אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

ספרים

נכון להיום, כ_30 ניצולי שואה מתים מדי יום בממוצע. הדבר טבעי, הרי איש לא חשב שיחיו לנצח. ובכל זאת, מותם של העדים בבשרם לשואה, יש בו כדי לבשר על זמננו, זמן הדמדומים שבין הזכרונות. מצד אחד, מתי המדבר, בעיניהם המראות ובזרועותיהם חקוקות העדויות. מהעבר השני, ילידי הארץ המובטחת שאוזנם מלאה מלשמוע את הסיפורים והשירים והקינות. אך בכל יום גדלה צוואתם אלינו: להמשיך ולשאת את זכרון הזמן הנורא ההוא.

 

לזיכרון פנים רבות. יש שהוא נראה על המסך, יש שהוא בוקע מגיטרה ויש שהוא כתוב, שורות שורות, בספר. עדות מעולם שהיה ואיננו.

 

כזה הוא ספרו של צבי איכנולד ממעמקים. על אף שהוא יועד באופן רשמי לבני נוער, יש בו עלילת חיים שכתובה בלשון מספיק צחה כדי ללמד גם בוגרים על תולדותיו של האיש וקהילתו. לכשעצמו, אין הספר מתיימר לספר את סיפורה של יהדות בפולין בזמן השואה, אף לא את זו של קהילת בנדין, אלא את סיפורו של נער יהודי אחד שהיה בגיל מצווה כאשר פלשו הנאצים לפולין וחייו התהפכו ללא הכר.

 

תולדות החיים של איכנולד כמעט בנאליים לאוזן הישראלית. גטו, טלאי צהוב, גירוש למחנה השמדה, עבודת פרך, צעדת מוות. סיפור של הישרדות מהסוג ששמענו עוד בבית הספר. אך דווקא בזה טמונה עוצמתו: הוא מייצג הרבה ספרי עדות נשכחים שלא זוכים לחשיפה (וגם לא לעריכה מוקפדת כזאת), המשמיעים קול יחיד ומיוחד של אדם, בן למשפחה ולקהילה ולעם, שהצליח להינצל ולשרוד כדי לספר.

 

גם ההיסטוריון הדגול, פרופ" צבי יעבץ, העמיד ספר מרגש. אם איכנולד תיאר בספרו את הצלת הנפש, יעבץ מתאר בטשרנוביץ שלי את סיפורו של ה"עולם ומלואו". טשרנוביץ היא עיר רומנית השוכנת על גדת נהר הפרוט, בסמוך לגבול אוקראינה, אשר נודעה בקהילה יהודית משגשגת שחיתה בה החל מהמאה ה_15 ועד השואה. בין בניה נמנים גם המשורר פול צאלן והסופר אהרון אפלפלד. יעבץ, בן העיר, לוקח את הקורא למסע בעקבות יהודיה. בשפה משובבת ובחן רב הוא מתאר את העיר שהיתה מיקרוקוסמוס לקהילות היהודיות באירופה כולה. עיר שהיא מגדל בבל. רומנית, גרמנית, יידיש ועברית התגלגלו ברחובות בהם הלכו חסידים וגבירים, קבצנים ובעלי מלאכה. עיר שחול וקודש התערבבו בה, וקורות משפחתו של המחבר שזורים בקורותיה כחוט שני. כל אלו אבדו באבחה, בבוקרו של יום אחד, ועתה לא נותרו אלא זכרונות רחוקים. "טשרנוביץ שלי" היא לא רק סיפור על קהילה שנכחדה, אלא סיפורה של יהדות אירופה כולה, שתרבותה פרחה אלף שנים ויותר עד שכלתה בכבשנים.

 

ספרה המרתק של בתיה טמקין_ברמן, עיר בתוך עיר, הוא ספר עדות, אלא שבשונה מהשניים שהוזכרו לעיל הוא לא נכתב כזיכרון עבר כי אם כזיכרון חי. זהו יומן המתאר את קורותיה של הכותבת בשנת 1944_1945 בוורשה הכבושה. טמקין_ברמן, ספרנית ופעילת שמאל ציוני, הסתתרה בשנים האחרונות למלחמה תחת זהות נוצרית בדויה בצד הפולני של העיר, וניסתה כל העת להציל יהודים. ביומן שהיא מנהלת היא מתעדת את הקורה סביבה, את פעולותיה ותחושותיה בשפה כנה ובלתי מתפשרת. המציאות תובענית וקשה להחריד, החיים עומדים על בלימה והתיאורים מספקים הצצה אל תוככי הווייתו של אדם רדוף.

 

איזור הדימדומים הוא גם זה שמוליד אפיקי זיכרון חדשים שתכליתם להתמודד עמו בדרכים יצירתיות ומגוונות. דוגמה מצויינת לכך היא ספרו של אשר קרביץ, הכלב היהודי, שראה אור לפני כשנה. זהו רומן שנון וקולח המבקש לספר את סיפור השואה מבעד לעיניו של כלב הנע ונד בין בעלים. הרומן של קרביץ מזכיר את הקומיקס "מאוס" של האמריקאי ארט ספיגלמן, בו הומשלו הנאצים לחתולים, הפולנים לחזירים והיהודים לעכברים. גם כאן יש ניסיון ליצור מטפורה מעולם החי שמעדנת במידת מה את האירועים. המחמירים יאמרו כי זו חולשתו של הספר המתאר מעשי זוועה בין בני אדם כאילו נעשו בין חיות שהאיבה ביניהם טבעית ומובנת. קל מאוד ליפול למלכודת פשטנית זו, אך יש לקרוא בין השורות. ספרו של קרביץ מכמיר לב. מתחת לסיפור האפרים_סידוני, המטובל בפרפרזות של פסוקים והומור קל, נחשף מסמך כואב על פרידה ועל ניתוק מבית וממשפחה. קרביץ אולי מקהה בתיאוריו את חודה של חוויית האובדן, אך עושה זאת לטובת יצירת הזדהות עמוקה של הקוראים. וזה דבר לא שכיח בימינו.

 

שני ספרים נוספים שיצאו השנה ראויים גם הם לתשומת לב. האחד הוא ספרו המרתק של ג"ורג"יו אגמבן, מה שנותר מאושוויץ, והשני הוא ספרם המכונן של שושנה פלמן ודורי לאוב, עדות, שראה אור לראשונה בעברית מאז פורסם בשנת 1992. שני הספרים מטפלים בצורה מעמיקה ומאתגרת עם מושג העדות.

 

אגמבן, פילוסוף איטלקי רב שם, מבקש בשלושת פרקי הספר לדון בדמותו של ה"מוזלמן", הקורבן האולטימטיבי של מחנה הריכוז והשיטה הנאצית. את זאת הוא עושה, בין היתר, באמצעות כתביו של פרימו לוי, "העד המושלם" לדבריו. אגמבן מציע פרספקטיבה נועזת על הקורבן כגיבור; האיש שגווע אך נותר לחיות בשל אי עמידתו מול פני הרשע. הוא עושה זאת בניתוחים מפולפלים ובלשון מכבידה, אך המאמץ משתלם ולו רק בשביל לקרוא את ניתוחו לגילגולי המונח הלועזי לשואה, Holocaust.

 

מול אגמבן, שמצא בלוי את "העד המושלם", עומדים פלמן ולאוב, היא חוקרת ספרות נודעת והוא פסיכיאטר מכובד. "עדות" הוא אתגר אינטלקטואלי מן המעלה הראשונה, בו מתעמת הקורא עם כתביהם של כמה מחשובי אנשי הרוח בהיסטוריה (בהם פול צאלן, דוסטייבסקי ואלבר קאמי). גולת הכותרת של הספר הוא ניתוח הסרט "שואה"  (1985) של הבמאי קלוד לנצמן. ניתוח העדויות, שאלותיו של לנצמן והתשובות נעשה ביד אמן ומוביל למסקנה מזעזעת: השואה היא אירוע ללא עד, משום שעצם טבעה הוא לחסל את כל העדים. המתים, כמובן, לא יכולים להעיד עליה, והניצול הוא אאוטסיידר, מקרה יחיד במינו, שלא חווה, למעשה, את המשמעות האמיתית של השואה – חיסול.  

פורסם במדור הספרים של המגזין  "time out "

 

8 תגובות

  1. תודה על ההמלצות (אם אפשר לומר כך לאור הנסיבות)

  2. דפנה שחורי

    אכן זמן הדמדומים בין הזכרונות
    אכן כך ומבהיל

  3. תודה. מעניין.

  4. ברוך הבא.
    כיף לקרוא אותך כאן

השאר תגובה ל טלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'