אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

רעב

 

בספרו המכונן "הזהו אדם?" תיאר הסופר פרימו לוי שיחת אסירים במחנה העבודה בונה- מונוביץ, אחד ממחנות הלוויין של אושוויץ, בו היה אסיר במשך כשנה. באותה שיחה העלו האסירים זכרונות  איש איש בתורו העלה זיכרו קולינרי מימים רחוקים. סיגי, הנער הוינאי, סיפר על מרק השעועית של אמו, בלה ההונגרי תיאר את שדות התירס ממנו מכינים דייסה מתוקה. אז ממשיך לוי ומספר, החלה מרקדת מול עיניו צלחת מקרוני שהוכנה על ידו ועל ידי חבריו למחנה המעבר בלילה שקדם לשילוחו לאושוויץ. "המקרוני היו מצויינים, זהובים וקשים, ואחר כך הפסקנו, כסילים, חסרי בינה שכמונו: אילו ידענו! ואם ייזדמן לנו עוד פעם…" כך, בתיאור שיחה אחת על צלחת מקרוני ניסה לוי לסבר את עיני הקורא בחווית הרעב שחש, שגרמה לו לתפוש את אותה ארוחה פשוטה כפנטזיה, מציאות מעולם אחר שלא תשוב עוד.

שבועיים ימים לאחר שקראתי את המעשה בספרו של לוי, נזדמן לי לבקר את סבתי. הייתה זו שעת ערב, ובידי מגש פיצה עם פטריות לבקשתה של סבתי. אכלנו לשובע ואף הותרנו משולש אחד. "תאכל!" פקדה עליי סבתי, סירבתי, בטני הייתה מלאה, "תאכל! כי מי יודע מתי יזדמן לך לאכול שוב". תשובתה היממה אותי. הנה אני, יושב פה בישראל עמוסת השפע שומע את העצה המציאותית להחריד. והרי לפני כמה ימים קראתי עליה. אז היטב הבנתי, כי את הצלקות שהותיר הרעב, אנו לא נבין לעולם. אין מדובר ברעב רגעי הנובע מתאווה למאכל ספציפי, אין זה גם רעב של צום בן כמה שעות. אלא זהו רעב ארוך ומתמשך. רעב קבוע, תחושה מתמדת של ביטן ריקה שמשפיעה על כל המערכות ומנתבת אותן לחשוב כיצד להרגיעו. זהו רעב שהוא הווייה שלמה, שסדר היום כולו פועל על פיו. מהיקיצה המאולצת בבוקר, לאחר ליל טרוף של שינה דקה כקורי עכביש, דרך יום עמל מפרך ועד השיבה שוב אל היצוע, בשעת ליל מאוחרת. ובכל הזמן הזה הגוף רעב, משווע למזון, לדלק, בכדי להמשיך לחיות – אך אין. וכך יום ועוד יום, שהופכים לשבועות ולחודשים ולשנים של רעב.

בימים אלו ממש משודרת בערץ 2 תוכנית הריאלטי "המטבח". חבורת צעירים, המנסים ללמוד את רזי המקצוע אצל טבח ירושלמי אחד דגול, שכנראה לא למד את הסייפה של הפתגם "לא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד". אך לא זה המקום לבקר את כישוריו התיאטרליים ואת יעילותו הפדגוגית. המעניין בתוכנית היה טקס הפתיחה. לפני שהחבורה החלה בתהליך הלמידה שלה, נתבקש כל אחד מהם להעלות לעולה לטבח הדגול את מנת הדגל שלו, בכדי שזה יאמוד את כישוריו ההתחלתיים של כל מועמד להתלמדות. אחת מהן, צעירה נמרצת ומלאת עזוז בשם מורן רוטמן, הגישה למאסטרו צלחת ובה – שימו לב – צלע עגל חלב עם רוטב של יין אדום ותאנים, אספרגוס בפילו וטוגנים של ארטישוק וכמהין. אין מה לומר, המנה הייתה מושקעת ונתח הבשר היה נראה משביע ביותר. אלא שאין דינן של בלוטות הטעם בפיו של הטבח הדגול כדין בלוטות אחרות. ולאחר שטעם על קצה המזלג, פנה אחרונית וירק את האוכל שהוגש בפניו אל קערה כאילו הוגשה לפניו טריפה ממש.

מעשהו זה של הטבח היהיר, הגם אם בויים, מעיד על פגם מוסרי בחברה הישראלית כולה. אם מסוגל מישהו, בהפקה או במשתתפים עצמם, לירוק בשם אלוהי הריטיינג, כבל עם ועולם, מזון משובח ויקר (בשר, אספרגוס וכמהין ביין) כאילו היה לא ראוי למאכל אדם והארץ לא מזדעקת ת"ק פרסות, הרי לא למדנו דבר בהלכות עולם. צאו וראו, יש בקרבנו למודי רעב היכולים לספר כיצד מנת לחם עבשה יכולה בתנאים מסויימים לשמש מעדן. ומן הראוי שנלמד מהם מידת צניעות וענווה כי לא לעולם חוסן- כבר בימים האחרונים אנו שומעים על רעב הפוקד את העולם עד כי בארצות הברית הגדולה החלו לקצוב מנות אורז –   ומשמני הארץ אינם הפקר לפיו של האיסטניס.

אין פירוש הדבר שמשום כך עלינו לחיות על לחם צר ומים לחץ, אך אנו מצווים בזיכרון העבר לכבד את המצוי כאילו לא היה מובן מאליו. טוב יעשו אלו הצופים בשלוות נפש בזה האיש שהשמנת והדבש הם כלענה בפיו, אם יציצו בדבריו של לוי עליהם כתב. "אתם היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים, אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד בשובכם הביתה עם דמדומים, התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה, הוא שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה".

 

 

16 תגובות

  1. סלאם עליכום.

  2. מיכל ברגמן

    פוסט מצוין. אבא שלי כנראה לעולם לא יהיה שבע בדיוק כפי שתיארת.
    כשראיתי את השף המופלץ יורק רציתי לירוק אותו לכל הרוחות.
    ובאותו הקשר – השבוע ראיינו בצהרי היום בגלי צה"ל ספקולנט שהחברה שלו מוכרת וקונה אורז באינטרנט. התפאר איך הרווחים עלו למרות שלא ראה גרגר אורז בחיים שלו. ומה עם הרעבים באפריקה – הוא נשאל – זה לא עניינו. רק הרווחים.

  3. פרימו לוי, לטעמי, הוא גדול המספרים את השואה, כותב מופלא! אם לא עכשיו אימתי, הוא גם ספר ענק. כמו גם זמן שאול. ועוד. אין כמוהו. נחרת עמוק בזיכרון ובלב שלי.

    ברוך בואך.

  4. רשימה מצוינת ליאור.

  5. מירי פליישר

    אתה צודק. ערכים וכאלה.

  6. מדינה שמבטלת סובסידיה ללחם, כשכל ילד רביעי רעב, ואף אחד לא קם למחות, זו מדינה אימפוטנטית.
    אני לא רואה את התוכניות המיסחריות כי הן משעממות אותי, ומטומטמות, אבל יצא לי לזפזפ לפני חדשות והצחיק אותי האבסורד.
    אוכל צריך להיות טעים, משביע, אבל ההתעסקות הזאת באוכל אוכל אוכל, שפים מופלצים שהם ספק אלוהים, תקיעת פטריות כמהין שעולות זהב, בכל ביס וביס. אכול ושתה כי עוד שעתיים תמות.
    אנחנו תרבות עגל (חלב) הזהב בכמהין.

  7. ליאור,

    איזו פתיחה מרשימה לבלוג, וכמה הולמת את היום הזה. והולמת בקורא.

    זהו פוסט מרעיב ומשביע.

    תודה וברוך הבא.

  8. ברוך הבא

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'