש להתעמת עם הטענה שזנד שב ומוציא מהנפטלין.

          ברור שזה קישקוש – השאלה רק מדוע פרופסורים שעמלו קשות על תחום התמחותם מוכנים להתבזות בפרסומים פופוליסטים כשזה מגיע לעם היהודי ו/או לציונות ו/או לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
          הסיבה היחידה שהלהג הזה פורסם הוא משיקולי רייטינג של ההוצאה.
          הרי איש לא היה מעלה להוציא לאור ספר שטוען נניח שהמהפיכה הצרפתית היתה לא מהפכנית משום שהיא המשיכה את המונרכיה כבר בימי רובספייר. במיוחד עם הכותב המקורי מומחה לעליה הראשונה.

  2. מוני יקים אנטיציוני

    הפוסל במומו פוסל ,באותו אופן אפשר ע"י שיטות של
    רצח אופי לפסול את כולם.
    ספרו של זנד אינו המילה האחרונה בנושא הכוזרים והברברים שהתגיירו.
    בענין היות האשכנזים כ 99 אחוז צאצאי הגיור הכוזרי טרם הובאו כל הוכחות סבירות לסתירת תזה זו. כדי לסתור צריך להביא הוכחות לכך שהפיכת האשכנזים ל 90 אחוז מיהודי העולם מקורה בהגירה וריבוי טיבעי.
    אך איש מהמתדיינים המנסים לסתור את התזה אינם מביאים סימוכין היכולים להצדיק יותר מאחוז אחד כלומר מתוך 15 מיליון האשכנזים אולי אפשר לייחס
    ל 150 אלף מהם שהם צאצאי מהגרים ספרדומזרחים יהודי בית שני.
    יש לציין גם את הבו-זמניות התמוהה בין נפילת
    הממלכה הכוזרית לבין הקמת הקהילות במזרח ארופה והתמלאותן ביהודים זרים ומוזרים שדבר
    אין להם עם היהודים צאצאי אברהם אבינו.
    מה גם שכדי להצדיק הגירה יש גם להתייחס
    לכל מערכות הגורמים הגיאופוליטיים שהיתה
    עויינת להגירה מעין זו בתקופה בה מזרח ארופה לא היוותה גורם משיכה לא כלכלית ולא אקלימית.
    ארצות הכפור ידועות במזג אויר סיבירי ולא סביר שיהודים מורגלים במזג אויר סב-טרופי יהגרו מרחק אלפי מילין למות בקור הסיבירי שגם נפוליאון לא הצליח להביס.
    רק בני המקום כפי שהיו הכוזרים יכלו להתמודד עם התנאים האקלימיים הקשים והמצב הכלכלי.
    כך שלא ניתן להתעלם עם המסקנה ההגיונית
    שקהילות מזרח ארופה האשכנזיות מעבר לדנובה ולריין הן קהילות מגויירות ללא כל קשר ליהודי בית שני.
    העובדה שזה לא מתאים לאתוס הציוני שנוצר יש מאין במאה ה 19 אסור לה לעוור את עינינו.
    אם הציונות מתבססת על הטיעון העיקרי של שיבת עם לארץ אבותיו יש להאיר את עיניו של העם הכוזרואשכנזי כי עשו טעות ניווט נוראית
    ועליהם לאסוף את הפקלאות ולשוב לארץ אבותיהם האמיתית בערבות אסיה מצפון לים הכספי.
    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם.

השאר תגובה ל ליאור א. ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'